החיבור שנוצר בכל גיליון בין אמנות ל״עולם״

אני יודע שמה שאני הולך להגיד לא יישמע טוב אבל אני מודה באשמה: בפעם הראשונה ששמעתי שעיריית נתניה מוציאה כתב עת לאמנות עכשווית לא תליתי בו תקוות, מכל הסיבות הצפויות. כן, אני יודע שזה לא יפה להגיד, אבל לשמחתי יש לי את הבמה גם להכות על חטא וגם לכפר עליו. במילים אחרות: אני שמח להציג את כתב-העת המשובח ״&״, שיוצא לאור ביוזמתה ועריכתה של מאיה קשביץ, ובחסות עיריית נתניה, עמותת היכל התרבות ו״09 – גלריה על הצוק״.

המגזין הדו-שנתי, שבחודש שעבר יצא לאור הגליון השני שלו, מבקש לייצר דיאלוג מתמשך בין האמנות החזותית לבין ״העולם״, לפתוח את השיח של שדה האמנות למציאות הסובבת ולתת במה להתכתבויות בין טקסטים ממגוון תחומים לבין עבודות אמנות מהארץ ומחו״ל. הוא נוצר מתוך צורך להנגיש את האמנות העכשווית ולהוציאה מן הנישה האזוטרית לנחלת הכלל באמצעות טקסטים אלטרנטיביים המאופיינים בגישה קלילה ולעיתים אף הומוריסטית, שעומדת כאנטיתזה לרפרטואר האוצרותי האליטיסטי.

ביקשתי ממאיה שתספר קצת יותר על המוטיבציה להוציא לאור את המגזין, שתנפץ את הדיעות הקדומות שיש לי על כל מה שלא קורה בתל אביב, ושתרחיב על הרצון להיות חוליה נגישה שמתווכת בין היוצרים לקהל. אבל לפני הכל, הנה השער של הגליון הראשון, ולאחריו השער של הגליון השני:

הי מאיה

הי יובל. מה נשמע?

מצויין. מאד מחבב את הסופה ואת מזג האוויר הזה. איך אצלך?

לגמרי. מאד רומנטי

הייתי היום בצהרים שעתיים בחוף הים ולא יכולתי להפסיק להסתכל. הים היה פשוט מדהים

הים תמיד מדהים בחורף. גם השמיים

לגמרי. בואי נדבר על &. שנתחיל בשם? אני מניח שאני לא הראשון שיתהה על השם הזה. מאיפה הוא הגיע?

נכון. & הוא סימן שמסמל את החיבור שנוצר בכל גיליון בין אמנות ל״עולם״ דרך נושאים שונים. הוא גם מייצג את החיבורים שנוצרים על גבי הדפים בין מילה לדימוי, בין קטע ספרותי לשיחה, לשיר להתכתבות במייל וכן הלאה. החיבורים האלה הם מהות המגזין והרגשתי שהשם הזה מבטא אותם בצורה המדוייקת ביותר גם בגלל העובדה שהוא סימן שמבטא מילה (And) ומצביע על חיבור נוסף בין המופשט לקונקרטי

איך בכלל נולד המגזין? אולי תספרי עליו – וגם עליך – כמה מילים

אז אני אתחיל מהרקע. יש לי תואר ראשון בתולדות האמנות, עשיתי כמה פרויקטים אוצרותיים במסגרות שונות, אבל מה שאני עושה היום הוא ההתנסות הרחבה ביותר שלי בתחום. אני מנהלת את מחלקת אמנות פלסטית בעיריית נתניה כבר קרוב לארבע שנים, ואוצרת את התערוכות בגלריה על הצוק (ששמה החדש הוא 09). המגזין קשור במידה מסויימת לעבודת האוצרות שלי בגלריה.

במגזין השאיפה היתה לעשות חיבור בין טקסט לדימוי באמצעות מתווה מסויים שהוא לא אילוסטרציה. וכמובן, הרגשתי שחסר בארץ עוד כתב-עת שמשלב בין תוכן מעניין ועיצוב מושקע. המעורבות שלי בפרויקט היתה ברמה הכי פרטנית, מהאוצרות ועד לעיצוב, כי היה לי חשוב שיצא משהו קוהרנטי עם נרטיב מסוים, אפילו. כמו ספר

בגלל זה גם בחרת נושא לכל גליון?

כן, על אף שהבחירה היתה רנדומלית. ואולי לא לגמרי רנדומלית כי היא קצת מושפעת ממכנה משותף (או כמה כאלה) שיש לכל מני עבודות אמנות שאני אוהבת

אז שניה לפני שנדבר על הגליונות עצמם, עוד משהו שצריך לשים על השולחן כבר כרגע, וגם פה אני בטח לא הראשון שמרים גבה כתל אביבי טיפוסי. גלריה לאמנות ומגזין אמנות עכשווית זה לא הדבר הראשון שעולה לראש עם נתניה. הנה, אמרתי את זה, כדי שנוכל להמשיך הלאה. איך זה קרה?…

לא, אתה ממש לא הראשון. אבל אני דווקא שמחה לשמוע את זה. אני מודעת לכל הסטריאוטיפים על נתניה, בעיקר כי גדלתי שם ואולי אני אסתבך אם אומר שגם ברחתי מהר מאד לתל אביב. אבל משהו קרה שם בשנים האחרונות וזה הפתיע אותי לטובה. חזרתי כשהחלטתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי ולא לעבוד בעוד גלריה, וכתבתי לראש העיר שצריך להקים בעיר חלל מוזיאלי לאמנות. הזמינו אותי לפגישה ומשם דברים התגלגלו. יש רצון לעשות תרבות בנתניה ויש לי המון חופש אמנותי וזה לא מובן מאליו בעיני.

אני מודה שקצת קשה להם עם התפיסות החדשות. וכשאני אומרת ״להם״ אני מתכוונת גם לאנשי העירייה וגם לתושבים, אבל אני מאמינה שזה תהליך חשוב ושהוא הולך לכיוון טוב.

בכל אופן אני לא חושבת שצריך להתאים את התכנים התרבותיים לאופי המקום ולהאכיל את התושבים בכפית. זה לא קל, אבל אני מנסה לפתוח אפיק חדש ואני מאד מאמינה בזה

יפה! ועכשיו נעבור למגזין. שמתי לב שכותרת המשנה שלו היא כתב עת לאמנות ולתרבות. למה תרבות? לא שזה בעייתי אבל לא מספיק כתב עת לאמנות? ואם תסבירי דרך כמה דוגמאות מתוך שני הגליונות שהוצאת זה יהיה הכי מעולה

מעבר להמון עבודות אמנות (כ-40 אמנים בכל גיליון), יש במגזין טקסטים שחלקם לא קשור ישירות לעולם האמנות. בגיליון הראשון, ערכנו שיחות עם אמנים כמו קרן רוסו (על אפלה, כאוס ורומנטיקה באמנות) ועם לוסיל דסמורי שהיא אמנית ויוצרת סרטים בלגית (על רוחות ראים בקולנוע), אבל גם דיברנו עם אנשים שחוקרים את תחום העל-טבעי כמו אודליה ברקין שדיברה איתנו על ערפדים, טראומות ותאוריות קוויריות או עם פרופ׳ שרה סבירי שדיברה על המיסטיקה הסוּפית.

בגיליון השני גם קיים השילוב הזה  – יש שם מאמר של דוקטורנט לתקשורת ותרבות מאוניברסיטת יורק בטורונטו שכותב על ״משחקי-אמנות״, כלומר, על משחקי וידיאו שמוגדרים על פי קריטריונים מסוימים כיצירת אמנות ועל המקום שלהם בעולם האמנות, או שיחה עם האוורד סקוט מרשאו שהוא פסיכותרפיסט ומתכנת שמדבר על Technotainment Craft, שזה מונח שהוא המציא ומתייחס לאסתטיקה של משחקי מחשב ועומד על הגבול בין אמנות לקראפט בהקשר הזה.

אה, והוא גם יצר את משחק המחשב הגרוע בכל הזמנים –  E.T. the Extra-Terrestrial – וכמעט גרם לנפילתה של מעצמת משחקי המחשב Atari ולמה שמכונה ״משבר משחקי המחשב״ שהתרחש בצפון אמריקה ב-1983. אז כן, יש שילוב בין אמנות ותרבות ובכל מקרה אי אפשר באמת לעשות את ההפרדה הזאת בעיני

בזה אני מסכים. מי קהל היעד שלך אם כך? וכל כמה זמן יוצא המגזין ובכמה עותקים הדפסתם והאם הוא עולה כסף ואיפה אפשר להשיג? כי לא ראיתי מחיר

אני אסתכן ואומר שאין קהל יעד. אני חושבת שהמגזין באופן טבעי יעניין צרכני תרבות, אבל יש בו משהו יותר נגיש שמדבר גם לאנשים שהם מחוץ לשדה האמנות האזוטרי. זה מגזין חצי-שנתי והדפסנו 300 עותקים בלבד מהגיליון השני. הגיליון עולה 25 ש״ח (המחיר המיוחד לשני הגיליונות הוא 35 ש״ח). כרגע אפשר להזמין את שניהם בהזמנה טלפונית דרך קופות היכל התרבות.

הגיליון הראשון נמצא גם בחנות של מוזיאון ת״א, בגלריה אלפרד, ב״מגדלור״ וב״סיפור פשוט״, ובקרוב יגיע גם הגיליון השני לחנויות. כולי תקווה שבהמשך נשתדרג להזמנה אונליין. כדאי לעקוב אחר עדכונים בעמוד הפייסבוק

סבבה. אני רוצה לרגע להתעכב על מילה חשובה שהזכרת בתשובה שלך – ״נגיש״. אחת הבעיות של עולם האמנות היום, כפי שאני רואה אותו – וזה משהו שמאד מעסיק אותי – זה עניין הנגישות מצד אחד והתיווך מצד שני. בכתיבה על אמנות יש עניין של תיווך של העולם הזה לקהל שלא תמיד מבין מה הוא רואה, שלפעמים מתעצבן מזה שהוא לא מבין, ואני תוהה איפה את עומדת במתח הזה שבין להיות מובן ללתת חירות אמנותית לאמן, בין להיות נגיש ללתת קרדיט לקהל שיבין לבד, בין דיבור פופולרי לדיבור פופוליסטי, בין גבוה לנמוך וכן הלאה (שאלה כבדה, אני יודע…)

יותר מורכבת מכבדה. אם לענות בקצרה, אני חושבת שלאמן צריך להיות חופש מלא: הוא לא צריך ״להנגיש״ ולא למצוא חן, תפקידו לייצר שיח ולא לייצר על פי בקשת הקהל. לעומת זאת, יש לי ביקורת על טקסטים אוצרותיים שכן אמורים להיות סוג של מתווך בין העבודות לקהל שלא תמיד מגיע מוכן מראש עם ידע בהיסטוריה של האמנות ובהקשרים תרבותיים-חברתיים-פוליטיים. הטקסט בעיני אמור לתת כלים לצופה ולא לסבך אותו עוד יותר ולייצר אנטגוניזם.

אני כן בעד לתת קרדיט לקהל ולא להאכיל בכפית, כאמור, אבל צריך לדעת לעשות את זה במידה ואני חושבת שבמגזין, השילוב בין טקסטים מסוגים שונים – ממאמר אקדמי לצ׳אט לספרות ושירה ולשיחות מתומללות – מאפשר לאנשים להתחבר למה שיותר מעניין אותם, ובחיבור הטקסטים לאמנות אני מנסה להראות שאמנות עכשווית היא לא כזו בלתי נגישה. ‎

אגב, חשוב לי לציין שגם אני חוטאת בכתיבת טקסטים אוצרותיים פחות ״נגישים״, פשוט כי לפעמים השיח הוא מורכב וקשה להתייחס אליו בצורה פשטנית. צריך למצוא את האיזון וזה כמובן, לא קל.

זה אכן לא קל אבל זה, אני חושב בדיוק האתגר – למצוא את האיזון בין כתיבה שאני קורא לה ״נכונה״, לבין כתיבה מעניינת. תגידי, מתי הגליון הבא? יש כבר נושא? ומה עושה מי שרוצה לכתוב? איך זה עובד?‎

את רוב החומרים אנחנו אוספים עצמאית תוך מחקר מקיף, אבל נוציא גם  קול קורא ובכל מקרה, אני תמיד שמחה לראות עבודות/לקרוא טקסטים שגם אם לא מתאימים לגיליון מסוים, יתאימו לאחר, אז אפשר לכתוב לי פשוט למייל

את יודעת, פתאום אני חושב על זה שלא שאלתי כלום על גלריית 09. אולי תגידי עליה כמה מילים, לפני שמסיימים‎

הזכרתי אותה מקודם ובאמת לא הרחבתי. הגלריה קיימת כבר מ-1997 והתחלפו בה כל מני אוצרים. לפני היתה מוניקה לביא שאני מאוד מעריכה, שהניעה מהלך של הפיכת הגלריה לחלל לאמנות עכשווית. אני המשכתי את המהלך הזה בדרך שלי ואני מציגה בגלריה ארבע תערוכות בשנה של אמנים צעירים (לא בגיל, אלא בקריירה), שעוד לא הציגו בהיקף של תערוכת יחיד, במטרה לתת להם הזדמנות להתחיל משהו שאותו הם יוכלו להמשיך אחר כך.

הגלריה מממנת באופן מלא את הפקת העבודות שהן בדרך כלל סייט ספסיפיק. בתערוכות הקבוצתיות אני משלבת גם אמנים יותר ותיקים ואמנים מחו”ל. מדובר בחלל באמת יוצא דופן (וגם מאתגר) שמוקף בנוף מדהים של החוף של נתניה והוא מאפשר התייחסות קצת אחרת מצד האמנים

מקסים! עכשיו אני חייב לבוא לבקר. מי מציג בה בימים אלו?‎

בהחלט! כרגע מציג בגלריה עדי דולזה, בוגר המדרשה וסטודנט בתכנית לתואר שני של בצלאל. התערוכה נקראת ״אינ-פורמיישן״ והיא כוללת עבודות סאונד, וידיאו ומיצב. חוץ מהתערוכות התחלנו גם בסדרה של אירועי אמנות שהראשון מביניהם היה בדצמבר האחרון במסגרת ההשקה של הגיליון השני של המגזין וכלל פעולות פרפורמנס, מחול ועוד כל מיני. גם לגלריה יש דף פייסבוק שבו אפשר להתעדכן בנושא הזה

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎

אולי רק שאני יודעת כמה קשה לצאת מתל אביב, אבל כדאי. זה מפתיע