מועדון תרבות / בולי מועדים התשע״ו

בכל שנה מוציא השירות הבולאי סדרת בולים שמציינת את השנה העברית החדשה. השנה איירה את הסדרה רינת גלבוע – מאיירת, מעצבת גרפית ומרצה במכינה הקדם אקדמית בבצלאל – בוגרת התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל.

הדימוי 

סדרת בולי מועדים היא סדרה בעלת מסורת ארוכה, שמגיעה עד לשנת 1948. בכל שנה נבחר נושא אחר וגם השנה היו מספר הצעות על הפרק. בשנים קודמות בחר השירות הבולאי לעסוק בנושאים פורמליים יותר כמו סדרת קופסאות אתרוג מסורתיות או דגלי שמחת תורה. ״זכרונות ילדות״ הוא נושא קצת אחר, אישי ופתוח יותר. הצעתי אותו, ולשמחתי הוא התקבל. כמאיירת הנושא איפשר לי חופש כמעט מוחלט ביצירת הדימוי.

לאחר אישור הנושא החל תהליך ארוך של שיטוט במרחבי הזיכרון ושיחות עם אנשים על זכרונות הילדות שלהם מהחגים. מצד אחד חיפשתי זיכרון אותנטי, אישי, ומצד שני, רציתי שידבר לזיכרון הקולקטיבי של כולנו.

הפונט שמופיע בבולים הוא בזנ״ט (בעיצובו של נדב עזרא). חיפשתי פונט צעיר אבל מסורתי ובזנ״ט גילם זאת באופן מדויק: אות מלבנית, צרה וזקופה, אך בעלת מבנה גיאומטרי ונקי. באשר לשובלים – מבחינה עיצובית השובל הוא מקום להדהד את נושא הבול בדרך נוספת, להוסיף אייקון או לוגו רלוונטי. במקרה זה נבחר דימוי איקוני בהתאם לנושא הבול – תפוח, שופר או ארבעת המינים.

התהליך והסקיצות

בבולים, עדיין, יש מידה של נצח: כמו שטר כסף או מטבע. היכולת ליצור שפה תמציתית, סמלית ומגובשת בשטח של סנטימטרים ספורים היא אתגר. המחשבה היתה ליצור סדרת דימויים שילכדו רגעים אקראיים, אך מלאי משמעות מבחינת הילד. כך, אחת הסקיצות המוקדמות בסדרה היתה בסגנון שטוח וצבעוני, מלאת עיטורים. הקומפוזיציה העמוסה ומלאת הפרטים לא איפשרה להתמקד בעניין עצמו – בזיכרון הילדות.

התהליך הביא אותי לאייר בשפה גרפית בעלת מספר שכבות, עמוקה יותר. את הרקעים יצרתי באמצעות צבעי מים. האיורים עצמם בנויים מקולאז׳ וטקסטורות. בטכניקות אלו נוצרה קומפוזיציה שיש בה יותר אויר, עומק ויכולת מיקוד בדימוי.

הדימוי שאיירתי בעבור ראש השנה הוא גם הטעם הצרוב בזיכרון – תפוח בדבש. השולחן ערוך ומסודר, האורחים בדרך, והילד מגניב ״לק״ ראשון רגע לפני שמתחיל הטקס. לבול זה היה היריון ארוך יותר מהיתר, וסקיצות ששיחקו כל אחת על פן הומוריסטי כזה או אחר, עד שמצאתי את נקודת האיזון ביחס לבולים הנוספים בסדרה.

הדימוי שאיירתי בעבור יום כיפור הוא ילד מציץ מתחת לטלית אביו. כמו שזיכרון יכול להיות צרוב בטעם, כך גם חוש הריח יכול להציף זיכרון רחוק. במקרה זה, ריח הטליתות בבית כנסת. משהו שרק ילדים שמסתתרים בין שולי הטלית הרחבים חווים, משך שעות של תפילה, ביום הכי ארוך בשנה. הדימוי של חג הסוכות עוסק ברגעי התכונה שלפני החג עצמו: הטקסיות שבבניית הסוכה, הכנת השרשראות הצבעוניות ותליית הקישוטים. רגעי ההתרגשות שלפני, לעיתים קרובות הופכים להיות העיקר. לפחות בזיכרון. הסקיצה הראשונה אושרה מיד.

עיצוב טוב לתרבות הוא…

עיצוב יונק קודם כל ממקורותיה העמוקים ביותר של התרבות, אולי מהתת-מודע שלה. התת-מודע הקולקטיבי הזה יכול לקבל הרבה מאוד עוצמה כשהוא מתורגם לדימוי המדויק. ואז הוא מתקשר עם הקהל ומשאיר את האימפקט שלו.