תהליך בריאת המוצרים, הכמויות, טכנולוגיות היצור, העובדים, כל המכלול

ביום שלישי ה-25/11 תפתח בגלריה ויטרינה של הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חלון התערוכה מפעלים מצולמים. בתערוכה מציגים זה לצד זה דקנית הפקולטה, פרופ׳ דנה אריאלי, והמעצב יוסי בן ארוש שמלמד במחלקה לעיצוב תעשייתי בפקולטה, צילומים שצילמו השניים במסגרת סיורים במפעלי תעשיה בישראל בשנתיים האחרונות.

במהלך תקופה זו ביקרו השניים בעשרות מפעלים בכל רחבי הארץ מתוך כוונה להתחקות אחר היבטים שונים של תהליכי הייצור ולתעד אותם. מפעלי תעשייה ישראליים הם אהבה ישנה של בן ארוש, שהובילה אותו, באופן בלתי מודע, ללימודי עיצוב. מאז הצטרף לפקולטה הוא מרכז את סיורי המפעלים שמקיימים הסטודנטים והמרצים בפקולטה.

הצילומים בתערוכה אינם מבויימים והשילוב בין התמונות התרחש בשלב העבודה על התערוכה, כאשר השניים חתרו לפענח את מהות הקשר בין מפעלים, עיצוב וצילום. הקשרים צורניים, טכנולוגיים וחומריים יצרו זוגות דימיוניים המקיימים קשרי גומלין ברבדים שונים. ביקשתי מדנה ומיוסי שיספרו על תהליך העבודה, על החיבור ביניהם, ועל מקור המשיכה של כל אחד למפעל. לפני הכל, עוד תמונה:

הי דנה, הי יוסי, מה שלומכם?

עובדים כבר כמה ימים בכדי לתת לזה את המראה של המפעל…

למה הכוונה ב״לזה״?

אנחנו מציגים בעוד שבוע תערוכה במכון הטכנולוגי חולון, בגלריה ויטרינה של הפקולטה לעיצוב, שמוקדשת למפעלים שצילמנו בשנתיים האחרונות

את זה אני יודע, אני תוהה אבל למה בדיוק אתם רוצים לתת מראה של מפעל? לגלריה?

זה לא ממש מראה של מפעל, בחרנו למסגר את התמונות ב-mdf, חומר גלם גולמי שעושים בו שימוש שכיח

או, עכשיו יותר ברור. איך נוצר החיבור ביניכם? ואולי יוסי, תספר כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר לפני שנתחיל

אני מרצה בכיר בפקולטה לעיצוב, במחלקה לעיצוב תעשייתי, מזה שמונה שנים. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, בעל סטודיו לעיצוב שנקרא sandbox שמתמחה בעיקר במתקני חצר

מה אתה מלמד?

אני מלמד טכנולוגיות וגם אחראי על כל הנושא של הטכנולוגיות במחלקה. כאשר הגעתי לחולון היה לי חשוב להכניס לתכנית הלימודים סיורים במפעלים מתוך הבנה שטוב מראה עיניים מאלף מילים. אני מלמד את כל השנים, מנחה פרוייקטי גמר.

והקשר שלך לצילום? תחביב לא מחייב? משהו מקצועי שנמשך כבר שנים?

נתת שני קטבים. ד׳ כל התשובות נכונות

יפה.

דנה – את עוסקת כבר הרבה זמן בצילום, איך זה התחיל אצלך?

בגיל שש אבא שלי נתן לי מצלמה. התאהבתי

ובכל זאת – הרקע שאת מגיעה ממנו תיאורטי יותר. ויש גם הבדל בין לכתוב על תרבות חזותית וצילום לבין לצלם, ולבין לצלם ולהציג

לגמרי. החלטתי ״לצאת מהארון״ עם הצילום כאשר הגעתי לבצלאל בשנת 2004 ובכל זאת לקח שנים עד שחזרתי ללמוד צילום במחלקה לצילום, באופן חלקי בשנת 2009

מה זאת אומרת ללמוד צילום במחלקה? ישבת בשיעורים ועשית שיעורי בית?

למדתי צילום לפני המון המון שנים בירושלים, בקמרה אובסקורה. אבל אז בחרתי בתיאוריה, כפי שכתבת נכון. בבצלאל למדתי עם סטודנטים, שאגב סיימו השנה את לימודיהם, אבל לא את כל הקורסים. זה היה קצת מצחיק שאני אקבל פטור על קורסים בהיסטוריה ותיאוריה…

לול… ומתי החלטת לקפוץ למים ולהציג בפעם הראשונה?

הפעם הראשונה שהצגתי היתה כמובן בביקורות בבצלאל. מלחיץ משהו…. אבל ממש בחוץ, הצגתי בפעם הראשונה בדיוק לפני שנה וחצי, בבית האמנים בירושלים, פרויקט צילום של הרבה שנים שעסק בגבעת רם. מקום שחשבתי שאני מכירה

נכון, אני זוכר. ואם לקפוץ קדימה, איך נוצר הקשר ביניכם מבחינת צילום? מתי גילית שגם יוסי מצלם?

כשפגשתי את יוסי בפעם הראשונה, ממש לפני שנתיים וחצי, הוא הזמין אותי להצטרף לסיור מפעלים שהוא עורך לסטודנטים בשנה ב’, שנקרא “סיור טכנולוגיות דרום”. בטירונות לא תיזזו אותי ככה… אבל ממש! נהניתי. אני כמובן ביקשתי הסכמה שלו לצלם, והוא אמר שאין בעיה, גם הוא אוהב.

ואיך ומתי עלה הרעיון לתערוכה?

לא חשבנו מייד על תערוכה. קודם כל נסענו לצלם כמה פעמים בצוותא, יוסי מארגן גם את הנושא של סיורים למרצים במחלקה לעיצוב תעשייתי, ומכיוון שבפקולטה ״נמצאים בשטח״ לא מעט, היו לנו די הרבה הזדמנויות. רק אחרי חצי שנה או יותר, באחת הנסיעות באוטובוס בחזרה למכון, פתאום זה קפץ שאולי אפשר לעשות עם זה משהו…

אז עכשיו אני רוצה לשאול כל אחד בנפרד, מה מעניין אתכם במפעלים האלו, בצילומים שלהם, מה העין שלכם מחפשת

המפעלים הם שהביאו אותי לעיצוב: תהליך בריאת המוצרים, הכמויות, טכנולוגיות היצור, העובדים, כל המכלול מהפנט אותי. אני נרגש בכל מפעל מחדש נוכח המראות. חשוב לי להראות שקיימת תעשיה ישראלית, על כל המורכבות שבה.

אצלי זה נוגע ראשית לאסתטיקה של המפעלים. יש שם משהו אוטארקי, קראנו לזה בטקסט ״הטרוטופיה״, אבל מעבר למינוח הפלצני, זה ממש מרתק בעיני בעובדה שמתקיים מעין מיקרו-קוסמוס כזה, מושלם, שלא רק שמתהווים בו דברים, יש בו חוקיות לגמרי משל עצמו

אתם מתאמים לפני כל סשן צילומים עמדות? אומרים מה כל אחד מצלם? יש ״תחרות״ על הפריים הטוב ביותר? או שפשוט כל אחד מסתובב עם המצלמה ובסוף מסתכלים ביחד לראות מה יצא

לא דיברנו לפני הצילומים. כל אחד פנה במפעלים לאזורים שמעניינים אותו. אמנם חלק מהתמונות, שיצאו לנו, דומות, אבל רובן מסתכלות על סיטואציות דומות מנקודת מבט שונה.

אותי מעניין הרישומון החזותי. זה תמיד עניין איך תופעה ״זהה״, במידה שניתן בכלל לבודד דבר כזה, יכולה לקבל משמעות ופענוח שונה אצל אנשים שונים. אם כבר, אז הדימיון הפתיע אותי, שכן ברור שלכל אחד מאיתנו השקפת עולם שונה ודברים אחרים שמעניינים מבחינה חזותית

מהקבצים ששלחתם אני מבין שאתם מציגים בתערוכה זוגות זוגות של צילומים, אני מניח אחד של כל אחד/ת? יהיה אפשר לדעת מי צילם מה או שנצטרך לנחש? והאם תמיד הצילום הימני יהיה של האחד והשמאלי אל האחרת, או להפך?

אנחנו לא מציגים בזוגות. יוסי מציג זוגות, אני רציתי, אבל בחרתי להציג בודדים.

וואלה. אז הנה שאלה טריקית: מעניין אותי לשמוע מכל אחד על הצילום של השני. איך אתם רואים אותו, מה מעניין אתכם בו, איך אתם חושבים שהוא משלים את העבודה שלכם?

מה שאני אוהבת בצילום של יוסי זו היכולת שלו להביא את האהבה שלו אל הפריים. כלומר, הוא מאוד מתעניין בתהליכי ייצור ובחומרים. כאשר רואים אותו בסיורים לא ברור מי מתרגש יותר, הוא או הסטודנטים שלו. בצילום שלו ניכרת האהבה הזו שלו לפרטים. הוא מתקרב אל המכונות, כמעט רוקד אתן

אני מוסיף דבר נוסף שחשוב לזכור – אני מעצב תעשייתי שמצלם. אסור לשכוח את הנקודה הזאת, היא משנה תמיד את הפריים.

אוקי. אז קודם כל תשובה לשאלה על דנה ואז תרחיב לגבי זה, האם באמת מעצבים מצלמים אחרת?

דנה מצלמת עם הבטן, הצילומים שלה תמיד מנסים להביא נקודת מבט שמתייחסת לרגש, מעניינים אותה דברים שונים לגמרי, היא בדרך כלל מסתכלת על המכלול ופחות על הפרטים. בחלק מהצילומים שדנה צילמה ניתן לשמוע את הסיפור שעומד מאחוריהם. אני אוהב לראות את העבודות שלה ולספר לעצמי את הסיפור שאני רוצה, לאו דווקא מה שהיא רצתה שאספר.

ולא יודע לגבי מעצבים, יודע רק לגבי עצמי, אני מצלם אחרת. כפי שאמרתי נקודת המבט שלי מגיעה מהטכנולוגיה, מהעניין בתהליך ובחומרים, בצורות, בתלת ממד, במתח בין עבודת יד ועבודת מכונה. כל אלה ועוד נוגעים גם להיותי מעצב תעשייתי.

זה קצת קשור לשאלה הבאה שלי לדנה: הגלריה היא של הפקולטה לעיצוב אבל זו תערוכת צילום. איך את מסבירה את הקשר?

אני לא חושבת שניתן לנתק בין עיצוב לבין אמנות, ובכלל זה צילום. זו נשמעת תשובה מאוד בנאלית, אבל היא משקפת את התפיסה שלי שמעשה העיצוב הוא אמנות ואמנות היא צילום וכו’ וכו’. אבל מעבר לגשטאלט של הסוגה, והקשר בין סוגה ובין יצירה, המפעלים מאוד מאוד עקרוניים אצלנו בפקולטה, במיוחד במחלקה לעיצוב תעשייתי, שהיא הוותיקה, וחוגגת בינואר 40 שנה להיווסדה.

צילום של מפעלים הוא בעיני המשך למה שיוסי ביקש לעשות כאשר נכנס למחלקה, דהיינו לקרב את הסטודנטים אל התעשייה על שלל מרכיביה. ביקרנו במפעלים בעלי אופי שונה, בעלי פסי ייצור שונים, כל אחד התאפיין בצורת יצירה שונה, אבל כל אחד מהם מעורר השראה. אם אני חושבת לרגע על שאלתך בנושא מה מאפיין מעצב שמצלם, לעומתי, שאיני עוסקת בעיצוב, אין ספק שהמוטיבציה שלי בצילום בכל פעם מונעת על-ידי דיאלוג בלתי פוסק עם מעצבים, אדריכלים וכמובן אמנים וצלמים שאני כל הזמן עושה להם מחוות. לפעמים באופן בלתי מודע

מעניין. אולי תגידי משהו על תוכנית התערוכות של הגלריה בכלל לשנה הקרובה

גלריה ויטרינה תקיים השנה תשע! תערוכות, אחת בכל חודש. היות שהפקולטה לעיצוב חוגגת השנה 40!! החלטנו ללכת על תכנית עשירה במיוחד שמפגישה את הסטודנטים שלנו ואת הקהל הרחב עם כמה צירים בעולם העיצוב: יש תערוכות מחווה למעצבים שאינם איתנו עוד – כך במקרה של עשור לפטירתו של דודו גבע, והתערוכה ״עדיין אופטימיים״ שתפתח בפברואר, וכך גם במקרה של תערוכת המחווה לחברי עמי דרך שנפטר בטרם עת לפני שנתיים.

לצד תערוכות המחווה מציגים בוויטרינה מעצבים בני דור הביניים כמו עודד עזר, מהמחלקה לתקשורת חזותית, אודי קרמסקי מהמחלקה לעיצוב פנים, וכמובן יוסי ואני. אנחנו גם נותנים במה לעבודות סטודנטיאליות מצויינות, כך בארועי שבוע העיצוב שיתקיימו השנה באפריל וגם עם תערוכות צילומים של סטודנטים מהפקולטה. אנחנו הרי מלמדים רישום, פיסול וכמובן גם צילום באופן שוטף, מתוך תפיסה שהכלים הללו חיוניים מאין כמוהם למעצבים צעירים, והיינו רוצים שיקבלו אותם בארגז הכלים שלהם לפני שהם יוצאים לחיים בחוץ

האמת, נשמע מאד מאד מסקרן. משהו חשוב להגיד לפני שמסיימים?

כן…. התערוכה הזו הינה יריעת פתיחה לסדרת תערוכות שלנו בנושא המפעלים. כל אחת תעסוק בתחום שונה, ואולי בסיומן נצליח להעלות לסדר היום נקודות נוספות כמו ״עבודה עברית״…

עכשיו הוא מעיר לי את הסוציולוג… מה קרה לעבודה העברית, לאן היא נעלמה…?

כן. אבל זה כבר דיון לפעם אחרת…