כל מה שחשוב ויפה
פוסט פוסיל. צילום: שי בן אפרים

לטוב ולרע לכולם יש הרגשה שתמיד היינו פה

שלוש תערוכות חדשות ייפתחו במוזיאון העיצוב חולון, לציון חמש שנים לפתיחתו. ״כשאנחנו מסתכלים על מה שקורה מסביבנו״, קובעת גלית גאון, האוצרת הראשית של המוזיאון, ״היכולת לפתוח כל יום בבוקר את הדלתות של המוזיאון היא השג״

לפני חמש שנים, בחודש מרץ 2010 – רגע לפני שמוזיאון העיצוב חולון פתח את שעריו לקהל הרחב – שאלתי את גלית גאון, האוצרת הראשית של המוזיאון, מה ייחשב בעיניה כהצלחה. הדבר הראשון שהיא אמרה היה ״אני לא חושבת שיהיה אפשר למדוד הצלחה לפני שיעברו חמש שנים; עצם קיום המוזיאון במשך חמש שנים ייחשב להצלחה״.

חמש שנים לאחר מכן, אנחנו שוב יושבים במשרד שלה במוזיאון ואני מזכיר לה את התשובה שלה; ולא שהיא שכחה. בחמש השנים האחרונות היא בעצמה הזכירה לי את התשובה הזו מיד פעם כשהיינו נפגשים. ״אפשר לעשות קופי פייסט לתשובה שלי מאז, עניתי לא רע״, היא אומרת עכשיו בחיוך. ״קודם כל המוזיאון פתוח ועובד ברציפות במשך חמש שנים, וזו כבר הצלחה. כשאנחנו מסתכלים על מה שקורה מסביבנו, זה הישג. היכולת לפתוח כל יום בבוקר את הדלתות של המוזיאון ולגרום לזה לקרות, זו הצלחה אדירה של הרבה מאד אנשים ששותפים לעשייה״.

ואמנם, באקלים הנוכחי של קיצוצים בתקציבי תרבות, התמיכה העקבית של עיריית חולון במוזיאון – 51% מהתקציב השנתי שלו ממומן על ידי העירייה – כלל לא ברורה מאליה; במיוחד אם לוקחים בחשבון שלא פעם נשמעת ביקורת מצד תושבי העיר, שתוהים על נחיצות ההשקעה הכספית הגבוהה במוזיאון עיצוב, שיוצאת מחשבון הארנונה שלהם.

יעקב קאופמן. צילום: איתי בנית

יעקב קאופמן. צילום: איתי בנית

60 אלף מבקרים בשנה פוקדים את מוזיאון העיצוב. מאז שפתח את שעריו הוצגו בו 22 תערוכות, מתוכן 16 גדולות. החל מהיום יצטרפו אליו עוד שלוש: ב״רעיון מגירה / אלסי״ (אוצרת: פרנצ׳סקה אפיאני) יוצגו מעל ל-50 דגמים של מיטב המעצבים והאדריכלים בעולם – ביניהם פיליפ סטארק, זאהה חדיד, פטרישיה אורקיולה, האחים בורולק, אטורה סוטסאס ועוד – שמעולם לא הגיעו לקו הייצור, מתוך אוסף מוזיאון אלסי. ב״שרפרפים / יעקב קאופמן״ (אוצרת: גלית גאון) יוצגו יותר מ-300 שרפרפים שיצר אחד מבכירי המעצבים בישראל, יעקב קאופמן, בשני העשורים האחרונים. וב״מתבנית לשבר / סטודיו קאהן״, יוצג תהליך פיתוח מלא ושלם של שלושה חפצים מוכרים – מלחייה, שרשרת וקערת פירות – שעיצבו סטודיו קאהן.

מבין שלוש התערוכות החדשות, תערוכת היחיד של קאופמן היוא יוצאת דופן, שכן מיום הקמת המוזיאון נשמעת ביקורת מתוך החוגים המקצועיים על הדרת העיצוב הישראלי מהמוזיאון. עד היום לא נערכה תערוכת יחיד למעצב ישראלי מקומי, וכשכבר נערכו תערוכות יחיד הן היו לרון ארד, שפועל בלונדון, או למעצב האופנה היפני יוז׳י יממוטו.

״המנדט שהוצב על ידי העירייה למוזיאון ולעובדיו היה מוזיאון עיצוב בינלאומי, הרבה לפני שאני הצטרפתי לצוות. התפקיד שלי היה להמשיך את החזון שהוגדר על ידי העירייה, והמאמץ הגדול היה לדאוג שגם אם אנחנו עושים מוזיאון בין-לאומי, להסביר שהקהילה המקומית שייכת לקהילה הבינלאומית. הבחירה במציגים קשורה לנושא התערוכה ולא לכתובת שבה הם גרים״.

מצד אחד לפעמים נדמה כאילו תמיד היה בארץ מוזיאון עיצוב, אבל לפעמים נראה שדווקא בחו״ל למוזיאון יש שם מצויין, ושהקהילה המקצועית הבין-לאומית מפרגנת לו הרבה יותר מזו המקומית.

״לטוב ולרע לכולם יש הרגשה שתמיד היינו פה. ההרגשה הזו נהדרת ונפלאה, זו הבעת האמון הכי טובה, אבל לפעמים היא מאפשרת לאנשים מהתחום לא להגיע לכל התערוכות, להגיד ׳אני אבוא בסיבוב הבא׳. אף אחד מאיתנו הרי לא יעלה על הדעת לא לעשות סיבוב במומה או במוזיאון העיצוב כשאנחנו מבקרים בניו יורק או בלונדון.

״מעבר לכך, האם יש תחום בארץ שקיים בו פרגון כנה, אמיתי, אוהב? תגיד אתה, אני לא מכירה. זה קשור למקום שבו אנחנו חיים, ואני לא חושבת שזה משהו שמייחד רק את קהילת העיצוב. לצערי זו הלקות שלנו, חוסר היכולת לפרגן מכל הלב, להיות סבלנים ולהיות מסוגלים לתת לדברים לצמוח ולהבשיל. שמעתי הרבה הסברים למה אין לנו סבלנות: אנחנו מאד ביקורתיים, רוצים סיפוק מיידי, חסרה לנו הנינוחות הזאת. אני גם לא חושבת שהרצון להרגיע ביקורתיות היא הדרך לבחון איזה תוכן מתאים למוזיאון. לייצר שקט תעשייתי או להרגיע, זו לא הדרך הנכונה״.

סטודיו קאהן. צילום: ערן תורג׳מן

סטודיו קאהן. צילום: ערן תורג׳מן

חמש שנים אחרי שנפתח, ואותות הזמן כבר נראים בספירלות המתכתיות־חלודות בצבעי חום, כתום ואדום שעוטפות את המוזיאון, שגם כיום הן עדין חלק מאחד המבנים האדריכליים המפתיעים שנבנו בשנים האחרונות בישראל. לא בכדי עוד לפני שהוצגה במוזיאון ולו תערוכה אחת, כבר היה ברור שמדובר באייקון ובמבנה שיעורר תשומת לב בינלאומית.

17 מיליון דולר השקיעה עיריית חולון בהקמתו, במימון עצמאי. זמן התכנון והביצוע היה חמש שנים, והעבודה נעשתה במקביל בסטודיו של רון ארד בלונדון, במפעל לייצור פלדת הקורטן באיטליה ובאתר הבנייה בחולון. כך, קשה לדמיין היום את העיר חולון בלי המבנה האיקוני שתכנן ארד; וגם קשה לחשוב עליה בלי גאון, במיוחד אם לוקחים בחשבון שבמקביל לעבודתה במוזיאון העיצוב, היא גם משמשת כאוצרת הראשית של המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בעיר.

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

״בעוד חמש שנים אנחנו צריכים להיות במקום שיש לנו אוסף מספיק גדול, שמאפשר לנו לקיים תערוכות חתך. אבל העוד חמש שנים ׳האמיתי׳ שלנו הוא העמקה של העבודה בעיר. רק התחלנו לעשות את זה באופן מובהק: אני רוצה להכינס גם לתיכונים וגם לחינוך למבוגרים. זה אולי לא סקסי כמו תערוכות בינלאומיות, אבל במבט הארוך זה מאד משמעותי. בנוסף אני רוצה להעמיק את היכולת שלנו לעבוד בתוך המתחם של המדיטק עם הספריה או הסינמטק. העובדה שאנחנו שייכים למתחם תרבות צריכה לאפשר לנו לייצר שיתופי פעולה רוחביים והמשכיים, ולא משהו חד פעמי״.

ובפנטזיה?

״הייתי שמחה לבנות אגף חינוך שיהווה ארכיון לומד, שבו הדברים לא נמצאים במחסן אלא שאתה לומד והאוסף מסביבך. הייתי גם שמחה אם היו לנו יותר שטחי תצוגה אבל לצערי זה לא יקרה, אין לנו איפה לבנות יותר.

״אם עד עכשיו נסענו בהילוך ראשון בעלייה, חמש השנים הבאות יעברו בנסיעה מהירה יותר, עם יכולת להעמיס יותר דברים על הידיים, להחזיק יותר דברים של יזמות, וליזום יותר שיתופי פעולה אקדמים. ולעבוד; לעבוד, לעבוד לעבוד. ולדאוג שהתוצאות יהיו באיכות הכי טובה שאנחנו יכולים: שהדברים יהיו עשויים כמו שצריך, שלא נתפשר על גודל האות, על סוג הנייר, על הפנס; שנצליח לשמור את היכולת שלנו לעבוד כצוות. צוות העובדים של המוזיאון כמעט ולא השתנה במשך חמש שנים, וזה לא קורה בגלל שאנחנו ׳הולכים לעבודה׳. אנחנו מודים כל יום על ההזדמנות שניתנה לנו.

״אז האוטו נוסע, וזה לא ענין של מה בכך שהוא נוסע. עכשיו אני יכולה להרשות לעצמי לפגוש יותר מעצבים צעירים, להקדיש יותר זמן לשמוע אנשים צעירים מדברים, לברוח יותר להגשות בבתי הספר לעיצוב. וכל זה זה לא היה יכול לקרות אלמלא המכונה הייתה עובדת״.

יוז׳י ימאמוטו. צילום: שרון דרעי

יוז׳י ימאמוטו. צילום: שרון דרעי

חמש השנים הראשונות: התערוכות הבולטות במוזיאון העיצוב

מצב הדברים: עיצוב והמאה ה-21
אוצרת ראשית: ברברה בלומינק • מרץ 2010
התערוכה הראשונה: חמישה אוצרים בינלאומיים, יותר מ־100 מוצגים, שיקוף אקטואלי של נושאים הקשורים לעיצוב בינלאומי עכשווי, לצריכתו ולהשפעתו התרבותית.

Senseware: סיבים מיפן
אוצר: קניה הארה • יוני 2010
שבע יצרניות יפניות של סיבים מלאכותיים, 17 יוצרים מתחומים שונים, שיתוף פעולה בין טכנולוגיה לעיצוב במטרה ליצור טבע מלאכותי חדש.

Post Fossil: חושפים את מאובני העתיד
אוצרת: לי אדלקורט • ינואר 2011
120 עבודות של למעלה מ-60 מעצבים, שממחישים איך העיצוב העכשווי מושפע מאסתטיקה פרה-היסטורית, ומוכיחים שהוא מוכן להיפרד מהמאה ה-20.

יוז׳י ימאמוטו
אוצרת: גלית גאון • יולי 2012
תערוכת היחיד הראשונה של המוזיאון לאחד ממעצבי האופנה החשובים והמשפיעים ביותר בעולם, שציין 40 שנות פעילות לסגנונו האוונגרדי ופורץ הדרך.

ברוורס
אוצרת: לידייה לה • יוני 2013
תערוכת יחיד של רון ארד, האדריכל והמעצב שגם תכנן את מבנה המוזיאון, התמקדה בעבודתו במתכת לאורך שלושה עשורים, וכללה שש מכוניות פיאט 500 שנמעכו ונתלו על הקיר.

סנסוור. צילום: שי בן אפרים

סנסוור. צילום: שי בן אפרים

פורסם בגרסה ארוכה יותר במגזין טיים אאוט תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden