כל מה שחשוב ויפה
ניקולה פורמיקטי (מימין) ורנצו רוסו בשנקר. צילום: אחיקם בן יוסף

אתה לא צריך להיראות טוב אבל חשוב שיהיה לך סטייל. אם יש לך את זה אתה יכול לעשות כל דבר

אני יכול לחשוב על מעט מאד אנשים שיכלו לענות תשובה כזאת, ולצאת מזה בזול.

וזה אפילו לא לצאת בזול. זה לצאת מגניבים, או המילה הזו שאין לה באמת מקבילה הולמת בעברית: להיות cool. כי מה לעשות, יש משהו מעורר קנאה בקוּליות של רנצו רוסו, הבעלים והמייסד של דיזל, ובזו של ניקולה פורמיקטי, המנהל הקריאייטיווי של החברה. בחוצפה, ברעננות, בלבדוק גבולות, בלא להיות פוליטיקלי קורקט.

זה קרה בשבוע שעבר, כשהשניים ביקרו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, כשלאה פרץ, ראש המחלקה, שאלה אותם ״על מה אתם מסתכלים כשאתם מראיינים מעצבים״. בלי להתבלבל רוסו ענה ״סקסיות, שמחה, ציצי גדול״. פורמיקטי לא נשאר חייב וענה ״גבוה, שרירי, גברי״. וכשהקהל צחק, הוא המשיך ואמר ״זה נכון…״.

ומה שבאמריקה לא היה עובר, אפילו לא בצחוק, לא רק שעבר פה בשלום אלא רק הוסיף למושג החמקמק הזה של אותנטיות, של חוסר המאמץ, של אותו אקס-פקטור שמאפיין את דיזל כל כך הרבה שנים.

באמת. אני לא חושב לרגע שמישהו מהסטודנטים, המרצים או המעצבים שבקהל חשד בהם לרגע, כי באותו הרגע כל הקלישאות היו נכונות: הקסם האישי, חוסר המאמץ, האותנטיות (שוב המושג הזה), אבק הכוכבים, הזוהר – הכל עבד לטובתם. הקהל – וגם אני – היה שבוי של שני הניגודים שמשלימים אחד את השני: פורמיקטי, בן ה-38, בן לטיס איטלקי ודיילת יפנית, שגדל ברומא ובטוקיו, שעבד עם ליידי גאגא, וצמח מנער מועדונים לדמות משפיעה בעולם האופנה. ורוסו, שיציין השנה יום הולדת 60, שסיפר שהוא מגיע ממשפחה איטלקית של חוואים, ששני האחים הגדולים שלו לא הלכו לבית ספר ובגלל שהוא היה הצעיר אמרו לו ללכת לבית ספר. ״בחרתי בבית ספר לאופנה כי זה היה הכי קל ולאט לאט הבנתי שאני יכול להרוויח כסף מג׳ינסים״.

רנצו רוסו, ניקולה פורמיקטי ולאה פרץ

רנצו רוסו, ניקולה פורמיקטי ולאה פרץ

ובכל זאת, אם לחזור לשאלה מה הם מחפשים אצל מעצבים צעירים, פורמיקטי ענה ש״אני מסתכל איך הם לבושים. הדרך שבה מעצב מציג את עצמו היום היא דבר חשוב. אתה לא צריך להיראות טוב אבל חשוב שיהיה לך סטייל. אם יש לך את זה אתה יכול לעשות כל דבר״.

אני כל הזמן מחפש יצירתיות״, אמר רוסו. ״יצירתיות, יצירתיות, יצירתיות. בנוסף אני מחפש את המשהו המיוחד שאני יכול להשתמש בו. גם כשהסתובבתי פה אני יכול לגנוב משהו מכל אחד מכם, פרט כזה או אחר. מנסה להבין למה זה יכול לעבוד, לדמיין מהפרטים – גם אם הם משוגעים לגמרי – האם זה משהו שבסוף יהיה אפשר ללבוש.

״אם אתם יצירתיים ישימו לב אליכם. אתם בתולים״, הוא פנה לסטודנטים הצעירים, ״אתם יודעים משהו שלא קיים עדיין, אתם יכולים להציע לעולם את מה שאתם מרגישים ורואים, את הדרך שבה אנשים צעירים רואים איך העולם יכול להיות. וצריך שתהיה לכם תשוקה. בכל יום כשאני הולך לעבודה יש לי תשוקה לעשות משהו שונה, וזה לא קשור לכסף. בכל בוקר אני מאושר ללכת לראות את החברה שלי, עדין יש לי אתה תשוקה שלי, ואני מתקרב לגיל 60.

״אני לא חושב שאני יותר גאון או חכם מאנשים אחרים. אני פשוט בוחר אנשים שיודעים לעבוד בצוות ושיכולים להבין את הפילוסופיה שלי. זה שיעור חשוב: הסיבה להצלחה שלכם יכולה להיות לדעת לבחור את האנשים שיכולים לעבוד איתכם. ככה בחרתי גם את ניקולה, וזה כיף שיש מישהו משוגע כל כך שהולך עם הפילוסופיה שלי. מהיום שהוא הגיע לחברה התחלנו להיכנס לדי-אן-איי האמיתי של דיזל. הוא היה מאד סקרן כדי להבין, כדי שהוא יוכל ליצור קולקציה שהיא 100% דיזל״.

צילום: אחיקם בן יוסף

צילום: אחיקם בן יוסף

באופן מפתיע, לאורך כל השיחה עם פרץ, היה נדמה שהשניים מחליפים תפקידים. בעוד שרוסו נהנה להיות הילד הרע, פורמיקטי התנהג (רוב הזמן) בתור המבוגר האחראי, וניסה לענות לשאלות של פרץ. אולי בגלל שזו לא הייתה מסיבת עיתונאים ״סטנדרטית״, גם התשובות נשמעו פחות קלישאתיות. כך לדוגמה, כשפרץ שאלה את פורמיקטי מה הביא אותו לעולם האופנה, הוא אמר ש״הייתה לי אובססיה לאמא שלי.

״היא הייתה מאד סטייליסטית, לקחה אותי לקניות, רציתי לעצב משהו בשבילה, הייתי מאד צעיר 10-12. מאוחר יותר הלכתי ללמוד אדריכלות בלונדון, אבל זה היה תירוץ למצוא את הקולגות והחברים הנכונים, אנשים לעבוד איתם. לונדון הייתה המקום שמצאתי בו את הנפשות התאומות שלי, ועד היום אני עובד ומשחק איתם. שם למדתי על תשוקה ועל עיצוב, מהרחובות, מהמועדונים, מהחנויות, פשוט לאהוב את החיים.

״עשיתי דברים משוגעים בלי לחשוב עליהם, רציתי לעשות רק דברים שאכפת לי מהם, לא הקשבתי לאף אחד. התחלתי לעשות סטיילינג במגזינים, פנו אלי ממוגלר, עבדתי עם ליידי גאגא, זה היה מצויין אבל הייתי קצת מבולבל והייתי צריך תמיכה. לשמחתי זה היה הרגע שרנצו פנה אלי להצטרף לדיזל. זה היה הטיימינג המושלם. כדי להצליח אתה צריך תשוקה אבל צריך גם להבין את הביזנס, את המסחר, להבין מה נערים ונערות רוצים ללבוש״.

איך התמודדת עם המעבר לייצור הגלובלי וההמוני?

פורמיקטי: ״בשבילי זו הייתה כמעט תאונה, בהתחלה שנאתי להיות באור הזרקורים. לא רציתי להיות מעורב ב׳מאס מרקט׳, אהבתי להיות מאחורי הקלעים. השילוב של תקשורת ההמונים עם עולם האופנה יכול להיות מסוכן בחד פעמיות שלו. וזה קורה ממש עכשיו, אנחנו חווים את זה עכשיו, את כל השיגעון של המדיה, וצריכים להיות זהירים: זה שיש לתמונה אחת 100 לייקים לא אומר שהיא טובה יותר. אם יש לך יותר עוקבים זה לא אומר שאתה מעצב או אדם טוב יותר ממישהו אחר. לבני הנוער שנולדו עם האינטרנט והסושיאל מדיה כבר לא אכפת ממספר העוקבים או הלייקים, הם מנסים לקבל לייקים ׳טובים׳ יותר.

רוסו: ״אני משתמש במדיה החברתית כי אם אתה לא שם אתה לא מבין את העולם. חשוב לי להבין ולהרגיש את הפילוסופיה והמנטליות של העוקבים שלי, שאולי יהיו הלקוחות שלי יום אחד. אני לא רוצה לדחוק בהם, אני רוצה לרכוש את הכבוד שלהם, ואז הם אולי הם יילכו לראות מה הבן אדם הזה שהם עוקבים אחריו עושה.

״מצד שני, העולם עדין מנוהל על ידי אנשים מבוגרים עם מנטליות מבוגרת, אנשים שיש להם יותר מדיי אינטרסים שהם צריכים לדאוג להם. אנחנו לא יכולים לעשות פרסום כמו שעשינו קודם. בעבר יכולנו לעשות דברים יותר משוגעים מבחינת תקשורת אבל היום אני צריך להיות זהיר יותר, אנשים יכולים להיפגע יותר בקלות״.

פורמיקטי: ״אם אתה יודע איך לעבוד עם מדיה חברתית, לא להיפגע יותר מידי מתגובות, לא לשנות את מה שאתה מאמין בו רק כי מישהו אמר לך משהו, זה יכול להיות כלי מדהים. אבל זה רק כלי. אנחנו יכולים לתקשר אחד עם השני, אתה צריך להפוך את זה ליתרון שלך, אם לא זה יכול להרוס אותך״.

מה האתגר הכי גדול של עולם האופנה היום?

רוסו: ״אנשים מחפשים יותר ויותר יחודיות, זה הכי חשוב היום. יש היום הכל, אתה יכול למצוא הכל, אבל אתה צריך להבין מה הצרכן מחפש: את התשוקה; את החלום. אני רוצה לחסוך חודש כדי שאוכל לקנות משהו שאני חולם עליו. אנחנו הולכים יותר ויותר לכיוון הזה״.

פורמיקטי: ״יש כל כך הרבה מוצרים, המון תחרות – מוצרים, מוצרים, מוצרים – בלי משמעות. אתה צריך להיות עם תשוקה וזה צריך לעבור למה שאתה מעצב. יש כל כך הרבה דברים חסרי משמעות בגלל מיליון סיבות אבל אתה צריך שתהיה לך התשוקה שלך, החלום שלך. זה הכי חשוב״.

בשעה שאירופה מתבגרת, שיש בה פחות אנשים צעירים, אתם לוקחים בחשבון שהלקוחות שלכם היו פעם צעירים אבל שהיום הם כבר לא צעירים?

רוסו: ״זו הסיבה שיש לנו כמה מותגים, וזו הסיבה שיצאנו עם דיזל בלאק גולד, שמיועד לאנשים שמחפשים משהו איכותי במהדורות מוגבלות. אבל יש לנו הרבה אנשים צעירים בתוך החברה ודרכם אני יכול לשמור על מנטליות צעירה. כשאנחנו מדברים פה בינינו אני לא מרגיש את הבדלי הדורות. אני עדין צעיר בראש שלי וזה מאד חשוב, לראות את העולם בעיניים אחרות״.

פורמיקטי: ״אני חי ונושם את המדיה חברתית, אבל היום אני מתעניין יותר  לעבוד עם הדור המבוגר יותר. אם נתמקד רק בצעירים יש גבול למה שאנחנו יכולים לעשות. דרך העבודה בדיזל למדתי את החשיבות של ההיסטוריה, להסיק מסקנות ממה שנכשל. זה נחמד להיות באינסטגרם ובטמבלר אבל יותר חשוב לחקור את ההיסטוריה, לדבר עם המומחים, להתעמק כמה שיותר: רק כך אתה יכול לגדול״.

—–

ואחרי כל זה, איך לא, בשעה שהקהל החל להתפזר, נעמדו השניים על הסנה לצילום הסלפי המתבקש. ככה זה נראה מהצד שלהם:

https://instagram.com/p/3eRLuZrEZM/?taken-by=nicolaformichetti

וככה זה נראה מהצד השני… כאחרון המעריצים תייגתי את רוסו ואת פורמיקטי. רוסו אפילו הגיב באמוג׳י חביב. בשביל להשיג את פורמיקטי אני כנראה אצטרך להתאמץ יותר (או לפחות להיות יותר שרירי)…

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden