כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020

צבע טרי 2016: שומרים על הצבע

יריד האמנות והעיצוב צבע טרי, שינעל הלילה (שבת, 9.4.16) היה מהמוצלחים של השנים האחרונות. נוכחות האמנים הבינלאומיים קטנה אך משמעותית, שילוב במינון מוצלח בין עיצוב לאמנות, מיקום מוצלח בנמל תל אביב והכנת שטח טובה. מיעוט הגלריות המשתתפות אמנם צמצם את ההיקף הכללי, אך לא פגע בתחושת הסיפוק של הקהל ממגוון המוצגים

אונישי יאסואקי. צילומים: מ"ל

IMG_1764בשנתו השמינית, יריד האמנות והעיצוב צבע טרי מגלה בשלות ויוצר סביבה עשירה בגירויים, מוקדי עניין מוצלחים ואווירה גדושת פעילות. מצד אחד ניכרת התעניינות רבה של הקהל בתערוכות האצורות, בתערוכה הבינלאומית ובעבודותיהם של האמנים העצמאיים והצעירים – באוצרות של יפעת גוריון ורז שפירא פיינבורג; ומצד שני מתנהלת זירת המסחר הערנית של הגלריות ותצוגת העיצוב – בהשתתפות גלריות ומעצבים עצמאיים.

גם המיקום המרכזי והנוח תרם להצלחה לא מעט. חלק מהאופי של היריד בשנים קודמות הוטל על המסתורין שבבחירת הלוקיישן השונה בכל שנה. ניתן להניח שמארגנות היריד חששו מעט מ ״התברגנות״ שמשדרת הבחירה באתר מוכר ואפילו מזוהה עם עולם התערוכות והירידים. אם היו חששות כאלה, ההתנסות בשטח מוכיחה שיריד המזרח הוא בחירה כמו-טבעית, שמחמיאה לתצוגה. כל סידורי הלוגיסטיקה, תנאי השטח, המיזוג והתאורה; הקרנות הווידאו על קירות חיצוניים בשעות הערב, אחרי רדת החשיכה; השבילים המרווחים ואפילו מזג האוויר – הכול עובד על הצד הטוב ביותר.

עולם האמנות זקוק לחשיפה הזו לקהלים חדשים, צעירים, שונים. הצד המסחרי של האמנות מעולם לא היה כה נגיש לקהל שאינו רואה את עצמו כמבין ובקיא בחומר. דווקא בסיטואציית היריד, באווירה של בילוי ערב אביבי, ועוד בעיתוי כל כך קולע לפני פסח – האמנות נתפסת כבלתי מתנשאת ולא מאיימת

אסף וינברום

אסף וינברום

 

בעין מנוסה ניתן לראות שיש ביריד השנה פחות מציגים בגזרת הגלריות. כבר כמה שנים נשמעו בקרב בעלי הגלריות התלבטויות על הערך של השתתפותן ואלה היו מהולות בביקורת על יזמי היריד, שמשלבים ומקדמים אמנות צעירה ובלתי מיוצגת, ה״מתחרה״ על תשומת הלב של הקהל והאספנים, מול הגלריות שמשלמות דמי השתתפות גבוהים. כל גלריה אחראית כמובן לבחירותיה ושיקוליה העסקיים, אך בשורה התחתונה נראה שאלה שבחרו להיכנס ליריד גם השנה נהנים מהתוצאות. תנועה ערה של קהל ותחלופת יצירות, שנמכרו והוסרו מהקירות, נראתה הן בחממת האמנים העצמאיים והן בגזרת הגלריות.

דפנה אלון

דפנה אלון

בשוק הישראלי הקטן ומצומצם, יריד צבע טרי בנה לעצמו מותג חזק ומוכר בציבור. אירוע מושך קהל, שמצליח לחולל פעילות עקבית, בתחום שאינו נחשב ״ידידותי״ לקהל הרחב. עולם האמנות זקוק לחשיפה הזו לקהלים חדשים, צעירים, שונים. הצד המסחרי של האמנות מעולם לא היה כה נגיש לקהל שאינו רואה את עצמו כמבין ובקיא בחומר. דווקא בסיטואציית היריד, באווירה של בילוי ערב אביבי, ועוד בעיתוי כל כך קולע לפני פסח – האמנות נתפסת כבלתי מתנשאת ולא מאיימת. בתקופה כלכלית לא פשוטה, שבה פערים חברתיים תופסים כותרות והתרבות השלטת היא תרבות אינסטנט, של תוכניות טלוויזיה קלות משקל וגירויים מהירים, מעניין לראות את הקהל מחפש קשר לאמנות.

ארתור יעקובוב

ארתור יעקובוב

מדברים לא אחת על תחילתו של דור חדש של אספנים בפוטנציה. הגלריסטית נעמי גבעון אומרת, כי לוקח עשר שנים לטפח דור כזה – וכמובן שלא כל מי שרוכש יצירת אמנות הופך לאספן. אבל עצם הפתיחות לראות אמנות, לפגוש עיצוב-אמנותי עכשווי, לצרוך את התרבות החזותית כבילוי ואולי גם להחליט ולרכוש יצירה – ויעידו על כך הנקודות האדומות ולא מעט יצירות שפינו את מקומן לחדשות על הקירות בימי היריד – כל אלה מאירים את צבע טרי כנדבך חשוב בשכלול השוק וקירוב הצרכנים.

נעה גינזבורג

נעה גינזבורג

מדד הסלפי

החלק הבינלאומי ביריד נמצא בראשית דרכו ועשוי ליהנות מחיזוק בעתיד. שתי גלריות – מפולין ומיוון – מציגות במסגרת התצוגה המסחרית. אלה לא הציגו עבודות מצטיינות במיוחד וככל הנראה לא נהנו מהתעניינות רבה. לעומתן, שלושה אמנים זרים – מרומניה, מסנגל ומיפן – מציגים פרויקטים שונים לצד ארבעה אמנים ישראלים, בתערוכה Tilted, שאצרה גוריון. התערוכה היא למעשה מיצבים נפרדים וקשה לראות את הקשר בין העבודות כחלק מרצף קוהרנטי, גם אם יש ביניהן מכנה משותף, שעוסק באימה ואי-שקט עולמי.

בולט במיוחד המיצב ״ריקות אנכית״, של האמן היפני אונישי יסואקי (באוצרות שיר מלר ימגוצ׳י), שזכה למרבית צילומי הסלפי בתערוכה. העבודה היא פיסול טבעי למחצה, בענפי עץ אשכולית מאסיביים, שנתלו במהופך מגובה רב, ומהם משתפל כלפי מטה יער של חוטים עטופים בגבישים לבנים. החוטים עשויים טפטופי דבק חם מהענף עד לקרקע, ועל גביהם פיזר האמן חומר כימי-תעשייתי המתגבש ומדמה מראה של פתותי שלג אבקתיים. המראה המהפנט מושך ומרגש, והעבודה זכתה ללא תחרות במדד צילומי הסלפי והפרסומים ברשתות החברתיות.

סטודיו knob

סטודיו knob

הפרפורמנס הפיסולי של האמן הרומני זילרד גספר, המתאבק לייב מול קהל בגוש חימר רטוב התלוי במקום שק אגרוף במרכז הזירה, היה מוצלח יותר בעת הצפייה בפעולה עצמה (ואפילו בסרט הווידיאו שמנציח אותה) מאשר במראה הסופי של התוצאה.

עבודתה של אסתר נאור, מיצב-פרפורמנס ״פרשנו על כך שתיקה״ (באוצרות כרמית בלומנזון), שנעשה בשיתוף הכוריאוגרפית שני בר אדרי ושבעה רקדנים, הצליח להיות בו זמנים פואטי ומצמרר, לרתק את הצופים ולעורר שיחה ופעילות סביבו. לצידה, עבודת מיצב של נעה גינזבורג שארגה סרטי אזהרה משטרתיים ותלתה אותם מגובה רב, כמו הסוותה את עצמה בחלל ועוררה חדווה בצופים בעת ש ״גילו״ אותה.

מרגשת במיוחד סדרת ציורי הענק של ארתור יעקובוב, ברישומי גרפיט ועפרון על בד ובסגנון ריאליסטי ואישי מאוד. יעקובוב מעיד על עצמו שהוא שואב את נושאיו מהמקורות היהודיים – כמו עקידת יצחק – אך את נופי האפוקליפסה שלו הוא מעבד ממראות האקטואליה של אירועי אסון, ומעומק החרדות האישיות שלו. הציור ״פדיון הבן״ הוא סצנת פיאטה קלאסית, שבה תופס האב את מקומה של האם המערסלת. דמות חייל מאיימת על הזוג המושפל של אב ובן חסר אונים וכל התמונה כמו נראית מבעד לחלון נגמ״ש. נראה שיעקובוב חווה את ההורות כהכרה האולטימטיבית באיום הקיומי האורב לילדים שאנו מביאים לעולם.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden