הרס של מקום הוא סוג של תזכורת למה שהיה פעם, אומרת דנה סטרלינג, ואולי לא יחזור

כשדנה סטרלינג שלחה את פרויקט הגמר שלה לאתר It’s NIce That, עורכי האתר הביעו עניין דווקא בפרויקט אחר שלה: פארק המים הנטוש בחוף קליה בים המלח, שצילמה במהלך הלימודים במכללת הדסה. בחודש שעבר האתר פירסם את הצילומים, ובין רגע הפרויקט החל להתפרסם באתרים רבים אחרים ברחבי עולם. בראיון לפורטפוליו מספרת סטרלינג שהיא מעולם לא ביקרה קודם לכן בפארק, למרות שהיה קרוב למקום מגוריה, ומנסה לענות מה יש באתרים נטושים שמושכים תשומת לב רבה כל כך בכל העולם.

הי דנה. מה שלומך?

מעולה! אתה?

לא רע בכלל! נראה לי שכדאי שנתחיל בזה שתספרי בכמה מלים על עצמך, מה למדת, איפה, מתי ומה עשית מאז (ומה את עושה בארצות הברית)

בכיף. למדתי את התואר הראשון שלי (תקשורת צילומית) במכללה האקדמית הדסה בירושלים בין השנים 2009-2013. התחלתי את הלימודים פחות מחצי שנה אחרי השיחרור שלי מהצבא לאור העובדה שהייתי מאוד נלהבת להתחיל ללמוד צילום, חיכיתי לזה כמעט שלוש שנים.

אחרי הלימודים עברתי לניו יורק. בן זוגי, יואב פרידלנדר, גם הוא צלם בוגר הדסה, עזב לניו יורק ללמוד תואר שני ואני הצטרפתי אליו. במשך השנה הראשונה שלי בניו יורק עשיתי מספר התמחויות שונות בין היתר אצל צלם מגנום Gilles Peress שעבר באותו זמן על פרויקט צילומים מהארץ. כרגע אני לומדת תואר שני בצילום ב- School of visual arts

מה עושים בתואר השני ב-SVA? מה ההבדל בינו לבין התואר הראשון?

לדעתי ההבדל העיקרי הוא ההתמקדות בתוכן. בתואר הראשון, במיוחד בהדסה, היה המון דגש על טכניקה ולמידה של הבסיס – מה זה צילום, איך משתמשים בו בשביל להעביר רעיונות. אני מרגישה שבתואר השני לקח לי המון זמן להבדיל בין עיקר לטפל, לקח לי זמן להבין איך בונים קומפוזיציה, ובעיקר לקח לי זמן להבין איך אני רוצה לייצור אמנות ולאיזה סוג צילום אני מרגישה שייכת.

בתואר השני יש לי הזדמנות להשקיע את כל כולי בבניית התוכן. לבנות את הסיפור בצורה המושלמת, ככל הניתן, אבל עדין בתוך מסגרת תומכת ומקדמת. ההבדל הנוסף הוא כמובן המרצים: אלו מרצים בעלי שם עולמי, ששמם הולך לפניהם, ואנשים לומדים עליהם בבתי הספר. הדבר מאפשר יצירת קשרים מדהימה, וכמובן חוויה של להכיר אמנים בינלאומיים

אז איך מכל זה פתאום כל מקום שני שאני נכנס אליו באינטרנט אני רואה את צילומי ים המלח שלך?

זו שאלה מצויינת, שגם אני שואלת את עצמי בתקופה הקצרה הזו שהפרויקט הופיע בכל מקום. את הפרויקט הזה עשיתי בשנה השלישית שלי ללימודים, במסגרת קורס ״תיעודי״. הגעתי כמה חודשים קודם לכן לפארק, מקום ששמעתי עליו המון, והוא נורא קרוב לבית הורי (מעלה אדומים), אבל מעולם לא ביקרנו בו בתור משפחה.

זה מקום שתמיד תהיתי לגביו אבל הפעם הראשונה שהגעתי אליו הייתה לאחר 10 שנים אחרי שהוא נסגר. החלטתי לתעד את המקום, אבל כשחזרתי בשביל הפרויקט סילקו אותי ואמרו שאין כניסה לאור בעיות משפטיות. נאלצתי לעשות מספר טלפונים והצלחתי לקבל אישור כניסה מצומצם לפארק, לכמה שעות בלבד.

שלחתי את העבודה שלי לאתר Its Nice That, דווקא פרויקט אחר לגמרי, שבחרו להציג דווקא את העבודה על ים המלח מתוך האתר שלי

איזו עבודה שלחת?

שלחתי את פרויקט הגמר שלי בהדסה, שהגיע לאחר שלוש שנים של עיסוק במשפחה ובעיקר באלבום המשפחה שלי. הבנתי שכל הפרויקטים שעשיתי עד לאותו שלב התמקדו כולם באותו הנושא, אך עם אסתטיקות שונות. העבודה הזו הייתה הפעם הראשונה שבה התמודדתי עם האובססיביות שלי לאלבום המשפחה, לזהות שלי ולמקום של צילום בכל זה. העבודה משלבת דימויים שאני צילמתי לצד צילומים שקיבלתי מאבא שלי, מבית הוריו באנגליה. הארטיסט סטייטמנט של העבודה היה ההגדרה למונח cache

אז שלחת את cache, אבל ים המלח התפרסם. הם הסבירו למה הם בחרו דווקא אותו?

לא. כל מה שהם כתבו היה Thanks for getting in touch – we’re keen to cover the Dead Water project

ואז מה? זה מתפרסם, ומה התגובות?

זה היה סוג של כדור שלג. ידעתי שהאתר הזה גדול, אבל מעולם לא דמיינתי עד כמה. מיד אחרי שהכתבה התפרסמה פנו אלי עוד מספר אתרים גדולים ורצו לפרסם. כולם ציינו כי הם ראו את התמונות באתר ופנו אלי בעקבות זאת.

באופן מדהים זה פרויקט שמעולם לא לגמרי התחברתי אליו, אפילו שאני צילמתי אותו. אז התגובות החיובות אליו היו מצד אחד מחממות את הלב, וכמובן מאוד מקדמות מבחינת חשיפה לעבודה, אבל אני חייבת להודות שמשהו בי היה מעדיף לו היה מדובר בפרויקט אחר שלי. אבל, עם זאת, התגובות החיוביות הזכירו לי למה בזמנו רציתי לעשות את הפרויקט ואני שמחה שהוא מקבל מקום

יש לך איזשהו הסבר למה הוא זוכה לכזאת הצלחה? למה אנחנו אוהבים צילומים יפים של אתרים נטושים? ומי זה האנחנו האלה? מעצבים וצלמים ואמנים? או שזה כולם?

אני חושבת שיש קסם בלתי מוסבר לאתרים נטושים, עובדה שגם אני ״חטאתי״ בצילום הריסות. אני חושבת שמה דווקא עניין אותי בפרויקט זה העובדה שמדובר במקום שידעתי עליו, ושמעתי עליו כל כך הרבה, אבל מעולם לא ביקרתי בו.

ואני חושבת שלקהל הישראלי שראה את העבודה עלה הרגש הנוסטלגי, הזיכרון של הטיול המשפחתי או הבילוי מבית הספר, ואילו לקהל אמריקאי זה היה פארק מים באמצע המדבר – משהו פחות שגרתי, וכמובן המשיכה להריסה. לדעתי למקומות האלו פשוט יש אסתטיקה שנעימה לנו כי היא תמיד מעלה זכרונות ורגש נוסטלגי לילדות או לסיפור אישי. הרס של מקום הוא סוג של תזכורת למה שהיה פעם, ואולי לא יחזור. ואני חושבת שזה משהו רומנטי שאנשים יכולים להזדהות איתו

מה התגובה שאת הכי זוכרת ממבול הפרסומים?

אני חושבת שהתגובות בסך בכל היו מאוד אחידות. כלומר, התגובות היו מאוד חיוביות ומאוד התמקדו בעובדה כי מדובר בפארק מים במדבר. אני מודה שאני לא ממש זוכרת תגובה אחת שבלטה באופן מיוחד, היה סוג של קונצנזוס

משהו האינטרנט הזה!

מתי נגמרים הלימודים לתואר השני? יש כבר נושא לפרויקט גמר?

יש לי עוד שנה שלמה. ביוני של שנה הבאה אני אציג את העבודה בגלרייה של הבית ספר בצ׳לסי. אני כרגע עובדת על פרויקט שהוא במידה מסויימת המשך למה שעבדתי עליו בהדסה לאור העובדה שמדובר בפרויקט שעוסק בזהות שלי ובצילומים ישנים ואלבומי משפחה. הפעם אני לא משתמשת כלל בצילומים מהמשפחה שלי, אלא אני רותמת ומאמצת צילומים שאני קונה ומוצאת בשווקי פשפשים שונים ומנכסת אותם לעצמי.

אני יוצרת זהות שהיא מבוססת על צילום ועל החשיבות והמקום שלי צילום בעולם שלנו. בניתי קופסה שמשלבת בתוכה ספר, והמטרה שלי היא לבנות סוג של שולחן, שיזכיר מאוד את החלוקה הזו של התאים ואנשים יוכלו בגלריה לגעת באובייקטים

נשמע מסקרן, אבל אני מבין שנצטרך לחכות עוד שנה… משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

משהו קטן. במקביל לכל מה שקרה עם הפרויקט של קליה, קרה לי משהו דומה עם ספר שהכנתי ידנית, שעוסק כולו במכתבי דחייה. מקום אחד פירסם אותו וכמו קליה, הכל התגלגל ממקום למקום עד שאתרים גדולים שמעולם לא קיבלו את העבודה ״האמיתית״ שלי, מפרסמים את הספר. אני חושבת שזה פשוט מעניין איך האינטרנט עובד בעידן שלנו ואיך הוא תורם מצד אחד לאמנות, אבל יוצר עומס כזה שלא מאפשר לראות את הכל… זהו אני חושבת

לגמרי!