מפני שהסיפור עוסק בנשים אמיתיות, רציתי להכיר אותן לפני שאפרוש לפינה ואתחיל לצייר

לפני כשנה ערכה שהם סמיט ספר ובו סיפורים קצרים שכתבו הורי ילדי-גן לילדיהם ועסקו בשורשי משפחותיהם. באחד הסיפורים, שעסק בסבתא המוזיקלית רבקה, בעמוד הלפני אחרון, ״הוטלה פצצה״, כפי שכותבת סמיט באחרית הדבר של הספר: נכתב בו ש״הייתה לה חברה טובה ממש – לאה גולדברג המשוררת״, ואם זה לא הספיק, בעמוד האחרון נכתב ש״יחד הן כתבו את פזמון ליקינתון״.

בימים אלו יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה ביתן התוצאה של אותו מפגש מקרי בין סמיט לבין לאה ורבקה: הספר ״יקינתון – סיפור על חברות ושיר״, המספר את פגישתן המקרית של המשוררת לאה גולדברג עם המלחינה רבקה גוילי, שהולידה ידידות ואת שיר הילדים הקלאסי, פזמון ליקינתון. את הספר עיצב דקל בוברוב, ועל מלאכת האיור הופקדה רוני פחימה. התוצאה: אחד מספרי הילדים המקסימים שיצאו לאור בזמן האחרון, שלעיצוב יש חלק בלתי נפרד מהסיפור ומהתפתחות העלילה.

ביקשתי מרוני – אחת המאיירות המחוננות שפועלות כיום בארץ – שתספר על תהליך העבודה שהוליד את האיורים הנפלאים שמופיעים בספר. לשמחתי היא הסכימה, ומכאן זה מה שהיה לה לספר:

״שהם טוענת שאת העבודה על יקינתון התחלנו לפני כמעט שלוש שנים. נפגשנו בבית קפה: שהם הגיעה על אופניים. אני, באותה תקופה, הייתי סרבנית גלגלים אבל בינתיים הספקתי ללמוד לרכב על אופניים, ואלו הספיקו להיגנב.

קיבלתי את הטקסט: סיפור אמיתי. בעצם, שני סיפורים מקבילים שמתחברים לסיפור אחד על חברות טובה – בין הסופרת לאה גולדברג למלחינה רבקה גווילי – ויצירה משותפת שהולידה שיר אחד קאנוני שהרדים דורות של ילדים והציל הרבה הורים (כולל אותי) בשעות הלילה הקשות: פזמון לקינתון.

אני אוהבת את הכתיבה של שהם. יש בה משהו צנוע ומכבד. אהבתי את הרעיון שמדובר בסיפור אמיתי על שתי נשים יוצרות והרגשתי מוכנה לאייר שוב ספר ילדים. עוד לא ידעתי מה אצייר, אבל הפנטזייה שלי הייתה לצייר את הספר ביד, ובכלל, שכל תהליך העבודה יהיה מחוץ למחשב. ובסוף, רק לסרוק ולהדפיס.

דקל בוברוב (שעיצב גם את ״האגדות שלנו״ שכתבה שהם) הסכים לעצב את הספר, יעל גובר ערכה אותו. לא יכלתי לבקש הרכב טוב יותר. קבלתי חופש פעולה מוחלט, תמיכה ופירגון לכל אורך הדרך – זה לא דבר של מה בכך בעבור מאייר.

מפני שהסיפור עוסק בנשים אמיתיות רציתי להכיר אותן לפני שאפרוש לפינה ואתחיל לצייר. עם לאה זה היה קל; הספריה העירונית מוצפת בספריה. לספרי הנוער שלה ולספרים שכתבה למבוגרים יש ממד אוטוביוגרפי, והיא מתארת בהם את עצמה בכנות רבה ועם הרבה הומור עצמי, כולל הפה חסר השיניים, ההעדפה לעציצי קקטוס על פני זרי פרחים, והאלרגיה שתוקפת אותה בכל אביב ומעמידה את העוברים ברחוב ארנון בסכנת מפולת קקטוסים.

יומני לאה גולדברג, שנערכו לספר עב כרס ופורסמו בשלמותם, מאפשרים לעקוב אחרי הלך מחשבותיה מגיל עשר ועד לזקנה. במכון גנזים שבבית אריאלה, נתקבלנו בחמימות ובילינו שעות עם העיזבון: תמונות, מסמכים ומכתבים. מצאנו מכתבים רבים שילדים כתבו ללאה וגם מספר מכתבים מקסימים שבהם היא עונה על שאלותיהם ומגיבה לכותבים. בין המכתבים היה מכתב אחד מרגש ומלא הומור שרבקה כתבה ללאה ב-1947 מניו יורק.

על רבקה, לעומת זאת, לא ידעתי כלום – למעט הידיעה הברורה שאני מחבבת אותה. היה לי חשוב שהספר יהיה מאוזן ולכן נפגשתי עם רחל גווילי (נכדתה). שוחחנו, ולאט לאט, מתוך מילותיה של רחל, התחילה להתחוור לי דמותה של רבקה טובת הלב והנעימה. דיברנו על ילדותה, על נעוריה ואהבותיה, אנקדוטות ופיקנטריה, החיים בצל המלחמות, הטבעונות. רציתי להכיר את סביבתה: מה היא לבשה, איך נראה ביתה, מה היא בישלה לאנשים שאהבה, כל כך הרבה דברים נשארו מחוץ לספר; סיפורים מרתקים שיכולים לאכלס ספר משלה – חיים.

רחל העבירה לי תמונות משפחתיות נדירות ודיסק עם לחניה של רבקה לשירי ילדים.

ואז, בתום כל החלק המרתק הזה – אין מנוס, כנראה צריך להתחיל לצייר…

בניצוחו של דקל ניסינו לפצח את ההגיון החזותי שמאחורי הסיפור: איך מספרים שני סיפורים מקבילים? בחרנו פורמט, דקל חילק אותו לשלישים: שליש תחתון לטקסט שיזכה למרחב מחייה מרווח, ושני שלישים עליונים לאיור, שאותם יכולתי לחלק בין גיבורות הסיפור כרצוני – עמוד או סטריפ לכל אחת.

ככל שהספר מתקדם והשתיים חולקות את אותה העיר (כל אחת מהן עברה לתל אביב בשלב אחר) כך הגריד הולך מתפצל לאיורים קטנים יותר. לגבי רגע המפגש – הצטלבות הסיפורים – ברור היה  לנו שזה יהיה האיור היחידי בספר שיקבל פריים מלא – כפולה לא מפוצלת.

הטכניקה עברה גלגולים רבים. אני אוהבת לעבוד בחומרים פשוטים. ציירתי בטושים, עפרון מכאני ועפרונות צבעוניים, אך לא הצלחתי להכריע ביחס למינונים: מה תפקידו של הטוש, ומה תפקידו העפרון. צירתיי המון איורים בטכניקות שונות ובמינונים שונים ודי הלכתי לאיבוד. בשלב מסוים, לאחר שהרגשתי אבודה לחלוטין, נפגשתי עם מיכאל גולן, שירז פומן וניר גולן (חברי ל״סקרול״), ופרקתי את מרכולתי על שולחן מרופט במכבסה שכונתית. דמיינו את האנשים היושבים מצידה השני של מצלמת האבטחה מתלבטים באיזו טכניקה לבחור. נפלתי גם על בתיה קולטון (שלימדה אותי ואף ליוותה אותי בפרויקט הגמר). מביתה של בתיה יצאתי עם החלטה וכיוון ברור – אך כשהגעתי הביתה גם הכיוון הזה התמסמס.

ניסיתי אפשרויות נוספות עד שנגמר הזמן. הזמן הוא שופט מעולה. הוא חד אכזרי ובלתי מתפשר.

סיימתי את הספר ואני אוהבת אותו (וזה לא משהו שאני אומרת בקלות על כל פרויקט שאני מסיימת). גם קצת חבל לי שנגמר. כל עוד היצירה מצוייה בתהליך, מגוון האפשרויות הוא אינסופי. ברגע שהיצירה מתפרסמת, היא מה שהיא – ושוב אינה שייכת לי אלא לעולם.

זהו, נפרדתי. מקווה שיכבדו ויאהבו את הספר הזה״.