כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

כל הצילומים: לירון ברייר דנציגר

סביבות עבודה. לצאת, להתלבש, לחזור

אני ברכבת בדרך לאשקלון.

לא יודע איך זה קרה שכל כך הרבה יוצא לי לכתוב על סביבות עבודה ברכבות, זה לא שאני נוסע בהן כל כך הרבה. האמת שזה די משתלם: הכרטיס לאשקלון ממש זול, וכל עוד יש מקום להניח את המחשב הנייד, זו יופי של סביבת עבודה. יש משהו במסע שהרכבת מזמנת, שמצליח להבהיר ולזקק לי מחשבות ותובנות, במיוחד על התערוכה הזאת.

אולי זו הדיסאוריינטציה?

אני מביט החוצה מהחלון ולא ממש יודע איפה אני. מידי פעם אני מצליח לקרוא את אחד השלטים שבצידי הדרך, או שומע את הקריין מכריז על התחנה הבאה; וחוזר לטקסט: למרות המסע שאני עובר עם התערוכה הזאת בשבועות האחרונים, מסתבר שאני צריך את הזמן הזה, ברכבת, במיוחד אחרי השבוע שעבר שגרם לי לבחון לעומק את העמדה שלי כלפי התערוכה.

_H9A3247

זה התחיל במייל מהעורכת בטיים אאוט: ״ראיתי שאתה מלווה את הקמת התערוכה של רויטל בן אשר פרץ שתיפתח בקרוב. תרצה לכתוב עליה לגיליון הבא (7.5)? הוא יעסוק במעמד היצירתי בתל אביב ובחללי עבודה״.

בהתחלה לא ידעתי מה לחשוב.

כלומר, מגניב, אבל איך אני מזקק את כל מה שעברתי עם התערוכה הזאת עד עכשיו ל-1,500 מילים, עם הגילוי הנאות המתאים, מבלי לצאת כותב ״מטעם״, מבלי לקחת דברים כברורים מאליו, ואיך אני מספר את הסיפור שיהיה מעניין גם למי שמעולם לא שמע על התערוכה. אני חושב שעמדתי בזה בכבוד. וליתר דיוק – ואני ממש לא אומר את זה הרבה – אני חושב שיצא לי אחד הטקסטים הכי טובים שכתבתי אי פעם (הנה לינק לכתבה המלאה).

_H9A4471

באופן מעט מוזר, כשראיינתי את רויטל לטיים אאוט, אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שישבתי איתה ושאלתי אותה על כל מה שקרה לפני ההקמה. על מה היא חשבה. איך היא בחרה את האמנים. מה קרה בדרך. וגם כמובן דיברנו שוב על הדברים שקרו בזמן ההקמה ולא דיברנו עליהם עדין, כמו באנר הפרסומת לתערוכה שנתלה על הקיר החיצוני של הביתן.

הו, הבאנר!

בבאנר, מתחת לשם התערוכה, נכתב שהמזמין הוא מוזיאון תל אביב; שקבלני הביצוע הם מאיר טאטי, רועי מרדכי, רעות פרסטר, שי רטנר ודלית שרון (האמנים); ושהאחראית על ניהול הפרויקט היא בן-אשר פרץ, שלמרות תגובות התושבים – ואף על פי שגם חלק מהאמנים לא אהבו את ההגדרה שלהם כ״קבלני ביצוע״ – היא עדין חושבת ש״השלט הוא התמצית של כל המהלך: להגיד אנחנו לא ׳אמנים׳, ואני לא ׳אוצרת׳, ואנחנו לא מורמים מעם. זו לא האמנות הבלתי נגישה והבלתי מובנת״.

אבל אתם כן אמנים ואת כן האוצרת.

״זה היופי, שהדברים מעוררים מחשבה, כעס, פולמוס. וזה גם הזמן להרגיע את תושבי תל אביב שהפגינו אזרחות למופת ופנו למשטרה ולמכבי אש ולמוקד העירוני. הפיגומים בטוחים, קיבלו את כל האישורים, יש תיק קונסטרוקציה ובניין ששלושה מהנדסי בטיחות עבדו עליו במשך שנה.

״ומצד שני זה באמת סתם פיגומים. אני נוסעת עם שלושת הילדים שלי בעיר ואנחנו רואים אתרי בנייה עם פיגומים, והם אומרים ׳אמא, תראי, העתיקו אותך׳. ומה בסך הכל קרה: הגיעה קבוצה של פועלים מטייבה שבנו את המונומנט, והטוויסט שלו לאמנות העכשווית והקונספטואלית הוא לא כזה גדול. אתה אולי לא קולט את זה ברגע הראשון – שהפיגומים לא פונקציונליים כמו שהם אמורים להיות, הם לא תומכים בכלום – אבל על זה אנחנו מדברים: לנער את המבט של האזרח שעובר מתחת ולגרות אותו לראות מה קורה פה״.

את לא חוששת שתשיגי את הפעולה ההפוכה?

״מה? שיחשבו שזה שיפוץ ולא יכנסו לתערוכה?״.

לא.

״כי זה החשש. היכל התרבות והבימה הרי עברו שיפוצים מסיביים ומעוררי מחלוקת בשנים האחרונות כך שבקלות אפשר להתבלבל״.

לא: שלא צוחקים איתי אלא צוחקים עלי.

״לא. אני יודעת שאמת בליבי ושאנחנו באים בכוונה טובה. אני הרי רוצה שיבואו אנשים לתערוכה, אני לא חוששת, ואני חושבת שהפסל של שי הוא גם נורא יפה; שהאותנטיות של הקריסה עובדת. זה אולי מעורר לחץ ברגע הראשון אבל ברגע השני זה מזמין חיוך, מזמין להיכנס פנימה ולבדוק מה קורה בפנים״.

IMG_4423

יומיים לפני פרסום הכתבה, התקיימה בהלנה רובינשטיין ב-11 בבוקר מסיבת עיתונאים לכבוד התערוכה.

שבוע לפני כן דיברה איתי אשת יחסי הציבור של מוזיאון תל אביב ושאלה אם אני ארצה לדבר במסיבת העיתונאים. מיד אמרתי שמה פתאום, זו לא התערוכה שלי, אני לא האוצר שלה ואני גם לא מציג בה. זה היה נראה לי קצת מוגזם. גם ככה ריבוי הכובעים שלי מצליח לבלבל לא פעם אפילו אותי. וזה באמת היה מוזר. הגעתי למסיבת העיתונאים, את חלקם הכרתי, ישבתי איתם כשרויטל הציגה את התערוכה, הסתובבתי איתם כשרויטל הסבירה על התערוכה, וולמרות שזו לא תערוכה שלי, אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי חלק ממנה. לא חשבתי שזה יקרה, אבל זה קרה. מוזר.

למחרת שאלתי את רויטל איך עברה עליה מסיבת העיתונאים.

״זו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי את התערוכה בפני קהל בתערוכה עצמה: לא לשבת בבית שנה וחצי לפני ולכתוב את הטקסט, לא לספר למישהו שבא לבקר בזמן ההקמה. זה משהו שלוקח זמן להיות מיומן בו ולעשות אותו כמו שצריך, זה לא פשוט. בכל תערוכה שאני מעלה אני עושה עשרות הדרכות, זה אינסופי, לפעמים אני עושה את זה עד שבסוף אני לא מסוגלת לעשות עוד הדרכה גם לא עוד פעם אחת.

״אבל זו הייתה הפעם הראשונה, זו הייתה טבילת אש, גם אם התערוכה עדין לא 100 אחוז סגורה: מבחינת האנרגיה הרגשית אנחנו עדין בהקמה. ומהבחינה הזאת לא ממש שינה מי עמד מולנו. היו יכולים להביא לסיור קבוצת ילדים בכתה ב׳ וזה לא היה משנה מהבחינה הזאת״.

ומבחינת האמנים?

״אני חושבת שבשלב הזה היה חשוב גם לאמנים לשמוע אותי מדברת לרגע על מטריית העל האוצרותית. זה מדהים ומפתיע שכמה שעשינו מפגשים קבוצתיים, בסופו של דבר האמנים, וטוב שכך, כל אחד מהם מתרכז בעולם הספציפי שלו. וזה עולם שלם: כל אמן עם ההקף הגדול של תערוכת יחיד ואפשר לצלול אצל כל אחד מהם לאינסוף תכנים ורבדים. אז היה משהו מלכד גם בלשמוע אותי מציגה את המכלול, להזכיר לשם מה התכנסנו כאן כולנו.

״וזה גם לא קשור לעיתונאים, אבל אין הרבה הזדמנויות כאלו בתערוכות קבוצתיות. גם בתערוכות קודמות אני לא חושבת שאי פעם האמנים שמעו אותי נותנת הדרכה על התערוכה כולה. הרי מרגע זה ואילך רוב השיח יהיה או שלי לבד או של אחד האמנים מתווך את עולמו הפרטי. אז גם פה זו הייתה הזדמנות שעשתה לכולנו טוב מאד.

״וגם – אני לא יודעת אם אתה יודע את זה, אבל אמנים עובדים בסטודיו, ואחת הסיבות להציג ולא לעשות אמנות למגירה היא המעברים האלו – לצאת מחלל התערוכה, להתלבש, לחזור אליה – שגורמים לעבודה להיות אחרת. ההתבוננות על העבודה היא אחרת. אמנות צריך להציג, זה חלק בלתי נפרד מהמעשה האמנותי. ופה במשך חודש שלם זה היה הסטודיו שלנו – היית שם הרי, אתה זוכר – הביתן היה מטונף, אנשים וטכנאים מסתובבים כל הזמן, סביבת עבודה שוקקת, ופתאום גם אנחנו צריכים לקחת מרחק, לצאת, להתלבש יפה, לחזור ולדבר על העבודה מול אנשים אחרים. מהבחינה הזאת מסיבת העיתונאים סימנה את החזרה של הלנה מהסטודיו לחלל התצוגה״.

IMG_3524

ועוד משהו קטן על הכתבה בטיים אאוט.

זו הייתה הזדמנות לשאול את רויטל את השאלה שהכי עניינה אותי. ולא שחשבתי שאני אקבל תשובה, אבל הייתי חייב.

את כבר יודעת במה תעסוק התערוכה הבאה, מה תהיה סביבת העבודה הבאה שלך?

״לא, אין לי תשובה. אני פועלת מתוך דחף מוטרף ומטורף בלתי ניתן לשליטה. כל מי שהוא יוצר טוטאלי יודע שיש חוסר פרופורציה בכל העשייה הזאת, אבל אילולא הדחף הזה לא היו עושים המון אמנות.

״בסדר גודל כזה של הפקה, אם לא הייתי טוטאלית, הפרויקט הזה היה נופל 1,000 פעם ולא קם. שבועיים לפני שהתחילה ההקמה מהנדס העיר ואדריכל העיר הביעו חשש בפני סוזן לנדאו, מנכ״לית מוזיאון תל אביב, שנפגע בגג של הביתן. הם הבהילו אותה שנצטרך לתקן את הגג אחרי התערוכה ושזה יעלה הרבה כסף. סוזן חששה, ובצדק, ואז, כשכל כולי בשלבים כל כך מתקדמים, כינסתי לישיבה את כל מי שהיה צריך, 30 אנשים.

״עמדתי מול כולם כבר באפיסת כוחות, כי כמה תעצומות נפש כבר אפשר לגייס, ואמרתי בשקט, ׳חברים, זה עומד לקרות׳. ככה, עם הידיים על השולחן. והיה הס. זה עומד לקרות, ואני אעשה כל מה שצריך שזה יקרה. זה מפעל חיים, של שלוש וחצי שנים, האישורים קיימים, הרתך עובד, הטקסטים יורדים לדפוס, שי באופן אישי השקיע עשרות אלפי שקלים, וגם אם צריך לגייס עוד כסף ואני אצטרך לעבוד בכביש, זה יקרה.

״והם הבינו שזה עומד לקרות, עם כל החששות והחרדות המוצדקות. הם הבינו שיש כאן כח מתפרץ שאי אפשר לעמוד מולו״.

IMG_4260

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden