כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

זהר צפוני 20: Simona Maschi

סימונה מסקי (Simona Maschi), מייסדת שותפה ומנכ״לית המכון לעיצוב אינטראקטיבי בקופנהגן (CIID), רוצה להתרכז באמון כבסיס לעיצוב. ״ההנחה במטרו בקופנהגן היא שקנית כרטיס, אין נקודת ביקורת. זה יפהפה ויש לי הרגשה שבגלל זה קשה יותר לרמות״, היא אומרת, ושואלת ״מה יקרה אם ניישם את הדינמיקה הזאת במקומות אחרים: בתי חולים, בתי ספר, נמלי תעופה; איך יראו החיים, החברה, כמה כסף נוכל לחסוך על כל הבידוק הזה?״

היום כולם מדברים על ׳סנריו׳, ׳סטורי טלינג׳ ו׳סטוריבורד׳, אבל לפני 25 שנה היה מעניין להתיק את תשומת הלב מעיצוב של פריט בודד לעיצוב סיפור

סימונה מסקי

סימונה מסקי

״נולדתי באיטליה לפני 46 שנה. למדתי מנהל עסקים, אבל די מהר גיליתי שהתחום הזה חסר משמעות בשבילי, ועברתי ללמוד אדריכלות בפוליטכניקו במילאנו. התעניינתי בחיי היומיום ובקשר שבין האנשים לסביבה שבה הם חיים: בהתנהגות בבית יותר מאשר בעיצוב הבית, ובהתנהגות בשכונה ובעיר יותר מאשר בתכנון ובניה של רחובות, בניינים וגשרים.

״כשסיימתי את לימודי האדריכלות עבדתי כחוקרת באוניברסיטה. רציתי לגלות איך אנחנו יכולים לשפר את תנאי החיים של בני האדם בעבורם ובעבור הסביבה. הסטנו את תשומת הלב מעיצוב מוצרים לתכנון מערכות: לא רצינו לעצב מכונית אלא לבדוק כיצד לגשת לניידות; לא לעצב מכונת כביסה, אלא ליצור דרך חדשה שבה אנשים יכולים להתייחס לבגדים נקיים.

״הרגשנו שכדי להתמודד לא רק עם עיצוב מוצר שקיים בתוך מערכת, אלא עם עיצוב התנהגות אנושית שבאה לידי ביטוי במוצרים ושירותים גם יחד, אנחנו זקוקים לכלים נוספים שעדיין לא קיימים. כדי לפתח כלים כאלה התחלתי לכתוב דוקטורט על תרחישים (scenarios). היום כולם מדברים על ׳סנריו׳, ׳סטורי טלינג׳ ו׳סטוריבורד׳, אבל לפני 25 שנה היה מעניין להתיק את תשומת הלב מעיצוב של פריט בודד לעיצוב סיפור״.

זה היה ב־1994. באיזו דיסציפלינה מחקר כזה נכלל אז? זה בכלל נחשב לעיצוב?

״מבחינה היסטורית עיצוב נולד מתוך שתי חטיבות עיקריות: הטכנית – הנדסה, אדריכלות וכו׳ (כמו באיטליה), והאמנותית (כמו בארצות הברית). באיטליה אפשר היה לעשות דוקטורט בעיצוב עוד לפני שבכלל היתה קיימת אקדמיה לעיצוב – כך בנו את יסודות המקצוע; זו נוסדה רק ב־1995. למדתי עיצוב מאדריכלות כי זו היתה האפשרות היחידה.

״עשיתי דוקטורט בפוליטכניקו במילאנו בשילוב ה־HIT בשיקאגו. באופן רשמי משום שבשיקאגו מתמחים בניהול עיצוב ועיצוב אסטרטגי, אבל למען האמת זה קרה כי הייתי חייבת לנסוע למקום אחר בשביל להתמקד במחקר בלי הפרעה. תכננתי לחזור משיקאגו למילאנו, כבר קניתי בית ליד האוניברסיטה, אבל אז נקרתה בדרכי הזדמנות לקחת חלק ביוזמה חדשה, ולהקים תוכנית לימודים ראשונה מסוגה לעיצוב אינטראקטיבי בעיר איבראה (Ivrea) שבצפון איטליה. היתה לי הזכות ללמד שם סרוויס דזיין ולעזור לסטודנטים לחשוב על סביבה מורכבת ולא רק על האובייקט הבודד.

״במהלך השנים שהייתי באיבראה התרחש המפנה בין הנדסה מכנית להנדסת תוכנה, ויצר צורך במומחיות חדשה: אינטגרציה בין תוכנה לפן הפיזי. אובייקטים פיתחו התנהגות: לפתע שולחן לא היה רק שולחן, אלא שולחן חכם, בזכות הצ׳יפ שהותקן בו. זאת היתה ראשית הדיסציפלינה וככל הידוע לי התוכנית הראשונה שהוקדשה לעיצוב אינטראקטיבי וסרוויס דזיין. באתי לעיצוב מרקע תאורטי עם גישה קונספטואלית, ובאיבראה גיליתי את הכח שטמון ביצירת אב־טיפוס (פרוטוטייפינג). זאת היתה התגלות של ממש מבחינתי״.

הפרוייקט שעשינו ב־CIID כדי לסייע לילדים עם אוטיזם לרכוש מיומנות של כתיבה נכונה, הוא דוגמה לאובייקטים עם ׳התנהגות׳ ולעבודה עם אב־טיפוס: לילדים עם אוטיזם קשה להבין כמה ללחוץ על העט; לכן הנייר נקרע לעיתים קרובות והם נותרים מתוסכלים. כדי לעזור להם לסגל את המיומנות הנדרשת, פיתחנו עט שנדלק בו אור כשהמשתמשת מפעילה לחץ רב מדי

״הפרוייקט שעשינו ב־CIID כדי לסייע לילדים עם אוטיזם לרכוש מיומנות של כתיבה נכונה, הוא דוגמה לאובייקטים עם ׳התנהגות׳ ולעבודה עם אב־טיפוס: לילדים עם אוטיזם קשה להבין כמה ללחוץ על העט; לכן הנייר נקרע לעיתים קרובות והם נותרים מתוסכלים. כדי לעזור להם לסגל את המיומנות הנדרשת, פיתחנו עט שנדלק בו אור כשהמשתמשת מפעילה לחץ רב מדי. כבר בשלב מוקדם בתהליך העיצוב השתמשנו באב־טיפוס גולמי כדי לשתף בתהליך את המורה, האם והילדה, שניסו את המוצר ונתנו משוב שסייע לפיתוחו.

״האם אמרה לנו בדמעות שזאת הפעם הראשונה שביתה מתעכבת זמן רב כל־כך על פני חתיכת נייר; היא מעולם לא כתבה 15 דקות ברצף, כי לרוב היא לוחצת, העפרון נשבר והנייר נקרע, אבל עכשיו האור מסמן לה כשהיא לוחצת חזק מדי וכיף לה להשתמש בעט. המורה היתה כל־כך מחוייבת לתהליך שהיא הצטרפה לסטארט־אפ שקם. יש לכך גם השפעות נלוות: כשילדה מביא לכיתה עט מאיר כולם רוצים אותו, וזה מפחית את הסטיגמה. המורה יכולה לראות את הבעיה מהשולחן שלה, וזה מקטין את הצורך במורה פרטית. אם לא הינו משתמשים באב־טיפוס לא היינו מקבלים את הפידבק החיובי הזה, וגם לא שומעים על הבעיות שדורשות התייחסות״.

אמרת שהעבודה עם אב־טיפוס היתה התגלות מבחינתך. איזה חידוש היה בזה?

״התפיסה המסורתית של עיצוב תעשייתי היא שצריך לדעת הכל על מה שמעצבים עוד לפני שלב היצור, כדי לתת הנחיות למבצע, בין אם מדובר באדם או במכונה. אב־הטיפוס מיוצר בסוף תהליך התכנון כדי להוכיח שהמוצר עובד. אנחנו קידמנו תפיסה אחרת: במקום לייצר אותו בסוף התהליך כהוכחת התכנות, ניתן להשתמש באב־טיפוס ככלי שנועד לבדוק אם מה שאת מעצבת נכון כקונספט; אם אנשים משתמשים בו, מעריכים אותו ושמחים בו, ולבחון אותו ואת ההתנהגויות שכרוכות בו בשלב מוקדם. כשאת לא יודעת כלום על משהו – את צריכה להתחיל ביצירת המודל, שיעזור לך לברר את מה שאת לא יודעת.

״בהרבה תהליכי עיצוב מישהו מעצב משהו ומצפה שאדם אחר יתן לעבודתו תוקף; התהליך מותנה בשיפוט של גורם חיצוני שצריך לאשר את החידוש שנעשה. אחת המטרות בתהליך העבודה שלנו היא לייצר בעלות משותפת על הרעיון; זה יכול לקרות אם מערבים אנשים כבר בשלב מוקדם, ומאפשר לחזות את הדיון סביב המוצר בשלב הזה ולקצץ בעלויות של היציאה לשוק. ככה כולם מרגישים שהרעיון החדש הוא גם קצת שלהם ולכן הם מחוייבים לתהליך, כמו במקרה של העט. השימוש באב־טיפוס יכול לאפשר לכל אחד להצטרף, לתרום ידע ומומחיות ובכך לקחת חלק בעיצוב״.

הגישה שאת מציעה, לאפשר לכל אחד לקחת חלק בפעולת העיצוב, היא אוטופית כמעט, אבל אנשים בכלל ומעצבים בפרט הרי נוטים לגונן על הרעיונות שלהם, רוצים בעלות עליהם. מעצבים נוהגים לחשוב על עצמם כמי שתפקידם לספק פתרון לאתגרים או לבעיות של מי שעומד מצידו השני של המתרס – הלקוח שלהם, שלא לדבר על הגישה שרואה במעצב את מי שאחראי גם על התוכן. איך לדעתך הגישות הללו מתקיימות אחת ביחס לשניה?

״אני חושבת שהגישה שאת מתארת כבר לא קיימת. אנחנו מדברות על עיצוב שנשזר בארגון לא כשלב מובחן, אלא כתהליך פיתוח ויצירה שכולם מוזמנים לקחת בו חלק. בדרך כלל הוא מתחיל בשאלה אחת ונגמר בעיצוב שבא לענות על שאלה אחרת; כך אפשר לדייק את השאלה, את הבריף עצמו.

״המטרה איננה לשכפל פתרונות, משום שאז אנחנו עסוקים בבעיות הישנות. יותר מכל דבר אחר עיצוב צריך לשמש ככלי להגדרת בעיות. אף פתרון שהעולם זקוק לו לא יכול להיות מיוצר, מעוצב או מוטמע על ידי ארגון אחד או מעצב יחיד. הכל עניין של עבודת צוות, שותפות, שינויים או פתרונות מערכתיים, שמצריכים מערכת מורכבת של בעלי תפקידים וארגונים שיכולים להטמיע אותם״.

אז במה העבודה שלכם שונה מיעוץ עסקי? מה הופך אותה לעיצוב?

״אנחנו מתרכזים ביצירת חוויה טובה לאנשים, לא באסטרטגיה העסקית. אנחנו עוסקים בשיפור חייו של האינדבידואל״.

אפשר לשפר את החיים של מישהו בהרבה דרכים…

״בהחלט, אבל אנחנו משתמשים בכלים עיצוביים כדי לעשות את זה: המחשה, אב טיפוס, סקיצות, עבודה יצירתית. כשאני ממשיכה לחשוב על זה, אפשר למפות שני תחומים של עיצוב: הראשון – ׳חשיבה עיצובית׳, מבקש לענות על השאלה ׳למה׳: למה אנחנו עסוקים בעיצוב ואיזה אתגרים עומדים בפני האנשים, שאליהם אנחנו ניגשים באמצעות המומחיות שלנו.

״השני עוסק ב׳איך׳: אחרי שגילינו מה הבעיה, איך נוכל לפתור אותה? כדי להוציא את הפתרון לפועל יש צורך בתחומי העיצוב המסורתיים (שיכולים לקחת חלק בתהליך גם בשלב מוקדם יותר, כדי לשער מה הבעיה). כדי לענות על השאלה ׳איך לעשות את זה?׳ צריך לסמוך על מומחים שיכולים לגרום לדברים לייצר אימפקט מיידי ולעבוד לאורך זמן.

״התחום הראשון שהזכרתי ושבו אני מתעניינת, תלוי באנשים ׳רגילים׳; הרי מהו עיצוב אם לא שיפור חייהם של בני אדם? אין מומחים גדולים יותר לחיי היומיום מאשר האנשים עצמם. את יכולה להיות מומחית לגבי העבר אבל לא לגבי העתיד, אז אני מאמינה שהדרך הטובה ביותר לתפוס אותו, היא להיות עם אנשים ולגלות מה הצרכים הדחופים שלהם. מעצבים צריכים להסתובב בבתי ספר, בתי חולים, אוטובוסים; להיות תצפיתנים ולשמש כאנטנות למה שקורה בעולם; לגלות על מה אנחנו יכולים לעבוד.

״לפני 50-40 שנה חיכינו לבריף שיגדיר שהדברים צריכים לתפקד ולהראות טוב; כיום יש לנו הזדמנות להיות בחזית ולגלות היכן הבעיה. זה מחזיר את העיצוב לבני האדם ולקנה מידה אנושי, כפי שהיה לפני המהפכה התעשייתית. בתקופה ההיא עיצוב התבסס על עבודת יד, והדרך היחידה ליצור אובייקטים חדשים היתה לעבוד עם האדם שירוויח מהם; חייט היה צריך למדוד את הלקוח שבעבורו הוא תופר, נגר הלך לראות את הבית של הלקוח שבעבורו הוא בנה שולחן. הם ניסו, טעו, תיקנו ושמרו על דיאלוג קרוב עם הלקוחות. קנה המידה נבע מהאינדיבידואל; ההיכרות הובילה לעשייה נכונה, ובמקרה כזה קמו למוצר דורשים נוספים״.

פיתחנו צילום סטילס שכולל דגימת קול בת חמש שניות בעבור כבדי ראייה שלא יכולים לראות את הדימוי, כדי להזכיר להם את רגע הצילום. אחרי שבחנו וניסינו את הטכנולוגיה, גילנו שיש לה דרישה גם בקרב הקהל הרחב

״הפרוייקט הזה הוא דוגמה למצב שבו מוצר שתוכנן עבור קבוצה קטנה יחסית של בעלי צרכים מיוחדים, התקבל באהדה גם בקרב קהל רחב יותר: פיתחנו צילום סטילס שכולל דגימת קול בת חמש שניות בעבור כבדי ראייה שלא יכולים לראות את הדימוי, כדי להזכיר להם את רגע הצילום. אחרי שבחנו וניסינו את הטכנולוגיה, גילנו שיש לה דרישה גם בקרב הקהל הרחב.

״מבחינה היסטורית, המהפכה התעשייתית החליפה את הדיאלוג הקרוב שבין היצרן ללקוח במכונות שצריכות להצדיק את קיומן. כדי שמכונה תעבוד יש לתרגם את הרעיון לציורים טכניים והאינטיליגנציה נעלמת. בנוסף, הרבה אנשים צריכים לקנות את המוצר כדי שהעלות הגבוהה של המכונה תוצדק. קנה המידה שבבסיס הכלכלה השתנה, והרג את היופי והדיאלוג שבלייצר משהו במיוחד בעבורך.

״כבר לא מדברים על האינדיבידואל אלא על מטרות: כמה נשים בנות 55-35 תקננה את השולחן. למרות שהמהפכה התעשייתית הביאה הרבה דברים טובים, היא הגדילה את המרחק בין האנשים שיקנו את השולחן והיצרנים שלו. אני מאמינה שעיצוב יכול לחזור להיות בקשר קרוב עם בני האדם, ולתבוע מחדש את הדיאלוג הזה, את הצרכים האמיתיים״.

התהליך הזה התרחש באופן זהה באיטליה ובדנמרק, או שיש הבדלים בין המקומות?

״לשתי המדינות יש יתרונות בתחום הזה. באיטליה, מעבר להיסטוריה של העיצוב, קיימת סביבה עסקית שמבוססת על עסקים קטנים ומשפחתיים שהתמחו ביצור בקנה מידה קטן. היצרנים הללו לא צריכים לעשות שינוי כי הם שמרו על הדיאלוג הצמוד עם הלקוח.

״בדנמרק יש היסטוריה שמבוססת על עבודת יד ועיצוב שיתופי (participatory design) שאיפשר לאזרחים מעורבות בתכנון ערים. דנמרק וארצות הברית הבינו מהר יותר שמי שכונו בשם הכללי ׳לקוחות׳ הם קודם כל אנשים – הרי כשאת קמה בבוקר את לא חושבת על עצמך כעל לקוחה אלא על היומיום שלך. התעשייה בדנמרק השכילה להחליף חקר שוק בחשיבה עיצובית; אני חושבת שזאת הבנה שמתעוררת באיטליה עכשיו.

״דנמרק היא מקום אידאלי להתרכז בעיצוב וטכנולוגיה גם כי היא מאמצת זריזה של חידושים (early adopter), וגם כי במהלך עשר השנים שבהן המכון קיים קיבלנו הרבה תמיכה – גם מהחברה הדנית נובו נורדיסק וגם מהממשלה הדנית, שנתנה לנו מענק נדיב שאיפשר את פתיחתו״.

אנחנו לא מייצרים מערכות בקרה שמטרתן לאכוף את החוקים ולוודא שאנשים אכן עושים את עבודתם, אלא מתרכזים בשיפור איכות החיים. בשלב העבודה הבא שלנו הייתי רוצה להתרכז באמון כבסיס לעיצוב. אמון קיים כשהאוכלוסיה עניה מאוד (ואז אין מה להפסיד) או עשירה מאוד, כמו בסקנדינביה

בדרך כלל אני שואלת מעצבים מה פרוייקט החלומות שלהם, אבל במקרה שלך אני סקרנית לדעת איזה אתגר היית רוצה לפתור באמצעות עיצוב.

״אנחנו לא מייצרים מערכות בקרה שמטרתן לאכוף את החוקים ולוודא שאנשים אכן עושים את עבודתם, אלא מתרכזים בשיפור איכות החיים. בשלב העבודה הבא שלנו הייתי רוצה להתרכז באמון כבסיס לעיצוב. אמון קיים כשהאוכלוסיה עניה מאוד (ואז אין מה להפסיד) או עשירה מאוד, כמו בסקנדינביה.

״דוגמה לכך היא המטרו בקופנהגן: ההנחה היא שקנית כרטיס, אין נקודת ביקורת. כמובן שאחת לכמה זמן יכול לעבור מבקר כרטיסים, אבל זה שונה מאוד מהשיטה במילאנו, פריז או ניו־יורק שמבוססת על בקרה ובידוק. זה יפהפה. יש לי הרגשה שבגלל זה קשה יותר לרמות. אני רוצה לבדוק מה יקרה אם ניישם את הדינמיקה הזאת במקומות אחרים: בתי חולים, בתי ספר, נמלי תעופה; איך יראו החיים, החברה, כמה כסף נוכל לחסוך על כל הבידוק הזה?

״שאלתי את מזכ״ל רשות המיסים בדנמרק כמה אחוזים מכלל האוכלוסיה לא משלמים מס, והוא ענה שבערך חמישה אחוזים. כששאלתי מה עושים איתם, הוא הסתכל בי כאילו זו השאלה הכי משונה בעולם וענה, ׳אנחנו לא מתרכזים בהם אלא ב־95% שכן משלמים; אנחנו רוצים להפוך את המערכת לטובה ופשוטה יותר בעבורם. אנחנו מאמינים שכך נוכל להעלות את אחוז המשלמים ל־97%. אז אני רוצה להתרכז במה שטוב ועובד, ולהניח שאנשים סומכים זה על זה׳.

״אני יודעת שזה חלום משוגע אבל אני אוהבת את הרעיון הזה: אם נעצב דברים שהם כל־כך נהדרים, והם נותנים כל־כך הרבה ערך לחיים כי הם מבוססים על אמון, אנשים יאמצו אותם. זה החלום שלי״.


הראיון מתפרסם בתמיכת:

DanishArtsFound_LOGO_CMYK-300x90

תגובה אחת

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden