כל מה שחשוב ויפה
ג׳ון מקטגרט, ״מכונת הלהיטים של תומר״. צילום: איל תגר

לדחוק הצידה את הפנטזיות העיצוביות שלנו

״בלב ובראש של הסטודנטים מתרחשים דברים מדהימים, גם ברמה הרגשית אנושית, ובעיקר ברמה החינוכית-עיצובית״, אומרת אריאל בלונדר, על שיתוף הפעולה של סטודנטים במסלול עיצוב וטכנולוגיה בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, עם בית הספר לחינוך מיוחד ״אילנות״ בירושלים.

בימים רביעי וחמישי (16-17.3) יתקיים הכנס השנתי של המסלול, גוף שלישי +, שיעסוק בשאלות כמו כיצד יראו חיינו בשנים הקרובות? אילו יכולות חדשות תעניק לנו הטכנולוגיה ואילו יכולות תנוון בתמורה? ומה תפקיד המעצב והטכנולוג ביחס לעתיד זה?

Yuval:

בוקר טוב אריאל, מה שלומך?

Arielle:

מורגן, הכל טוב. לא התעוררנו הבוקר, ילדים איחרו לבית ספר וכזה… חוצמזה הכל דבש. אתה?

Yuval:

לא רע בכלל. הדפסנו השבוע את הגיליון השני של אתה נמצא כאן, ונוסע ביום שישי לסיאטל וניו יורק (לאסוף חומרים לגיליון הבא…). לא מתלונן

Arielle:

מגניב ביותר. מתה לנסוע לניו יורק…. למה סיאטל דווקא? מעניין

Yuval:

הבן זוג נוסע להרצות שם בכנס, אז אין ברירה אלא להתלוות אליו. קשה, אני יודע…

תגידי, שנייה לפני שנדבר על הפרויקט עם אילנות, רציתי לשאול איך הולך עם התערוכה לביאנלה לאדריכלות? אמנם נקדיש לזה יותר זמן בעתיד אבל תזרקי איזו עצם

Arielle:

קשה קשה, וגם קצת קשה. מאד מאד מאתגר, ומעניין. אבל זה צפוי שזאת תהיה התשובה… אחת החוזקות, שהיא גם אחד הקשיים, היא שאנחנו מייצרים סוג של פלטפורמה, מחברים יחד הרבה אנשים: יש כרגע יותר מ-100 איש שמעורבים בפרויקט, וזה מדהים וגם קשה להשתלט על זה.

מי אמר אינטרדיסציפלינרי ולא קיבל?

Yuval:

וואו. אבל על זה נדבר, כאמור, בפעם אחרת, בואי נדבר עכשיו על מיחשוב נוגע‎: תגידי רגע בכמה מילים מה המסגרת, מה החיבור וכן הלאה

Arielle:

המעבדה – שמתקיימת במסגרת התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, במסלול עיצוב וטכנולוגיה – היא אחת מתוך ארבע מעבדות עיצוב שבהן מתנסים הסטודנטים במהלך התואר. זאת השנה השנייה שאנחנו מקיימים אותה כשיתוף פעולה עם בית הספר לחינוך מיוחד ״אילנות בירושלים״.

בשונה אולי משאר המעבדות בתואר, המעבדה הזו מבקשת מהסטודנטים לשלב יחד יכולות חשיבה אקדמיות של תואר שני ועשייה קונקרטית עיצובית, כשבמרכז של כל זה נמצא אדם, שבעבורו מעצבים, ובמקרה הזה – ילד אחד מבית הספר. כל סטודנט עובד על פרויקט אישי, בצמוד ובשיתוף עם תלמיד מבית הספר, שבעבורו נעשה הפרויקט

Yuval:

את יודעת, אפילו שאני מלמד בתואר, ואנחנו כל שבוע נפגשים בכיתה כשאת גומרת את השיעור ואני מתחיל את זה שאחריו, לא הכרתי את הפרויקט הזה…

Arielle:

הדבר המשמעותי ביותר שמתרחש בפרויקט הזה קורה מחוץ לכותלי בית הספר, ומתקיים בשני מקומות במקביל: האחד הוא בית הספר ״אילנות״ עצמו – שם מתקיימים המפגשים המעניינים בין הסטודנט, התלמיד, ואנשי הצוות המקצועיים של בית הספר. והמקום השני המשמעותי שבו מתקיים הקורס הוא בלב ובראש של הסטודנטים – שם מתרחשים לפעמים דברים מדהימים, גם ברמה הרגשית אנושית, ובעיקר ברמה החינוכית-עיצובית.

מעבר לכך, זה לא קורס של ״רוח וצלצולים״, ואולי זה מסביר איך הוא חומק מתחת לרדאר. אחד הדברים הקשים בקורס, וזה אולי המסר החשוב ביותר בעיני, הוא לדחוק הצידה את הפנטזיות העיצוביות שלנו ולהתמקד בפיתרון אולטימטיבי בעבור לקוח, לענות במדויק על צורך

צילום: אייל תגר

צילום: אייל תגר

Yuval:

זה מעניין מה שאת אומרת כי לכאורה זה ברור מאליו, אבל נדמה לי שכשאומרים ״עיצוב וטכנולוגיה״ המוח והדמיון מפליגים למחוזות אחרים, פחות לבתי ספר לחינוך מיוחד. מי התלמידים בבית הספר הזה?

Arielle:

בבית הספר ״אילנות״ לומדים כ-70 תלמידים בגילאי 6-21, בעלי צרכים מיוחדים. מרבית הילדים סובלים משיתוק מוחין, חלקם ממחלות גנטיות ניווניות אחרות. בית הספר מהווה בעבור התלמידים מסגרת חינוכית וטיפולית כאחד. זאת אומרת שיש יותר מ-100 אנשי צוות, והתלמידים מקבלים טיפולים רגשיים (פסיכולוג, עובד סוציאלי, טיפול באמצעות בעלי חיים וכדומה), טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת ועוד.

מדיניות משרד החינוך ומשרד הרווחה בשנים האחרונות היא לשלב כמה שיותר ילדים במערכת החינוך הרגילה, במידה וזה אפשרי. משמעות הדבר שבית הספר משרת תלמידים במצב בינוני-קשה. דבר אחרון כדי להבין את המסגרת שבה הם פועלים – שיתוק מוחין הוא ״חבילה״ של קשיים שונה ומגוונת מילד לילד. בנוסף לנכות המוטורית, היא יכולה לכלול לקויות קוגניטיביות, תקשורתיות, בעיות שמיעה וראייה, כך שכל ילד מהווה אתגר ייחודי לפי אוסף היכולות והקשיים הספציפיים שאיתם הוא מתמודד

Yuval:

ומתי הסטודנטים נפגשים איתם לראשונה?

Arielle:

הקורס מתחיל במפגש עם הטריטוריה הזו, שזרה לחלוטין לחלק ניכר מהסטודנטים. אנחנו פותחים בבוקר שלם של סיור מקיף בבית הספר ובו עוברים את כל המרכיבים של חיי בית הספר – הכיתות והטיפולים השונים. הסטודנטים מתוודעים לתחומי העשייה השונים ולמרחבים הפיזיים, ומתרשמים לעומק ממה שקורה שם. מתוך זה הם יוצאים לפרויקט אישי לפי מה שתפס אותם.

אני יושבת עם הפרויקטורית מטעם בית הספר, שמכירה היטב את כל התלמידים, ואנחנו בוחרים ילד שאולי יכול להתאים לעבודה, ומשם זה מתגלגל. על פי תחום העיסוק והילד הנבחר אנחנו מערבים את איש המקצוע הרלוונטי מבית הספר, ואז הסטודנט נמצא בקשר ישיר איתם, במקביל לעבודה במעבדה

כל התהליך האינטנסיבי הזה מתקיים על פני סמסטר אחד שבסיומו עומד פרוטוטייפ עובד של הפרויקט, לטובת ההגשה בבית הספר. השנה הצלחנו לקבל תקצוב קטן מקרן אקדמיה-קהילה, כך שנבחר פרויקט או שניים שיקבלו תמיכה כספית לטובת הבאתם לכדי מצב עובד ויציב, שיישארו להנאת התלמידים בבית הספר. חשוב לציין שכל הפרויקטים מגיעים לשלב הפרוטוטייפ העובד, גם אם באופן חלקי. כולם משלבים עבודה עיצובית באמצעות טכנולוגיה, כחלק מהגדרת התרגיל

Yuval:

יפה. בואי תתני כמה דוגמאות לפרויקטים

עדי ברדה עם העמידון של תמר. צילום: איל תגר

עדי ברדה עם העמידון של תמר. צילום: איל תגר

Arielle:

לפני הדוגמאות, אולי רק מילה על הגדרת המשימה. עולם הצרכים המיוחדים כולל המון תחומים, ואני בוחרת להתמקד ביצירת חוויה. למרות הצרכים המרובים בעולם הזה ובאילנות בפרט – הקורס לא עוסק באביזרי עזר, במציאת פתרונות טכנולוגיים לבעיות, וכדומה, אלא מוגדר כיצירת חוויה מבוססת גוף באמצעות טכנולוגיה, בעבור תלמיד. החוויה יכולה להיות לימודית, שיקומית, חוויית פנאי והנאה – או כמה דברים משולבים. אך חשוב לדייק שאלו לא אביזרי עזר כאלה או אחרים.

ועכשיו לכמה דוגמאות: עדי ברדה התמודדה עם סיטואציה יומיומית שנקראת ״עמידון״ – מין מתקן כזה שמחזיק את הילד במצב עמידה, ונראה קצת כמו מתקן עינויים. מרבית הילדים חייבים לעמוד כשעה ביום, זה מאד חשוב לכלל המערכות בגוף. פעמים רבות הילד בעמידון בזמן הפסקה, ואז הוא פשוט ״תקוע״ ללא מעש בדבר הזה.

עדי פיתחה מעין מובייל אינטרקטיבי שמותקן על העמידון, שמשלב אורות ובועות סבון. מעבר להיותו אסתטי, על רקע כל המכשירים ה״מפחידים״ והלא ממש מזמינים האלה, הוא מפעיל את הילד בכמה רמות: מעודד את הילד להרים את פלג הגוף העליון (חשוב לשרירי גב ויציבה), להסתכל למעלה וקדימה, למשוך בטבעת (חשוב לפעולת אחיזה ולפיתה, פיתוח שרירי גב, שכמות וכו׳), לשחרר אחיזה (לילדים רבים יש תופעות של ״נעילה״ של השרירים), מצריך ריכוז לאורך זמן ועוד. זה פרויקט שתוכנן בעבור ילדה צעירה עם יכולות קוגניטיביות בינוניות, והוא עושה שימוש מדויק ביכולות הטכנולוגיות השונות לטובת יצירת גירוי והזמנה לפעולה של הילד.

דוגמה הפוכה אולי לשקט ולעדינות של הפרויקט הזה היא ״מכונת הלהיטים של תומר״, פרויקט של ג׳ון מקטגרט. תומר סובל ממחלה ניוונית, והוא מאד אוהב לצייר ורוצה להמשיך ולצייר. הוא גם ״טראבל מייקר״ לא קטן, ורוצה להמשיך ולעשות בלגאן.

״מכונת הלהיטים״ היא פלטפורמה מסתובבת, במהירויות שונות, שעל גביה אפשר להצמיד משטחים ליצירה (נייר, מתכת בד וכדומה). תנועה קטנה של היד עם מכחול, טוש או כל דבר מצייר אחר מייצרת ציורים מרהיבים, בזכות הפלטפורמה המסתובבת הזו. בנוסף, הסתבר שהצמדת כלים שונים ללוח המסתובב מייצרת רעש (!) וכאן מכונת הציור הפכה למכונת רעש ובלאגן, ובזה ג׳ון ענה במדויק על הצורך של תומר – גם ברמה הקונקרטית להמשיך וליצור, וגם ברמה החברתית להמשיך ולהיות ״מסמר הערב״ – לקבץ סביבו את שאר חברי הכיתה ולעשות בלאגן

Yuval:

מקסים! עוד פרויקט אחד אולי?

Arielle:

פרויקט מהשנה שעברה, של יפעת בן יהודה בעבור אור. עבודת הפיזיותרפיה היא דבר מאוס ושנוא, מקטן ועד גדול, בעבור מוגבלים יותר ומוגבלים פחות. יפעת התמקדה בתנועה ספציפית בכף היד, שעליה אור צריכה היתה להתאמן: תנועה סיבובית של פרק כף היד ותנועה הצביטה של האגודל והאצבע.

כדי להפוך את התרגול למשהו כייפי שיכול להתקיים לאורך זמן ולעודד תרגול, יפעת שילבה עבודת יצירה. בתוך אקווריום של מים מותקנות מספר משאבות צבע. אלו מופעלות באמצעות כפפה מחווטת, כשתנועת סיבוב משמשת לבחירת צבע, וכל תנועת צביטה מורידה טיפת צבע במים. באמצעות הכפפה המשתמש ״מצייר״ במים, ונוצר אפקט מרהיב ודינמי, כאשר הצבעים מתערבבים, שוקעים במים ונמהלים בהדרגה. פעולת הציור מאד מהנה, כמעט ממכרת, ובאמצעותה מתקיימת פעילות פיזיותרפיה, שהיא המטרה מאחורי כל הסיפור

האקווריום של יפעת בן יהודה

האקווריום של יפעת בן יהודה

Yifat detail 01

Yuval:

יפה! וכמו שאמרת, חלק מהפרויקטים אולי גם יעברו לשלב הביצוע

Arielle:

כן, זו השאיפה. יש משהו קצת מתסכל בכל התהליך, כי במרבית המקרים הפרויקטים ממש מוצלחים, והם יוצרים התלהבות אמיתית גם אצל הצוות וגם אצל התלמיד, ואז… הולכים הביתה, ומלבד החוויה והלימוד לא משאירים משהו ממשי בידי הילד. בסמסטר הזה אני מקווה ששנים מהפרויקטים יקבלו חיזוק ויוכלו להמשיך ולשמש, לתפקד ולשרוד. חשוב לציין שבמסגרת התקציב הצנוע לא מדובר בהבאה לרמת מוצר מדף סדרתי, זה כבר השלב הבא, למרות שמרבית הפרויקטים היו יכולים בהחלט להתפתח לשם

Yuval:

מחזיק אצבעות. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Arielle:

כמה דברים. אני רואה חשיבות גדולה בקורס כזה, דווקא בתואר שני. חשוב לחנך מעצבים למצוא איזון ומיזוג נכונים בין האמביציות האישיות-עיצוביות שלנו לצרכים של המשתמש, האדם שבעבורו אנחנו מעצבים. נשמע פשוט, אבל בפועל זה מחקר עצמי יומיומי שצריך להתקיים בתוך הפעולה העיצובית.

הדגש הטכנולוגי במסלול הזה מבקש לשאול על תפקידה של הטכנולוגיה בהקשר העיצובי. המגבלות הקשות האוביקטיביות בפרויקט כזה מזמינות להשתמש בטכנולוגיה לטובת העצמה, הגדלת יכולות והשפעה של פעולות קטנות. המלכודת הטכנולוגית יכולה בקלות להסיט את תשומת הלב למפגני ראווה ריקים ומיותרים, וכמעצבים בשדה הזה עלינו לעמוד על המשמר.

והמרכיב האחרון – הגוף – שחוזר להיות מרכיב משמעותי ומרכזי בחוויה, ואנחנו צריכים ללמוד איך לעבוד איתו ובעבורו, בכל התצורות והמצבים בחיים. בהקשר הזה – אשמח להזכיר שוב את גוף שלישי +, הכנס השנתי של מסלול עיצוב וטכנולוגיה, שמשלב הרצאות וסדנאות סביב נושא הגוף והטכנולוגיה

Yuval:

בהחלט

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden