כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

זהר צפוני 09: Diffus

הנה-לואיז יוהנסן (Hanne-Louise Johannesen) היא דנית, ומישל גוגלילמי (Michel Guglielmi) הוא צרפתי. השניים שותפים בסטודיו הדני Diffus, שעוסק בעיצוב ופיתוח טקסטיל אינטראקטיבי. וילון הסאונד ושמלת האקלים שעיצבו ופיתחו מייצגים את הנסיון שלהם להפוך את הטכנולוגיה לחוויה חושנית, להפיח באמצעותה רוח חיים בחומר, ולהמחיש את חוסר החומריות הנפלא שלה.
זהר צפוני: הדס זהר מציגה את העיצוב הדני, במיוחד לפורטפוליו

diffus

גוגלילמי: ״למדתי אדריכלות בשטרסבורג ולאחר מכן התגוררתי בניו-יורק. פגשתי שם הרבה אנשים מעניינים שפעלו על הגבול שבין עיצוב לאדריכלות, וזה פתח את האופק המקצועי שלי. כשהגעתי לדנמרק בתחילת שנות ה-90 חיפשתי גם כאן את הגישה הזאת: זו היתה ראשיתו של העידן הדיגיטלי, והעיסוק בתחום היה חדש גם בעבור אדריכלים. הזמינו אותי ללמד בבית-הספר הדני לעיצוב בשל הגישה הרב-תחומית שלי, שהיתה יוצאת דופן באותה תקופה. שאפתי לשלב בין דיסציפלינות שנלמדו במחלקות שונות בבית-הספר: עיצוב דיגיטלי, עיצוב מוצר ועבודה עם חומרים, ועיצוב חלל. זאת גם הסיבה שנרשמתי כסטודנט לקורס על אסתטיקה ותרבות דיגיטלית בחלל באוניברסיטת קופנהגן. את הקורס לימדה הנה-לואיז״.

יוהנסן: ״אני היסטוריונית אמנות בהכשרתי ותמיד התעניינתי בחלל וביחסים בינו לבין הגוף. בתקופה שבה כתבתי את התזה שלי התחילו לפתח באוניברסיטה תחום חדש שנקרא ׳תרבות חזותית׳. המגמה הזאת אפשרה לי להרחיב את תחומי המחקר המסורתי, ולכתוב על מדיה דיגיטלית ואמנות, תחום שאף חוקר דני לא כתב עליו קודם לכן. קיבלתי על עצמי את האתגר שהציע המנחה שלי: לבדוק כיצד מתפרש חלל בתרבות החזותית והדיגיטלית. במקביל הציעו לי ללמד את הקורס באסתטיקה דיגיטלית שבמסגרתו פגשתי את מישל.

״השאיפה שלי ושל משתתפי הקורס היתה לכתוב על מדיה דיגיטלית וחלל מנקודת מבט אקדמית, אבל מתחת לפני השטח מישל ואני נמשכנו לעיסוק בחומר. חשבנו שיכול להיות רעיון טוב לחבר בין הסטודנטים שלי, בעלי נקודת המבט התאורטית – ראש גדול וידיים קטנות – לסטודנטים של מישל מבית-הספר לעיצוב, שהיו זקוקים לחלק התיאורטי. המערכת אמנם הערימה הרבה קשיים, אבל בסוף הסתדרנו באופן מחתרתי למדי. כעבור כמה שנים הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: למה רק הסטודנטים עושים את כל הכיף? גם אנחנו רוצים לעסוק בפרקטיקה! מאז אנחנו מנהלים סטודיו משלנו שעוסק בפיתוח מוצרי טקסטיל המבוססים על טכנולוגיה אינטראקטיבית.

״ב-2007 קיבלנו הזדמנות לעשות עבודת תיאטרון נסיונית. יצרנו כוריאוגרפיה אינטראקטיבית עם תלבושות בהשראת אוסקר שלמר (Oscar Schlemmer) מהבאוהאוס; שלמר התעניין באופן שבו פועלת המכונה בעידן התעשייתי, ואילו אנחנו ביקשנו להחליף את המכונה במחשב״.

גוגלימי: אנחנו שואפים להראות את הטכנולוגיה ולא להחביא אותה, בניגוד לתפיסה הרווחת של הצורך בקופסה שחורה שבתוכה טומנים את הטכנולוגיה כדי שלא תיחשף, והדיכוטומיה בינה לבין האנלוגיה. למה שבעידן הדיגיטלי לא נתגאה בהצגת הטכנולוגיה כחלק מהמבנה, כפי שנעשה באדריכלות הגותית שהציגה לראווה את הקשתות התומכות?

 

_MG_5615

Climate_dress_6

גוגלילמי: ״היות ואנחנו באים מתחום המחקר, התחלנו את העבודה מהתבוננות בתופעה שמתרחשת בעולם: כשהולכים מאחורי קבוצה המונה שלוש נשים, אפשר להרגיש שלאחת מהן יש כח, מעין הילה, ולכן השתיים האחרות נקבצות סביבה. אלה יחסים מרחביים, ואפשר לחוש את המתח שמתקיים בחלל. האתגר שלנו היה לייצג את המתח הזה באופן חומרי ובאמצעים אינטראקטיביים בשדה הפרפורמנס. ביקשנו לתת ביטוי להילה האנרגטית הזאת שזורמת בינהן כמו ג׳אז, באמצעות פאטרן אורות שיופיע על הבגד שהן לובשות״.

יוהנסן: ״יצרנו מחזה תיאטרלי אינטראקטיבי, שבו התאורה והסאונד נשלטים על יד מחשב בהתאם לאופני הפעולה של שלוש הרקדניות המשתתפות. כל אחת מהדמויות לבשה תלבושת בצורה אחרת; מצלמה שהותקנה מעל הבמה זיהתה אותן, והיה אלגוריתם שבדק כל הזמן מי מהן קרובה לאחרות וחישב את המרחק בינהן. השמלה של אותה דמות קיבלה עוצמה חשמלית גבוהה יותר. הדמויות יכלו ׳לגנוב׳ אנרגיה אחת מהשניה באמצעות התנועה שלהן במרחב, וזה בא לידי ביטוי בפאטרן של האור ובעוצמתו״.

גוגלילמי: ״המצלמה אפשרה לנו לעקוב אחר המרחק המדוייק בין המשתתפות ולהעריך את ההיררכיה בינהן באופן אובייקטיבי. כל תלבושת הפיקה סאונד שונה, בהתאם לחומר שממנו היתה עשויה. הפרפורמנס כלל תשעה מרכיבים: שלושה גופים, שלוש מערכות של תלבושות ותאורה ושלוש טקסטורות סאונד. במהלך ארבע ההופעות שקיימנו למדו המשתתפות לעבוד עם הטכנולוגיה ולשלוט במוסיקה ובתאורה, ממש כמו בג׳ם סאשן שבו מתחילים להבין את הכללים, ואיך ניתן לפעול ולאלתר בתוכם, כשכל אחת מאפשרת גם לאחרת מרחב להסתובב ולגדול בתוכו״.

יוהנסן: ״התחלנו מנקודת מבט תאורטית ואני חושבת שזה היה אחד הפרויקטים הכי טובים שלנו, אך למען האמת הקהל לא הבין מה הולך. מבחינתם זה היה רק הבהוב של אורות שנראה נחמד. היה קשה לספר את הסיפור שמאחורי הקלעים״. 

YouTube Preview Image

_MG_5091 _MG_5070 _MG_5057

גוגלילמי: ״מהעבודה הזאת למדנו שהערבוב בין טכנולוגיה ומלאכת יד יוצר דבר חדש שלא נוסה קודם לכן. אמנם במקביל גם אנשי מקצוע אחרים כמו רקדנים או כוראוגרפים עבדו עם צורות דומות, אבל התוצרים שלהם היו מסורתיים על אף היותם יצוגיים ועשויים היטב. לנו לא היה ידע בכוריאוגרפיה או פרפורמנס ובאנו מתוך עמדה נאיבית, מה שיצר פוטנציאל לעשייה שונה. כך הגענו ל׳אוקיינוס כחול׳ משלנו, ובזה ניסינו להתמקד בהמשך הדרך״.

יוהנסן: ״אנחנו לא עובדים עם טקסטיל בלבד; הכוונה שלנו היא להטמיע טכנולוגיה בחומר. עם זאת המטרה שלנו איננה לייצר גאדג׳טים או חפצים טכנולוגיים, אלא חפצים פואטיים שיכולים לתקשר. אנחנו רוצים להראות את יפי החומר אך גם להפיח בו רוח חיים באמצעות הטכנולוגיה הדיגיטלית, ולהמחיש את חוסר החומריות הנפלא שלה. כיום הטכנולוגיה הזאת מהירה כל-כך שאין לנו הזדמנות לעקוב אחריה כבני אנוש, ואנחנו מנסים להאט אותה כדי לאפשר את המפגש הזה״.

גוגלילמי: ״אני לא מעריץ גדול של טכנולוגיה, והגישה שלי כלפיה היא ביקורתית. אנחנו מנסים לבדוק האם יש באפשרותנו להפוך אותה לפואטית, חושנית, מקסימה, כך שתפנה לחושים שלנו״.

יוהנסן: ״דוגמה מובהקת לגישה שלנו היא שמלת האקלים שנוצרה בשיתוף חברת רקמה שוויצרית לוועידת האקלים שהתקיימה בקופנהגן ב-2009. השמלה יכולה לזהות את רמת הפחמן הדו-חמצני באוויר ולהגיב אליה באמצעות 120 מנורות LED המוטמעות בה. לא רצינו לנקוט בגישה מחנכת ומאשימה אלא בגישה פואטית שתתרגם את הנתונים היבשים לחוויה חושית.״ 

גוגלילמי: כמי שחונך על ברכי המסורת המודרניסטית של ׳פחות זה יותר׳, אני מרגיש בבית בדנמרק. אני מרגיש שבמהלך 40 השנים האחרונות אנחנו נוטים לשפוך את התינוק עם מי האמבט, ומוותרים על הישגיה של מלאכת היד המסורתית. אנחנו שואפים לשלב בין השניים; להשתמש בידע של האומנות ומלאכת היד לצד טכנולוגיה מודרנית, ולעשות משהו שמייצר משמעות

Climate_dress_9 Climate_dress_1  Climate_dress_3

גוגלילמי: ״בדרך-כלל המונח טכנולוגיה מעלה על הדעת מוצר קשיח ונוקשה, ואילו אנחנו מנסים לעשות את ההפך, להשתמש במוליכים רכים; ללא חוטי תיל וללא נחושת, רק ברקמה ובמנורות LED שנראות כמו פנינים קטנות. זהו לבוש שלא הופך את הלובש לאיש סייבר, אלא מתפקד כעור שני, כחלק ממך, כהרחבה של עצמך באופן רך. הטכנולוגיה הופכת לחוויה חושנית.

״ממד נוסף של העבודה שלנו הוא השאיפה להראות את הטכנולוגיה ולא להחביא אותה. זאת בניגוד לתפיסה הרווחת של הצורך בקופסה שחורה שבתוכה טומנים את הטכנולוגיה כדי שלא תיחשף, והדיכוטומיה בינה לבין האנלוגיה. למה שבעידן הדיגיטלי לא נתגאה בהצגת הטכנולוגיה כחלק מהמבנה, כפי שנעשה באדריכלות הגותית שהציגה לראווה את הקשתות התומכות? הלא כיום נוכחותן מתקבלת כחלק מובן מאליו מהאסתטיקה הגותית. למה שלא נפתח את הקופסה השחורה ונהפוך אותה לבעלת ערך אסתטי, כפי שנעשה בזמנו באדריכלות של מגדל אייפל?״.

האם יש לכם דיאלוג עם מסורת העיצוב הדני וכיצד הוא בא לידי ביטוי?

יוהנסן: ״אנחנו עובדים הרבה עם חומרים טבעיים ושואפים ליצור צורות פשוטות ככל האפשר, למשל באמצעות צמצום מספר התפרים בבגד. וילון הסאונד שעיצבנו מושפע ישירות מלגו, שמבוסס על הרעיון של מודולים בסיסיים הנדרשים ליצירת מבנה. אחר-כך אפשר להוסיף להם מודולים נוספים כדי לחדש ולעדכן את הקיים, במקום להסיר את מה שהיה ניתן לבנות עליו. הרעיון הזה מתבטא גם בצעצועים של חברת Brio אך גם באדריכלות הדנית.

״בווילון הסאונד שזכה ב-Red Dot Award, גילינו שאפשר לשים רמקולים על גבי דיסקים מטקסטיל כמו על עור של תוף. יצרנו קיר שלם מהיחידות הללו כך שהוויברציות של המוסיקה עוברות דרך כל המערכת. את הפונקציות השונות שמגולמות בדיסקים ניתן להפעיל באמצעות הטלפון הנייד״.

גוגלילמי: ״הרעיון שעומד בבסיס העבודה אינו להציע מוצר מוגמר, אלא יחידות בודדות בעלות פונקציות שונות שאפשר להרכיב מהן מוצר מודולרי בהתאם לרצונו של הצרכן. התוצר החזותי מזכיר את הצלחות המצוירות שנהוג להביא בדנמרק במתנה לחג המולד, והן נתלות על קיר הבית זו בסמוך לזו שנה אחר שנה״.

YouTube Preview Image

Wall_E_1 Wall_e_5 Wall_e_3

גוגלילמי: ״כמי שחונך על ברכי המסורת המודרניסטית של ׳פחות זה יותר׳, אני מרגיש בבית בדנמרק; לשמור על צניעות, לא לעשות יותר ממה שנדרש. אחד האספקטים האהובים עלי בעיצוב הסקנדינבי שקיים גם בצרפת הוא הכבוד לעבודת היד המסורתית. אני מרגיש שבמהלך 40 השנים האחרונות אנחנו נוטים לשפוך את התינוק עם מי האמבט, ומוותרים על הישגיה של מלאכת היד המסורתית. אנחנו שואפים לשלב בין השניים; להשתמש בידע של האומנות ומלאכת היד לצד טכנולוגיה מודרנית, ולעשות משהו שמייצר משמעות״.

יוהנסן: ״קיים פער מתמיד בין האובייקטים שבאים לעולם כהצהרות תאורטיות, כמו לדוגמה שמלת האקלים, לנסיון לייצר מוצרים. את הידע שרכשנו במהלך העבודה על השמלה אנחנו מנסים לגייס לטובת פיתוח מוצרים שניתן לשווק, כמו התיק הסולרי. מצאנו שאחד מהעקרונות הבסיסיים של מלאכת הרקמה הוא יצירת רצף (סיקוונס). זה עקרון חשוב עבורנו כי כשיוצרים מעגלים חשמליים ועובדים עם חומרים לבישים, תמיד קיים אלמנט קשה והשאיפה היא ליצור דבר מה רך; המעבר בין הרך לקשה הוא תמיד החלק המאתגר בעבודה.

״מסורת הרקמה התמודדה עם האתגר הזה במהלך מאה השנים האחרונות, ומהידע הזה אנחנו יכולים ללמוד. כשעיצבנו את התיק הסולארי שמאפשר לטעון את הטלפון הנייד שנמצא בתוכו באמצעות אנרגיית השמש, יצרנו רצף של יחידות סולאריות. אותו עקרון מאפשר לטעון אייפד באמצעות הכיסוי שלו״.

eclipse-closed-weared eclipse-open eclipse-pattern-firstversion

מהי מערכת היחסים שלכם עם היצרנים?

גוגלילמי: ״היצרנים סקרנים לראות מה הם יכולים לעשות עם הטכנולוגיה שאנחנו מפתחים. אנחנו משמשים עבורם כגששים בטריטוריה חדשה, והמשוב שהם מקבלים מאתנו מכוון אותם אל עבר הצעד הבא. אנחנו לא יכולים לחיות רק מהצהרות, ועלינו להיות מעשיים ולקבל את ההחלטות הנכונות ביחס לשוק, כי המבחן הסופי הוא אימוץ המוצר על-ידי הצרכנים. נכון שאנשים מתלהבים ממה שאנחנו עושים, אבל השאלה היא האם הם יסכימו לקנות את זה.

״הכח שמניע אותנו הוא היכולת לחקור חומרים ואפשרויות. אם היינו מחכים שמישהו יבקש מאתנו לעשות משהו, לא היינו עושים כלום. היות ואנחנו מגיעים מרקע מחקרי, אנחנו מונעים על ידי הצורך לנקוט בגישה כזו, ורוצים לחשוב על שילובים יחודיים שלא נהגו על-ידי אף אחד אחר. יש לנו חזון שאיננו נחלתם של אנשים אחרים, ולכן אנחנו צריכים להיות הלקוחות של עצמנו״.

מה התפקיד שלכם בתהליך היצירתי?

יוהנסן: ״אנחנו יודעים לעשות אינטגרציה בין הידע שאספנו במהלך הזמן, לבין הנסיון בעבודה עם סוגים שונים של חומר טכנולוגי. למרות שאני נוהגת להעיד על עצמי כעל מהנדסת אוטודידקטית, איננו מומחים בטכנולוגיה, ולכן אנחנו משתפים פעולה עם טכנאים שמסוגלים לעזור לנו מנקודת מבט הנדסית. אנחנו טובים ביצירתיות, סקרנות ומחקר, וביכולת לשמור על הקיום המשותף של טכנולוגיה ופואטיקה, מבלי שאחד יבוא על חשבון השני״.

גוגלילמי: ״העבודה המשותפת דורשת הרבה כבוד הדדי. הנה-לואיז קפדנית יותר ובעלת גישה אנליטית, ואני יותר לטיני ומשוגע.״ 

מה תרצו לעשות בהמשך?

יוהנסן: ״הייתי רוצה לפעול ללא מגבלות תקציב. לטכנולוגיה יש הרבה פוטנציאל, אבל אנחנו תמיד נדרשים להבהיר לאנשים שאיתם אנחנו עובדים, שהפיתוח והיישום שלה עולים הרבה כסף. לכן העבודה שלנו תמיד כרוכה בחוסר וודאות. אנחנו רוצים לפתח הטמעה של סיבים אופטיים בבטון ולבנות באמצעות הטכנולוגיה הזאת חלל שיתפקד כקמרה אובסקורה. לראות את זה קורם עור וגידים יהיה הגשמת חלום בשבילי״.

גוגלילמי: ״הייתי רוצה לחזור לשורשים האדריכליים שלי ולבחון כיצד אפשר להשתמש בפיתוחים שלנו בחלל למגורים. בשבילי אדריכלות תמיד היתה המקום שאליו אתה אוסף את כל האמנויות, כמו ברנסנס, אז הייתי רוצה לבנות בית נהדר שיכלול את הפיתוחים שלנו״.

תגובה אחת

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden