עידן האופניים באיינדהובן

בשנים האחרונות הפכו האופניים בערים רבות בעולם לאחד מכלי התבורה המרכזיים. אם בעבר הן שימשו בעיקר בני נוער או מבוגרים חובבי ספורט, הרי שכיום כמעט בכל עיר גדולה המאפשרת זאת, אפשר לראות אלפי זוגות אופניים על הכבישים או קשורות לצידי הדרך.

גם תל אביב היא כבר (במידה מסוימת) גן עדן לאופניים: היא שטוחה יחסית וכמעט נטולת גבעות, מה שהופך אותה קלה לרכיבה; היא קטנה והמרכז שלה צפוף ודחוס, כך שאפשר להגיע כמעט לכל מקום בתוך דקות ספורות; ומזג האוויר השמשי ששורר פה מאפשר לרכב על האופניים רוב ימות השנה. אלו הסיבות העיקריות שבגללן האופניים תפסו אחיזה בעיר; העובדה שאין פה מערכת תחבורה ציבורית יעילה, רק מחזקת את מעמד האופניים ככלי הרכב האולטימטיבי.

לכן, מקרים מצערים, כמו זה שהתרחש לאחרונה ובו נפטר קשיש לאחר שפגע בו רוכב אופניים חשמליים ברחבת מוזיאון תל אביב, מעלים גל של ביקורת כלפי עיריית תל אביב ומשרד התחבורה שלא מסדירים באופן מספק את תחבורת האופניים בעיר, ועושים חשק לפזול למקומות בהם עושים את זה טוב יותר.

אחת הדוגמאות הטובות של השנים האחרונות היא פרויקט גשר Hovenring בהולנד. הגשר ממוקם בצומת מרכזית שמחברת בין הערים איינדהובן, ולדהובן ומירהובן ומכאן שמו – טבעת ה״הובן״. כשההולנדים הבינו לפני כמה שנים שהעומס התחבורתי בצומת עומד לגדול באופן משמעותי בגלל בניית שכונה חדשה באזור, הם החליטו להפריד בין תנועת כלי הרכב הממונעים לתנועת האופניים, כדי לייעל את התנועה ולמנוע תאונות. באיינדהובן נמנעים מלבנות מעברים תת קרקעיים לאופניים, ולכן הפיתרון שהגו היה להעלות את הרוכבים מעל הנהגים.

הגשר הוא מעגל תנועה עילי (roundabout) המנקז לתוכו כמה נתיבי הולכי רגל ואופניים. הוא מורכב מטבעת מתכת מרחפת בקוטר של 72 מטרים, שתלויה באמצעות כבלים מעמוד דקיק בגובה 70 מטרים הנמצא במרכזה. התוצאה היא גשר לבן, מינימליסטי וסופר אסתטי, שהפך מהר מאוד לאייקון מקומי. הוא מעניין, לא רק בגלל הפיתרון התחבורתי שהוא מספק, אלא גם בגלל התכונות ההנדסיות שלו: גשרי מיתרים כמעט תמיד מושכים תשומת לב, וגשר Hovenring יוצא דופן בגלל שגשרי מיתרים טבעתיים אינם נפוצים במיוחד.

הקמת הגשר לא הייתה חפה מבעיות. זמן קצר אחרי שהושלם הכבלים החלו לרטוט יותר מהצפוי, בגלל מערבולות רוח שנוצרו. אלו מסוג הבעיות שעלולות תמיד לצוץ בפרויקטים מסוג זה ושלא תמיד ניתן לחזות מראש. הגשר נחסם לתנועה מיד אחרי שנפתח, ורק לאחר מספר חודשים נפתח רשמית לקהל במחצית השניה של שנת 2012.

זה לא מפתיע שגשר כזה נבנה באיינדהובן, עיר שנחשבת לבירת עיצוב אירופאית במדינה שידועה מאז ומעולם ברוכבי האופניים הרבים שלה. אי אפשר גם להשוות לחלוטין בין גשר בצומת בין עירונית לבין מה שקורה ברחובות מרכז תל אביב. ובכל זאת, פרויקטים מסוג מהווים מושא קנאה.

בינתיים גם בעברו השני של הים הצפוני, לונדון מכינה את עצמה למבול של רוכבי אופניים. ארכיטקט העל נורמן פוסטר מתכנן בעיר את פרויקט המגורים City Road 250, צמד מגדלי מגורים שיכללו כ־1,500 מקומות חניה לאופניים במרתף, מעליות ייעודיות וסדנה לתיקון ותחזוקת אופניים, אך רק 200 מקומות חניה בעבור מכוניות. התכנון מפרגן לרוכבי האופניים בכך שהוא מציע יותר מקומות חניה מהנדרש לפי תקנות העיריה – אבל לא בהרבה; לפי התקנות הבניין היה אמור ממילא להכיל כ־1,250 מקומות. כעת הבניין מכיל מקום חניה בעבור כל חדר שינה שיהיה בבניין, כלומר מקום חניה בעבור כמעט כל דייר.

בעיריית לונדון הפנימו היטב שמספר רוכבי האופניים רק יגדל, ולכן פרסמו מסמך ובו הנחיות מפורטות ל״עידן האופניים״. הבניין של פוסטר הוא אחד הראשונים שמתאים להנחיות החדשות וככל הנראה יהווה סמן ימני בכל הקשור לתכנון בניינים המותאמים לרוכבי אופניים. וכל זאת, בעיר שבמרבית ימות השנה יורד בה גשם ויש בה מערכת תחבורה ציבורית מהמפורסמות בעולם.