כל מה שחשוב ויפה
We Are Family

הכל נשאר במשפחה

מה מקומה של הטיפוגרפיה בעידן שבו הקהל צורך פחות תוכן, והטקסט הופך לפחות ופחות רלוונטי? יואב עופר - שביקר בתערוכת היחיד של עודד עזר, שנפתחה בחודש שעבר - מרגיע את החוששים ונושם לרווחה: במלחמה שמתנהלת בראשו של עזר בין הדימוי לבין הכתב, נראה כי הכתב עדיין מנצח

המפגש הראשון עם התערוכה ״Practical Particles״ – שמוצגת בימים אלו בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי חולון (אוצר: ראובן גבעתי) – מזכיר כניסה למעבדה. התערוכה, שכוללת ארבע עבודות בסך הכל, מהווה המשך לעבודות שהציג עזר בתערוכה ״ארמון החלומות״ ב-V&A. על קירות חדר קטן ועגול מוקרנות ארבע עבודות מונפשות. העבודות לא מלוות בהסברים והצופה נאלץ להתמודד איתן בעצמו.

צמד העבודות הראשונות שנגלות לצופה הן ״We Are Family״ ו-״dot.font״. ״dot.font״ מנסה ללמד את הצופה גרסה מופשטת של ה-abc ו-האלפבית, באמצעות סדרה של תמונות מונפשות הלקוחות מסצינות וידיאו מוכרות. התמונות הקצרות שחוזרות על עצמן שוב ושוב מזכירות יותר מכל סרטי שטיפת מוח. העבודה כמעט כופה את עצמה על הצופה, והפישוט הצורני של כל אות יוצר תמצית מעניינת שכבר איבדה כל קשר להיסטוריה של האות או לצלם אנוש, ומזכירה יותר מכל איתותי מחשב.

OdedEzer_exhibit3

We Are Family

העבודה השנייה, ״We Are Family״, היא העבודה המרשימה ביותר בקבוצה. העבודה מזמינה את הצופה לייצר בעצמו משפט המורכב מתמונות מונפשות. גם תמונות אלו לקוחות מסצינות מוכרות, סרטונים שזכו ליותר משבע מיליון צפיות ביוטיוב. התמונות, שלקוחות ברובן מעולם הסקס, האלימות והפוליטיקה, מציבות מראה לא נעימה לתרבות צריכת התוכן שלנו. המשפט ״אנחנו משפחה״ נראה מגוחך בזמן שכל צופה שמתקרב אל המקלדת מחליף את המשפט בשמו הפרטי.

העבודה הבאה, ״Art vs. Design״, חוזרת לשאלה האלמותית על גבולות העיצוב והאמנות. המשפט מורכב מסדרה של יצירות אמנות קלאסיות, גם אלו מוכרות מאוד, שיוצרת כל אחת אות באמצעות שכפול של פרט מתוך התמונה. על אף שעזר מבקש להבדיל את עצמו מיצירותיהם של דושאן או אנדי וורהול, אי אפשר שלא להסתכל על תמונת המונה ליזה שלו ולתהות על מעמדה של האמנות הקלאסית בימינו. הציור המפורסם מאבד את מהותו לטובת יצירה של האות V, והתשובה לשאלה מהו עיצוב ביחס לאמנות נשארת סתומה. בסופו של דבר העבודה בעיקר ממחישה כי זו שאלה לא רלוונטית.

 

Breaking The Crystal Goblet

Breaking The Crystal Goblet

העבודה האחרונה בחלל היא ״Breaking The Crystal Goblet״, עבודת וידיאו פשוטה המציגה שבירת כוס יין. העבודה מנהלת דו שיח עם המאמר ״גביע הבדולח״ שפירסמה ביאטריס וורד ב-1932 ודנה שוב במקומה של הטיפוגרפיה בימינו. אחרי שלוש עבודות שניסו לעסוק באיזון בין דימוי לבין כתב מגיעה עבודה שזונחת את הכתב לחלוטין לטובת הדימוי. בכך, היא משאירה תחושה של סגירת מעגל בזמן היציאה מהתערוכה.

על אף שעזר ביקש לעסוק בתערוכה בדעיכה של הטיפוגרפיה ובמלחמה בין כתב לדימוי, מעניין כי בעבודותיו הדימוי הוא זה שנכנע לטובת הטקסט. הוא מוגדל ומשוכפל על מנת להתאים את עצמו למבנה האות עד שלעיתים לא ניתן לזהות אותו והוא מאבד את משמעותו. על גבי ארבעת הקירות מוצגים בערבוביה דימויים של סקס בוטה ואלימות קשה שהופכים לתמהיל קל ללעיסה. כך, דימוי קשה של עריפת ראש הופך ללגיטימי לאחר שהוא מוצג שוב ושוב; העבודות השונות ממחישות כי בדומה לכתב גם הדימוי סובל משחיקה, כאשר נדרשים בימינו דימויים קשים יותר כדי למשוך את תשומת לב של הצופה.

OdedEzer_exhibit5

עניין נוסף שעולה מהתערוכה הוא הבחירה של עזר לעסוק במכוון בטיפוגרפיה לועזית ולא בטיפוגרפיה עברית, בדומה לעבודות קודמות שלו מהתקופה האחרונה שעסקו אף הן ברובן בטיפוגרפיה לועזית. כך, במכוון או לא, עזר עוסק גם בשאלה על מקומה של הטיפוגרפיה העברית בעידן הכפר הגלובלי. כשהוא מציג בחולון תערוכה שרובה באנגלית, אפשר לזהות פה אמירה על ההיחלשות של האות העברית לעומת האות הגלובלית הלועזית, גם אם הוא לא מצהיר על כך בראש חוצות.

לאחר הביקור בתערוכה אפשר לנשום לרווחה: עזר הוא עדיין טיפוגרף. במלחמה שמתנהלת בראשו בין הדימוי לבין הכתב, נראה כי הכתב עדיין מנצח. בדומה להצהרה של דיוויד קרסון על מות הפרינט ב-1995, גם ההצהרה על מות הטיפוגרפיה עדיין קצת מוגזמת. עם זאת, הסיור בתערוכה משאיר בצופה שאלות רבות על טיפוגרפיה מודרנית ושאלות פילוסופיות על עתידו של הכתב בכלל. כשם שעזר מדבר על הגבול בין אמנות לעיצוב באחת מעבודותין, לבסוף, גם הגבול בין דימוי לטקסט הולך ומתמסמס.

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אלון

    כתבה מרתקת ועניינית, ולדעתי הכתב תמיד ינצח !

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden