מעבדת הנייר של נווה שכטר ולצאת מהקופסא: רחלי שלו

ביום שישי ה-15/5, בין השעות 11:30-15:00, ישיקו מרכז נווה שכטר ועמותת לצאת מהקופסא, את מעבדת הנייר. שלוש מעצבות ומאיירות, בעלות מחויבות ליצירה ודיאלוג עם החברה שבה הן פועלות לטובת מחקר ויצירה חדשה, קיבלו חלל עבודה לתקופה של שנה ומרחב לחשיבה, בנוסף למפגש עם תכנים של הגות ופילוסופיה יהודית. המעצבות נהנות מהליווי של הצוות בנווה שכטר, כמו גם קבלת כלים לפיתוח עסקי, הרצאות, סדנאות וליווי צמוד של הצוות של לצאת מהקופסא.
פורטפוליו מלווה את אירוע ההשקה בפרויקט מיוחד, וחושף את הנבחרת של המעבדה. ראשונה בסדרה: רחלי שלו.

רחלי שלו, בת 33, נשואה לבעז ואמא של מיכאל, גבע והלל. בשנת 2005 סיימתי את לימודיי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ומאז אני מאיירת עצמאית. איירתי ספרי ילדים רבים, עטיפות ספרים, ספרי נוער, עיתונים, מגזינים, פרויקטים של מיתוג, פרסום, איורי קירות, איור אובייקטים תלת-מימדיים ואפילו ארטדירקשן לאנימציה. וכמו כן, השתתפתי בפרוייקטים ותערוכות שונות בארץ ובעולם.

למעלה משנה וחצי שאני מפרסמת מידי שבוע טור אישי מאוייר הומריסטי במגזין ״מוצש״ של מקור ראשון. הטור, בשם ״המדריכה״, עוסק בסיטואציות יומיומיות שלי כאם, כאישה, כמאיירת וכבן-אדם, לא ברור באיזה סדר. בנוסף אני עושה פרויקטים שונים. כעת למשל אני עובדת על איורי קיר ענקיים לרשת גלובוס מקס שממתגת מחדש את האולמות השונים, וגם מעבירה הרצאות על איור באקדמיות, כנסים, בתי ספר ועוד, שזה משהו שאני מאד נהנית ממנו.

כבר שנים שאני חולמת לפתוח מותג שיתן לאיורים שלי חיים מחוץ לנייר, ליצור מוצרים מאויירים שיוכלו לחיות בתוך הבתים ולהחיות אותם.  בזכות הכניסה למעבדה, היציאה מהסטודיו הביתי לסביבת עבודה פוריה בשכונה הכי יפה בת״א, וההעשרה שנתנת בתוכנית, הצלחתי ופתחתי סוף סוף את RACHEL SHALEV.

הקולקציה הראשונה שלי יוצאת מתוך סיפור שכתבתי על פפי, ילד שהוא חצי גור חצי אדם וחי לו בהרמוניה בבית מלא בחיות דמיוניות. מתוך הסיפור נגזרות הדמויות והאוביקטים שמופיעים במוצרים: מדבקות קיר, תמונות, שילובים ביניהן, כריות, כלי בית, ובעתיד עוד מוצרים שמגיעים לכל החדרים תוך שימוש במשחקיות, אינטראקטיביות והרבה נדיבות והומור.

אני מאמינה גדולה בפרינט ובלראות את האיורים מודפסים על נייר, ובמותג שלי אני הולכת עוד צעד מחוץ למסך ומהנייר עוברת לעולם שהוא חדש לי, לעולם התלת ממד, מתוך רצון שהמוצרים יקבלו נוכחות ויחיו בתוך חלל הבית. אני לא חושבת שיש תחליף דיגיטלי לתמונה שילד חי איתה שנים בחדר או לכרית שניתן לחבק.

אם היה לי תקציב בלתי מוגבל, פרויקט החלומות שלי היה בית. ענקי. מנייר. עם סטודיו בחצר, ברור לא?