זה כבר לא רק הצלם שעובד לבד ובסוף מגיע עם החומרים שלו למעצב כדי לעשות ספר

מצביעים מוחים מול רכב לפיזור הפגנות, בטענה שנמנעה מהם האפשרות להצביע (מצרים, 2010).
גבר רץ מאחורי מכונית שרופה (לונדון, 2011).
נער בן 16 הוכה והותקף מינית על ידי כוחות הבטחון לאחר שסירב לעבוד כסוכן סמוי בעבורם (בחריין, 2012).

תיאורים אלו, מכוסים בזכוכית וממוסגרים במסגרות שחורות פשוטות, מופיעים כלשונם על הקיר (לצד תיאורים דומים) בתערוכה On The Move, שמוצגת בימים אלו במוזיאון הסטדליק באמסטרדם ותימשך עד 18 בינואר.

אלה לא תיאורים דמיוניים.

הצילומים שהם מתארים הם חלק מ״האינדקס של שפת המהפכה״, שיצרו האמן מארק רואיג בלסה והמעצב רוז׳ר דלפוס בהשראת הרצאה של פרופ׳ אריאלה אזולאי ב-2011, שבה היא השתמשה בצילומים כדי לנתח את ה״אביב הערבי״ במצרים. השניים הצמידו לכל אות של האל״ף־בי״ת הלטיני מלת מפתח מההרצאה, והמחישו אותה בצילומים של מחאות רחוב, התקפות על מפגינים ודימויים מוכרים אחרים של המהפכה שנאספו מהאינטרנט. כך, המצביעים המוחים קוטלגו תחת הערך ״כוריאוגרפיה״, הילד בן ה-16 תחת ״בלתי נסבל״ והאיש הרץ תחת ״רחוב״.

העבודה הוצגה לראשונה במגזין ״Werker״ בשנה שעברה, אבל במעבר מדפי המגזין לקיר המוזיאון העדיפו השניים שלא להציג את הצילומים עצמם אלא להסתפק בתיאור מילולי ויבש של מה שמוצג בהם. עקב כך עולות שאלות על תפוצת דימויים מסוג זה בעידן הדיגיטלי, על התפקיד שצילום ותקשורת ההמונים ממלאים במהפכה, וכלל על מה זה צילום ומהי תערוכת צילום. מבחינה זו הפרויקט משקף את אחת התמות המרכזיות בתערוכה, שכותרת המשנה שלה היא ״לספר סיפור בצילום ובעיצוב גרפי עכשוויים״: הרצון לעסוק בחברה ובתרבות באמצעות הצילום, גם אם הוא עצמו לא נוכח בתערוכה או שיש לו חשיבות משנית.

כך, 28 הפרויקטים שמוצגים בתערוכה, אחת המעניינות והיוצאות דופן בתחומה, הם לא ספרי הצילום הקלאסיים שאפשר לשים על שולחן הסלון, או ספרי האמן ה״רגילים״ שאפשר למצוא בחנויות המוזיאון. אלה גם אתרים או אפליקציות, דרכים חדשות לספר סיפור באמצעות צילום, שקשורות לפלטפורמות החדשות של העידן הדיגיטלי; פרויקטים, שלפי אוצרות התערוכה – אנה ראוכט וקרולין חלזנברג – למעצב הגרפי היה תפקיד מכריע בתוצאה הסופית שלהם.

״חיפשנו דרכים חדשות לספר סיפור״, מספרת ראוכט, אוצרת במחלקה לצילום של המוזיאון. ״אתה רואה צלמים שעובדים בצמוד למעצבים גרפים, שמעצבים אתרים, ספרים ומגזינים, או משתפים פעולה עם מפיקים כדי ליצור מיצבי מולטימדיה גדולים, עם מעצבי סאונד, עם מעצבי אינטראקטיב, עם עיתונאים ועוד. זה כבר לא רק הצלם שעובד לבד ובסוף מגיע עם החומרים שלו למעצב רק לעשות ספר, אלא שותפים שעובדים באופן שוויוני. זה החלק היפה של התערוכה״.

״אם היינו עושים את התערוכה הזאת לפני עשר או 20 שנה״, מוסיפה חלזנברג, אוצרת העיצוב הגרפי של המוזיאון, ״היא היתה מסתכמת בצילומים על הקירות ובספרים, אולי גם בסרטים. המדיה החדשה מייצגת את ה׳עכשווי׳ שנמצא בכותרת המשנה של התערוכה, וזה ההבדל העיקרי לעומת תערוכות צילום קודמות״.

בכל שנתיים מעניקה עיריית אמסטרדם סכום כסף למוזיאון הסטדליק לטובת רכישות חדשות. המוזיאון מנסח קול קורא לאמנים ויוצרים שגרים ו/או עובדים בהולנד. בתגובה לקול הקורא שהוקדש לתערוכה הנוכחית נשלחו 471 עבודות שנוצרו בחמש השנים האחרונות. הקול הקורא לא הגביל את המועמדים בפורמט. הצילום לא היה חייב להיות אובייקט שתולים על קיר, בדומה לכך שגם הקהל הרחב צורך כיום צילום במגזינים מודפסים ומקוונים, באתרי אינטרנט, ברשתות חברתיות, בטלפונים ניידים ועוד. לרבים מהפרויקטים שמוצגים בתערוכה ולסיפורים שהם מספרים, יש, היו ויהיו חיים מעבר לחלל המוזיאלי.

הפרויקט שמוצג עוד לפני הכניסה לחלל התערוכה מייצג אף הוא את ההשפעה של העידן הדיגיטלי על התחום. סדרת הצילומים של אוליבייה ואן ברויגל וסימון מאד מציגה תופעה רווחת במוזיאונים בשנים האחרונות. השניים צילמו את המוני האנשים שמצטופפים בגלריה המרכזית של הרייקסמוזיאום כדי לתפוס את נקודת התצפית הטובה ביותר בציור המפורסם של רמברנדט, ״משמרת הלילה״.

הצילומים של השניים מציגים תקריבים של ידיים שמחזיקות מצלמות דיגיטליות וסמארטפונים, שמציגים על גבי המסך שלהם את הציור המפורסם. גם פה אפשר להגיד שהשניים לא מתעניינים בצילום לכשעצמו אלא באופן שבו מעשה הצילום מעיד על התנהגות במרחב הציבורי ועל השימוש של האנשים בתמונות לאחר מכן. ״מה הם עושים עם כל הצילומים האלה״, שואלים השניים, במיוחד לאור העובדה שכיום קל למצוא רפרודוקציות איכותיות של העבודה במרחב הווירטואלי. אחת התשובות היא, כמובן, להשתמש בצילום כדי לספר לעולם שהיינו פה.

״אפשר לראות שהאינטרנט מאד משפיע על תחום הצילום״, אומרת ראוכט. ״הוא גם משמש כפלטפורמה להציג את העבודות אבל מצד שני הוא גם נושא, ספק חומרים. כולם מצלמים בטלפונים הניידים ומעלים לרשת חומרים, וזה נושא שצלמים ואמנים מוצאים בו עניין. צלמים רבים מחפשים דרכים חדשות להציג את העבודות שלהם לא רק בעיתונות מודפסת אלא גם ברשת״.

Safe Distance, רוּן פיטרסן

פרויקט אחר שמוצג בתערוכה ועוסק בדימויים שאפשר למצוא ברשת הוא ״Safe Distance״ של רוּן פיטרסן. במבט מרחוק הצילומים שמציג פיטרסן בפרויקט נראים כמו סדרה של תמונות שחורות עם מקורות אור מסתוריים במרכזן. מבט קרוב מגלה את המכנה המשותף: כל התמונות מציגות הפגנות ליליות או סצינות של סכסוך, כמו רחוב באיסטנבול עם מפגינים מיידים אבנים ומוקפים בעמודי עשן. התמונות שפיטרסן השתמש בהן הועלו לאינטרנט מטלפונים ניידים של עוברי אורח שרצו לדווח על האירועים. אם בדרך כלל צילומים מסוג זה מתאפיינים בתמונות וידיאו רועדות ורזולוציה נמוכה, פיטרסן הציב מסביבם מסגרות שחורות מה שגורם להם להיראות כמעט כמו ציור.

ראוכט: ״כשעבדנו על התערוכה הבאנו בחשבון שאנחנו רואים כל כך הרבה דימויים בכל יום, גם אם אנחנו לא רוצים. אין לנו ברירה. לפעמים אנחנו לוקחים חלק במציאות דרך דימויים, כמו שאפשר לראות בפרויקט של פיטרסן. כשאתה רואה את העבודה שלו אתה נהיה מעורב. גם אם אתה לא יכול לעשות שום דבר, אתה רואה את זה קורה״.

כשהסתכלתי על התמונות שלו הרגשתי כאילו אני משתתף בספארי לילה, והייתי בטוח שהוא השתמש בפוטושופ.

ראוכט: ״מניפולציות דיגיטליות הן לא תמה בתערוכה, לא באופן שאתה מתכוון אליו. אני חושבת שראית מניפולציות מהסוג הזה יותר בשנות ה-90׳, כשהטכנולוגיה הזו רק יצאה לעולם, למרות שכולם משתמשים היום בטכנולוגיה ובפוטושופ בדרך כזו או אחרת״.

פרויקט מרשים נוסף שעשה שימוש מסוג אחר ברשת האינטרנט הוא ״פרויקט סוצ׳י״, שיצא לאור בחמישה ספרים, תערוכות ואתר, ומומן במידה רבה באמצעות קמפיין מימון המונים ותרומות. בשנת 2007, יצאו הצלם רוב הורנטסרה והעיתונאי ארנולד ואן ברוגן למסע בסוצ׳י, העיר שאירחה את אולימפיאדת החורף של 2014. במשך חמש שנים השניים תיעדו את המציאות מאחורי העיר ותושביה, ״עיתונאות אטית״, כפי שהם מגדירים אותו. בשיתוף המעצבים הגרפיים קוּמר אנד הרמן הם פיתחו פורמט מתאים לכל סיפור. לדוגמה, זמרים רוסים של שאנסונים המופיעים במסעדות של אתר הנופש הוצגו בתמונות שהודפסו על נייר מבריק, ואילו הסיפור הטרגי שממחיש את ההיסטוריה האלימה של הקווקז, הודפס על נייר עיתון עם טיפוגרפיה מתאימה.

״הקשר בין הצלם למי שמשתף אתו פעולה יכול להיגמר ב׳תן לי את החומרים ואני אעשה אתם משהו׳, אבל פעמים רבות למעצב יש תרומה מכרעת״, אומרת חלזנברג. ״לדוגמה, בפרויקט של הצלם ויטו וורמס המעצב הנס גרמן בחר לעצב את הספר כך שהצילומים ממשיכים מעמוד אחד לעמוד שאחריו. זה לא צילום על עמוד, עוד צילום על עמוד, וכן הלאה. גם הבחירה שלו לשלב פחם בתהליך ההדפסה הפכה את הפרויקט למה שהוא. זה לא היה אותו דבר בלעדיו״.

מה גרם לצלמים להבין שהם צריכים את המעצבים, שהם יכולים לעזור להם להשיג משהו טוב יותר?

חלזנברג: ״יש לנו מסורת מצוינת של עיצוב גרפי בהולנד. אנשים התחנכו שעיצוב יכול להוסיף משהו לעבודה שלהם. גם אם אתה מעצב תעשייתי ואתה יודע שאתה צריך אריזה, כדאי שתשתמש במעצב גרפי טוב, זה יעזור לקדם את העבודה שלך. האנשים האלה מודעים לכך, והם מכירים את המעצבים הרבה פעמים כבר מתקופת הלימודים באקדמיות לאמנות ועיצוב״.
ראוכט: ״לפעמים זה פשוט קשה לעשות את זה בעצמך. אם זה פרויקט מולטימדיה גדול, זה מסובך. צלם לא יכול לדעת הכל על עיצוב גרפי, ממשקים או תכנות״.

הדרכים החדשות שבהן צלמים מספרים את הסיפורים שהם רוצים לספר באות לידי ביטוי לא רק בפרויקטים שמוצגים בתערוכה אלא גם באופן שבו הם מוצגים בחלל. מעבר להצבה הקלאסית של צילומים על הקיר, סיור בחלל התערוכה מעניק תחושה שיש בה גם ניסיון לבדוק דרכים חדשות לספר סיפור באמצעות עיצוב יוצא דופן. כך, בפרויקט אחד הצילומים הממוסגרים מונחים על הרצפה, פרויקט אחר מחייב את המבקר להשתמש במקרן שקופיות, וכן הלאה.

ראוכט: ״בחלק מהפרויקטים התייעצנו עם האמנים איך להציג את העבודות כי הפרויקטים היו גדולים מדי ואתה גם לא רוצה להציג 28 פרויקטי סולו בחלל אחד. רצינו להתמקד בדרכים החדשות לספר את הסיפור, חשבנו מה החלק הכי חדשני או מעניין בכל פרויקט, מה הדרך הטובה ביותר לספר את הסיפור בתערוכה״.

חלזנברג: ״במקרה של עשרת הגיליונות של כתב העת ׳Club Donny׳, שעוסק בחוויה האישית של טבע בסביבה עירונית, כל הכפולות נתלו זה לצד זה על קיר שגודלו 5/7 מטרים. כשאתה מציג כך את כל הכפולות אתה מבטל את ההיררכיה ביניהן ואתה מכבד את כל הפרויקט. זו הפעם הראשונה שכל הגיליונות הוצגו על הקיר ויכולת לראות כמה גדל הפרויקט במשך השנים. זה גם עניין של מעצבי התערוכה: החלל לא נגמר בחדרים קטנים עם הפרויקטים השונים, הוא נהפך למשהו פתוח ושקוף. לכל פרויקט יש חלל טוב משלו, שאתה יכול להסתכל עליו טוב והוא לא מפריע לאחרים״.

התנועה בחלל מתקשרת גם לשם התערוכה?

ראוכט: ״השם מתייחס להתפתחויות האחרונות בתחום הצילום, תחום שנמצא בתנועה. רבים מהמשתתפים נסעו ברחבי הולנד והעולם כדי ליצור את הפרויקטים שלהם, ורבים כבר לא מסתפקים בדימוי הסטטי אלא משתמשים בפילם ובדימוי הנע כדי להשלים או להחליף את הדימוי הבודד״.

– – –

פורסם לראשונה במוסף גלריה של עיתון הארץ