כל מה שחשוב ויפה
ורד אהרונוביץ. צילומים: מיכאל לירן

ורד אהרונוביץ הופכת את שולחן הסדר

בתערוכת יחיד בגלריה חנינא, ״ליל הסדר״, ורד אהרונוביץ מציפה נושאים טעונים מהמרחב המשפחתי־פרטי, מהאתוס הישראלי־יהודי ומתולדות האמנות. דרך העיסוק בקורבן והקרבה אישית, היא מעמתת את הצופים עם דמויות מוכרות ועם משמעויות מודחקות

אבא משתדל, אמא משקיענית ומקריבה עד כלות הנשמה, ילדים מלאי טרוניות ותסכולים וקרובי משפחה המעמידים פני שמחה וששון – ורד אהרונוביץ מקבצת את שלל דמויותיה הטרגי־קומיות סביב שולחן ליל הסדר. האירוע הכה־מוכר ומובן מאליו הזה הופך תחת ידיה המפסלות למחזה־אבסורד עשיר בפרטים, בשפה האמנותית האישית שלה, בתערוכה החדשה ״ליל הסדר״, שנפתחת ב־14.4 בגלריה חנינא.

״העיתוי של התערוכה לקראת פסח היה חשוב לי במיוחד״, היא אומרת בשיחה לקראת פתיחת התערוכה. ״זו סיטואציה טובה לבדוק בה דברים״. ה״דברים״ שהיא בודקת הפעם עוסקים לא מעט בשאלות של יחסי קרבה והענקה, נתינה שיש בה הקרבה אישית ומצד שני עולה שאלת הקורבן – בשיח הישראלי במיוחד.

״עד היום פיסלתי בעיקר את הילדה הזו, שליוותה אותי, כל השנים, עוד מהציורים. הילדה הייתה מעין דוברת שלי, והיא ביטאה את התכנים שרציתי לבטא. והיום, אחרי הרבה שנים שהיא הייתה הדמות מרכזית, בפרויקט החדש של ליל הסדר מוצגות יותר דמויות״.

המעגל הנסגר בין נתינה לאהבה, בין כעס לפורקן רגשי ובין הקרבה לקבלה, עומדים אצל אהרונוביץ למבחן, והיא בוחנת אותם ״תחת זכוכית מגדלת חריפה ומפוקחת״

Leil-010_(IMG_1693)

ורד אהרונוביץ. צילומים: מיכאל לירן

זו המשפחה הפרטית שלך?

״הדמויות אולי מבוססות על המשפחה שלי, אבל זו לא משפחה ספציפית. זו יותר סיטואציה משפחתית-חברתית. אבא ואמא שלי מופיעים בדמויות הללו מספר פעמים, במספר תפקידים. הילדה כמובן״, אומרת אהרונוביץ׳, מודעת לזיהוי שלה עם הילדה הכעוסה והפגיעה שהיא מפסלת כבר מספר שנים.

מאין הגיעה הילדה הזו?

״פיזית היא מבוססת על האחיינית שלי. נכון שהיא כעוסה ויש בה משהו לא מרוצה־תמיד, אבל יחד עם זאת היא תמיד קצת קומית. בכל העבודות שלי יש איזו מורכבות רגשית, אם זה עצב או כעס, תמיד חשוב לי שיהיה גם הומור – אבל לא קריקטורה. אני רוצה לקחת את הדברים הקשים ולא להפוך אותם לבדיחה או למצחיקים, אבל לראות גם את הפן היותר קל שלהם״.

ליל הסדר נתפס כאירוע מכונן לא רק בלוח השנה היהודי אלא בתולדות האמנות. הסעודה האחרונה של ישו, שזכתה לאינספור גרסאות, מיוחסת למעמד ליל הסדר. אוצר התערוכה, יונתן הירשפלד מצביע על דרכה של אהרונוביץ׳ לשלוח התייחסויות רבות ומשוכללות לתולדות האמנות: ״הדמויות השונות פורשות בפנינו עולם של מחוות ומבעים מעולם ההקרבה העצמית בהיבטיו השונים, הן המשפחתיים והפסיכולוגיים והן אלו התרבותיים והאוניברסליים. ההקרבה העצמית היא מוטיב מרכזי במערב ולו רק בשל המונופול של הנצרות על דימויים תרבותיים. הקרבתו העצמית של האל את בנו, ככפרה על חטאי האנושות, היא המודל החוזר על עצמו בספרות בקולנוע ובוודאי באמנות.

״יחד עם זאת, ייתכן ויישנה ההקרבה העצמית שהיא שלנו, של היהודיות ושל הישראליות. איזה גוון של השתדלות יתר סגפנית, אך מעט קומית ומעט מודעת לעצמה, ולעיתים מיותרת. ואולי זו האהבה עצמה שעומדת כאן על הפרק״.

Leil-014_(IMG_1715)

המעגל הנסגר בין נתינה לאהבה, בין כעס לפורקן רגשי ובין הקרבה לקבלה, עומדים אצל אהרונוביץ׳ למבחן, והיא בוחנת אותם ״תחת זכוכית מגדלת חריפה ומפוקחת״, לדברי הירשפלד: ״לקאן אומר שהאהבה זה ׳לתת את מה שאין למי שאינו צריך׳, כמו בסיפורו המפורסם של או. הנרי, כשהבחור מוכר את שעונו היחיד בשביל לקנות לאהובתו ארוכת השיער מברשת, והיא מוכרת את שיערה כדי לקנות לו רצועה לשעונו. נדמה לי שהרעיון הוא בערך כזה: לתת מה שצריך זו עזרה, או נדבה. לתת מה שיש, זו נתינה בלי ויתור. ועל כן רק הנתינה של מה שאין, למי שאינו צריך היא טהורה כל כך, שהיא אהבה״.

הדמויות שהיא מפסלת ומציבה בסיטואציה הכה־מוכרת ״שקועות בחדווה של ההקרבה העצמית, מתענגות על הסבל ומטפחות את האלטרואיזם, כטפיל על הנרקיסיזם״.

אהרונוביץ׳ למדה תואר ראשון באמנות בבצלאל ותואר שני באוניברסיטת חיפה. היא מפסלת בחימר ומציירת על דמויותיה תווי פנים ולבוש בפרטי פרטים. הסיטואציות שהיא מציגה לא פעם כרוכות בכאב, בסבל ובאלימות – בדרך כלל ממקור עצמי, אך גם מן המפגש של כל דמות בודדת עם העולם. בין אם זוהי אותה ילדה שחוטפת מכה או נופלת על הפנים בעיצומו של משחק או דילוג קליל, בין אם זהו פסל האב השוכב על הבטן והילדה מהלכת ברגל קלה על גבו (שמוצג בימים אלה בגלריה הקובייה בירושלים).

אהרונוביץ׳: ״זה מורכב מעצם האופי של התכנים והסיטואציות שאני בוחרת. מצד אחד זה כאילו מסז׳ של שבת בבוקר ומצד שני היא דורכת עליו, רומסת אותו״. המזרקה שפיסלה בפרויקט קודם שלה, המוצגת כיום במוזיאון אילנה גור ביפו, הפכה מהשתוללות ילדים תמימה במים למחזה אימים של איברים כרותים וערופים.

באחרונה החלה לצייר דיוקנאות קטנים בסגנון איקונות נוצריות. ״לפני כשנה הצגתי בתערוכה בברלין שאצרה הגר בריל, שני דיוקנאות עצמיים בדמות קדושות נוצריות – הקדושה אגתה כרותת השדיים והקדושה לוסי עקורת העיניים – בשתיהן יש לדעתי איזו הקרבה עצמית. אולי אגתה כרתה לעצמה את הציצים, ואולי יש משהו גברי בעבודה שלי, בבחירה להיות אמנית. לצידן היה דיוקן של אמא שלי כקדושה. זהו סיפור מהבית – ואני רואה שזה בהרבה בתים כך. סיפור של הקרבה עצמית ונתינה ללא גבולות – שכבר הופכת ליותר מדי״.

נתינה שהופכת לקורבנית?

״יש איזו זהות בין הקורבן למקרבן. האדם שמקריב ורוצה לתת מעצמו לאחרים כל הזמן, ובסופו של דבר הופך את עצמו לקורבן והופך אחרים גם לקורבן. זה כבר הבלגן הפסיכולוגי שעליו אני פחות רוצה לדבר בתערוכה, אבל התפקידים של הקורבן, ההקרבה, המקרבן והמקריב – המקום הזה מעניין אותי. לכל אחת מהדמויות סביב השולחן יש איזה סיפור – כל אחד יכול להזדהות עם אחת הדמויות או עם כמה מהן״.

״מה שמפליא אותי בעבודותיה של ורד אהרונוביץ׳ ופועל עליי פעם אחר פעם״, כותב הירשפלד, ״הוא הדיסוננס בין המתיקות והנגישות של העבודות במבט ראשון ועוצמתן המטרידה מיד לאחריו. העבודות מושכות שוב ושוב אל אותו רגש עז וקודר״, כותב הירשפלד, ומכוון לאופן בו ניטשה מתאר את היכולת של היחיד להפנים את הקודים והערכים החברתיים, כתנאי לקבלה ולאהבה, ולהפעיל ״לחץ חברתי על עצמו״.

אצל ורד אהרונוביץ׳ לדבריו, ״הילדות נוקמת בבגרות. ורד היא חיילת בשירות הילדות. הדחפים והאמיתות שהדיקטטורה של הסופר אגו טרם דכאה זוכים לנקמתם. היא הופכת את המבוגרים לבובות המשחק שלה. היא חושפת את תלותם של המבוגרים בתחושת הצדיקות, בהערכתם של אחרים, בניגוד לילדה שבדמיונותיה היא כל יכולה ואינה תלויה באיש. הילדה שאם תגדל ממנה אומנית זה רק בגלל שהאינסטינקט לעוצמה, עצמאות, בזבוז, חיוב החיים וחיוב התשוקות ינצח את הרצון להיות ילדה טובה".

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden