כל מה שחשוב ויפה
מראה כללי של התערוכה. כל הצילומים: אלעד שריג

לרגע לא הייתה בינינו חלוקה של ״זה המעצב שלך וזה האמן שלי״

בחודש שעבר נפתחה במוזיאון תל אביב התערוכה והזוכים הם…, תערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לשנת 2014. 36 אמנים ומעצבים מתחומי עשייה שונים, ותיקים וצעירים בראשית דרכם, מציגים בכפיפה אחת בתערוכה הכוללת יצירות אמנות עכשווית מכל המדיומים.

מאז שהתערוכה נפתחה יצא לי לבקר בה מספר פעמים, ומעבר לעבודות עצמן, שמחתי לגלות שסוף כל סוף יש משמעות אמיתית ל״בכפיפה אחת״: אוצרות התערוכה, מאיה ויניצקי מהמחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ונועה רוזנברג מהמחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון, יצרו בתערוכה חיבורים בלתי שגרתיים ודיאלוג אינטליגנטי ומעורר השראה בין אמנות חזותית לבין תחומי העיצוב השונים. או במילים אחרות: בניגוד לתערוכות פרסים קודמות, הן לא החביאו את עבודות העיצוב במסדרון ליד השירותים או בפינה נידחת אחרת…

נפגשתי עם נועה ומאיה שבוע לאחר שהתערוכה נפתחה, וביקשתי מהן שיספרו על תהליך העבודה המשותף, על ההחלטה לצאת מהחלוקה המסורתית לדיסציפלינות, וכיצד זאת באה לידי ביטוי בהחלטה כיצד והיכן להציב את העבודות השונות.

The-Winners_001

Yuval:

מתי הוחלט שאתן אוצרות את התערוכה ביחד?

Maya:

ההחלטה לאצור ביחד את התערוכה התקבלה מהרגע שבו קיבלנו את הידיעה שהתערוכה תוצג במוזיאון. רצינו לצאת מהחלוקה לדיסציפלינות ולחבר אותן ביחד, קודם כל בינינו ולאחר מכן גם בתערוכה

Noa:

לרגע לא הייתה בינינו חלוקה של ״זה המעצב שלך וזה האמן שלי״. ניגשנו לכולם כיוצרים לכל דבר והקטגוריות מתלבטות. כך, גם על התכשיטים הסתכלנו ממש כמו פיסול

Yuval:

אבל צורפות זה לא פיסול

Noa:

והיא עדין נכנסת למוזיאון, לגלריה שההיסטוריה שלה היא תערוכות ציור של אמנים בכירים. ולכן, כמו האמנות, היא מוכפפת לחוקים של הקוביה הלבנה בכל הקשור לאוצרות, חומריות, הצבה, תאורה וכן הלאה. לרגע לא חשבנו שהיא צריכה לקבל יחס אחר לעומת כל יצירה אחרת שתיכנס לאולם

דנה חכים

דנה חכים

Maya:

כשישבנו עם דנה חכים, למשל, חשבנו כמובן על רפרנסים לתערוכות צורפות כמו תערוכות פרס אנדי שמוצגות במוזיאון, אבל רצינו לבדוק איך אפשר לקרוא את העבודות שלה בצורה אחרת. באיזה אופן אתה רואה אוביקט שמונח בדרך כלל על הצוואר, תלוי על הקיר מולך ולא שוכב על משטח.

כך גם לגבי רותו מודן, שזכתה בכלל בפרס אמנות ולא עיצוב. רצינו להיות זהירים ולא לבקש הדפסים או להניח ספר לדפדוף, אלא ליצור חוויה או התייחסות אחרת של הצופה לעבודה שבגלל שהיא מוקרנת כמעט הופכת לחיה. והמיקום היחידי שאיפשר לא לבלבל אותה עם ההקרנות שבחדר ההקרנה, ולתת חיות לסיטואציות שהיא בחרה להציג, היה להציג אותה בחוץ ולהקרין במקום עם תקרה נמוכה, לא חדר הקרנה קלאסי.

Noa:

ככלל האדריכלות של חלל התצוגה מאד חזקה. אי אפשר להתעלם מההיסטוריה של האולם, מהחשיבות שיש לו במוזיאון, ממה שמכתיבה המפלסיות שלו. אם בעבר הרבה פעמים כשעבודה הגיעה לאולם זו הייתה בעיה, בגלל מגוון העבודות שהתערוכה כוללת החסרונות הפכו ליתרונות.

משה רואס (מימין) ודנה חכים

משה רואס (מימין) ודנה חכים

Maya:

במובן הזה יש כמה מפלסים לתערוכה. במהלך תכנון התערוכה, והמחשבה על המבקר, התייחסנו לאולם כחלל שאין לו למעשה התחלה וסיום. כלומר, אין כניסה המתווה מסלול למבקר. העובדה כי זו למעשה תערוכה שבה נבחרו 36 יוצרים על ידי מספר וועדות, וכל אחד מהם מציג כמה עבודות, לא איפשרה התפתחות בין חלל לחלל או יצירת מעין נרטיב ההולך ונבנה. כיוון שכך, שתי הכניסות או שתי היציאות, תלוי בבחירת המבקר, מאפשרות לחוות בכל פעם אחרת את התערוכה, את המפלסים וחלק מהעבודות.

כמו כן, ניצלנו את המפלסים השונים של החלל ואת גרם המדרגות. ישנן עבודות שנתלו בגובה, ומאפשרות מבט בעל מספר רזולוציות (מרחוק ומקרוב, ממול ומלמטה): אסי משולם שפסל המולך שלו יושב על מדף בגובה, וכך הרווח הוא כפול, גם יצירת ״קומה שניה״ לאולם וגם מבחינה תמאטית הדבר נכון לפסל כי הוא מצוי בגובה באופן שבו היו מצויים פסלים מסוג זה של אלילים במזרח הקדום. או העבודה של משה רואס, שעשויה ממתכות מרוקעות ומחומצנות שניתן לראות אותה ממרחק ובגובה העיניים מהמפלס העליון של האולם, ואז היא יכולה להראות כטקסטיל, וכשמתקרבים ומתבוננים בה מלמטה אז רואים את החומריות שלה ואת היותה עשויה ממחבר של מתכות.

דנה חכים (מימין), יונתן ויניצקי וסטודיו ג2

דנה חכים (מימין), יונתן ויניצקי וסטודיו ג2

Noa:

וישנן עבודות שמוקמו במקומות ייעודיים, היוצרים יחד עם העבודה סביבה ספציפית – כמו במקרה של יונתן ויניצקי מעל לגרם המדרגות המחבר בין המפלס העליון למפלס התחתון של האולם. זה קיר שבאופן מסורתי לא נהוג לתלות בו עבודות מפני שהוא חלל מעבר, אבל בתערוכה ניצלנו עובדה זו להצבת עבודות הדלת שלו שעובדת יפה דווקא מפני שזהו חלל מעבר, שנדמה כי פתאום נפערה בו דלת.

או דנה חכים, שרצתה להתחבר לגריל המזגן. לאורך אחד הקירות יש סבכת יציאת אוויר הקשורה למערכת האוורור של האולם ונפרשת לאורך. דנה ניצלה אותה כ״סייט ספסיפיק״ להצבת עבודתה שמקיימת קשר ויזואלי עם טפט הפסים השחור לבן שעליו ננעצו התכשיטים שלה. פסי גירש מציגה צילומים של מיטה וכיסא שניתלו בגובה הרצפה כך שהם מנסים לדמות חדר. הבעיה היא שבגובה זה נמצאים גם שקעי החשמל, אז הוחלט לא לראות בזה דבר מה שהוא לרועץ כי אם דבר מה מעצים את "תחושת החדר"  – שכן, יש בו גם שקע חשמלי – אזי שהוא הכרחי לצילומים האינטימיים של פסי.

Yuval:

אם לחזור לשאלה מקודם, אולי עבודות העיצוב לא צריכות להיות במוזיאון?

Maya:

ברגע שמתייחסים לכל העבודות של כל היוצרים באותם הקריטריונים, כמו חומר, טכנולוגיה, קונספט וכן הלאה, אתה מבין שלדיסציפלינה עצמה אין את האופציה לבטל או לחזק את ההחלטה להציג במוזיאון. כשמבטלים את הדיסציפלינה ומתייחסים לתוכן ולמהות, ועושים חיבורים והקשרים בין העבודות, פתאום יש לנו תשובות אחרות לשאלה הזו.

Noa:

התערוכה היא גם הזדמנות נהדרת, גם ליוצרים וגם לקהל הרחב, לראות בסמיכות עבודות שהם בדרך כלל לא יראו אחת ליד השניה. זו הזדמנות לראות קצת מכל דבר של מה שקורה היום.

Yuval:

אז איך מתחילים לעבוד על כזו תערוכה?

Maya:

פשוט להיפגש, לדבר, לראות מה היוצרים עשו, הכל במקביל

Noa:

היינו יכולות להגיד שכל אחד יביא עבודה אחת וזהו, נסתדר עם זה. אבל מהר מאד הבנו שאין מה לעשות, צריך להתייחס לכל אחד כאילו הוא מציג  בנפרד ועם מה שיקרה אחר כך כבר נסתדר. כשדיברנו עם כל יוצר לא חשבנו מה יוצג לידו. לשמחתנו אנחנו מקוות שהתערוכה מצליחה לייצר 36 עולמות שמצליחים לחיות אחד ליד השני לא רע…

Maya:

היה לנו דיאלוג עם היוצרים, ניסינו להיות קשובות לרצונות ולחלומות שלהם. השאלה הראשונה שלנו הייתה תמיד ״מה אתה היית רוצה להציג״. לחלק היו הצעות קונקרטיות מעבודות שעשו בעבר, והיו כאלו שהציעו ליצור עבודה חדשה.

טולי באומן

טולי באומן

Yuval:

איך בחרתן?

Noa:

לפי הקריטריונים הרגילים. לא אמרנו ניצור תמהיל של מה שהקהל יאהב, או שזה מה שעולם האמנות יאהב. בחרנו בעבודה שהיוצר ואנחנו הרגשנו שתייצג אותו הכי טוב, שהכי מאפיינת אותו. ואם זה אומר שאם למישהו יהיו ארבע עבודות אז דרך התלייה נמצא להן מקום באולם ביחס לעבודות של המשתתפים האחרים

Yuval:

מה אפשר ללמוד מהתערוכה על היצירה העכשווית המקומית?

Noa:

צריך נורא להיזהר מלחלץ תמות, זה מסוכן תמיד

Maya:

במיוחד שלא אתה בחרת את האמנים… אפשר אולי להגיד שמאד הופתענו ממגוון המדיות, שפיסול מאד בולט, ושהכל ביחד יוצר מגוון מפתיע

Yuval:

שבוע אחרי הפתיחה. מה ההרגשה?

Maya:

מבחינת החוויה זו הייתה חוויה חדשה בשבילי, לצאת לדרך עם עמיתה שותפה. היה לנו חזון שקשה להגדיר במילים אבל הייתה הבנה ברורה לגבי החוויה שאנחנו רוצות ליצור בחלל, שנולדה יחד עם הבחירה של העבודות.

Noa:

שבוע אחרי הקהל נכנס… יש רגע קשה לכל אוצר כשקהל נכנס לאולם והוא מפקיע אותו לשימוש שלו. אבל גם לי התערוכה הזו יצרה סוג של הזרה. אתה מסתכל על אולם שאתה מכיר אותו טוב מתערוכות קודמות והתערוכה הזו אילצה אותנו להסתכל עליו מחדש. האופי של התערוכה ושל העבודות הכתיבו  מבט חדש ויצירת מסלול פחות נרטיבי לתערוכה.

זה בא לידי ביטוי גם ביחס ל״חרדת התיווך״ כמו לייבלים מורחבים, שהפעם אמרנו יש פה 36 יוצרים, יבינו את הרוב, וזה מספיק וזה בסדר, כי אין תמה לתערוכה. זו הסיבה שגם אין טקסט אוצר, אין כלום. רק שמות העבודות ופירוט החומרים. הטקסט היחידי באולם הוא ליד העבודות של טולי באומן, זוכה מפעל חיים. כך, בלי לתת לו חדר מיוחד, אנחנו מדגישות את החשיבות שלו. ומעבר לכך אני מקווה שלמדנו לייצר יותר שיתופי פעולה בין-תחומיים

Maya:

כן. ליצור חיבורים וזליגה טבעית יותר בין התחומים. שיתופי הפעולה האלו אמנם מוכרים לנו ממקומות אחרים בעולם, אבל איכשהו הם נעשים במחוזותינו בצורה מדודה יותר

Yuval:

כן. לא נותר אלא לקוות שאוצרים ומוזיאונים נוספים יקחו דוגמה מהתערוכה הזאת

אריאל

אייל אסולין

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אריה אופיר

    הכתבה עושה הרבה תיאבון ללכת ולראות
    תודה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden