כל מה שחשוב ויפה
מתוך פרויקט הגמר של עדי זפרן ב-RCA

אמת לאמיתה: לרגל פתיחת האגף החדש של הטייט מודרן

לרגל פתיחת האגף החדש של הטייט מודרן, נגה שמשון מציעה באמצעות שני אירועים שהתקיימו בלונדון בחודש שעבר, ושיחה עם המעצב עדי זפרן, זוויות מבט שונות על השימוש בווידאו כמתווך וכתוצר בעולם האמנות והעיצוב

כחלק מהשיח המתמשך באשר לאופן ההצגה של קטעי וידאו ופרפורמנס ארט במוזיאון, הוצגה בטייט מודרן התערוכה Performing for the Camera, מתרחשת סדרת ההקרנות Pioneers (חלוצים) החונכת מחדש את אולם הקולנוע/ אודיטוריום המשופץ שבמוזיאון, ובמסגרת הקורסים לציבור הרחב יערוך המוזיאון בקיץ הקרוב קורס תחת הכותרת In the Frame: Displaying Performance שייבחן מגמות שונות באוצרות מודרנית ואת היחסים שבין פרפורמנס לתרבות חזותית.

גם בעולם העיצוב והקראפט מבעבעות שאלות בנושא ומתקיים שיח דומה. במסגרת שבוע הקראפט הלונדוני שהתרחש בתחילת חודש מאי הוקצו שני ערבי הקרנות לבחון את מערכות היחסים שבין חומר, יצירה וצילום וידאו. האירוע Real to Reel (בתרגום, ממציאות לסליל), בהפקת מגזין Craft וה-Craft Council, הציג 36 סרטים קצרים שנבחרו מתוך 300 שהגיבו לקול הקורא. התוכנית הושקה בפעם הראשונה כתגובה לזרם הולך וגובר של סרטי וידאו איכותיים וחדשניים של ועל יצירות ויוצרים.

מאיפה אם כך נובע הצורך להציג וידאו במוזיאון? או לתעד ולשתף את תהליך היצירה של מוצר? האם האוביקט התלת ממדי, המוחשי, מת, ואת גופתו דורס עכשיו הווידאו? כנראה שלא, ובכל זאת, בעולם של קיקסטארטר, אמאזון, Vimeo ויוטיוב, כשהדבר שאנו רואים, רוצים, חושקים ורוכשים הוא הדימוי של האוביקט ולא האוביקט עצמו כפי שהיינו רגילים לחזות בו על המדף בחנות, מה הוא הדבר האמיתי? ומה חשוב יותר, הדבר או ייצוגו?

Jimmy De Sana, Marker Cones, מתוך התערוכה בטייט מודרן

Jimmy De Sana ,Marker Cones, מתוך התערוכה Performing for the Camera בטייט מודרן

בעולם האמנות, צילום וצילום וידאו הולכים יד ביד עם פרפורמנס ארט ואובייקטים נעים. במערכת היחסים הזו מתפתח מתח וקיים דיון מתמיד סביב ממד הנוכחות והתרגום של האירוע בעזרת הווידאו. של מי היצירה הזו בכלל? לאיזו קטגוריה היא נכנסת? באיזה אופן היא מוצגת? יחסי הכוחות בין העולמות השונים נותרים מטושטשים. סדרת ההקרנות Pioneers באולם הקולנוע / אודיטוריום המשופץ של הטייט מודרן מציגה יוצרים ואמנים פורצי דרך בשימוש שהם עושים בווידאו וקולנוע ומנסה לענות ולו במעט על שאלות אלו. אחת החלוצות שהוקדשה לה רטרוספקטיבה, סוף שבוע שלם של עבודותיה, היא רבקה הורן, אמנית גרמניה שהחלה את פועלה בשנות ה-60, פורצת דרך ברומן שלה עם המצלמה ובשימוש שהיא עושה בווידאו כחומר וכמתווך.

בעבודותיה הורן מייצרת חוזק ונוכחות דווקא מתוך עיסוק ברוך ובניואנסים קטנים של השתנות, הופכת פנים וחוץ, מתעסקת רבות בגוף ובמיקומו בחלל. כדי לחוש את מרחב הפעולה שלה ולמלא אותו היא משתמשת בתותבים חייתיים, דמויי קרניים, ציפורניים, נוצות וקוצים.

מצפייה בעבודותיה המוקדמות והמאוחרות עולה השאלה האם עבודות הפרפורמנס של הורן יכולות היו להתקיים גם ללא המצלמה? אם היו חד פעמיות, האם משהו בהן היה נפגע? אבל הורן לא יצרה את העבודות שלה לקהל חי ונוכח, הטקסים והריטואלים נבראו לעדשת המצלמה בלבד, ודרכה, לעיני הצופה. הורן שכרה חללי סטודיו בברלין ובניו-יורק, שנועדו במיוחד לשם צילום ״מכונות האדם״ שלה. החללים והשטחים הפתוחים שבהם היא פועלת ומפעילה אחרים, אין בהם מקום או צורך בצופים.

חלקי העבודות, האובייקטים הפיזיים שיצרה, תלבושות, מכונות, נשל של אירוע, מוצגים דוממים בחלל המוזיאון, לעיתים מלווים בסרט המראה את תנועתם, כשעוד ידעו לזוז. לעיתים הם לבדם, רק רמז לחושניות שלהם וליכולת שלהם לפעול. אף כי אפשר להתיחס לאובייקטים האלו כעבודת אמנות שלמה וגמורה, נדמה שהחיים שלהם תלויים בסרט הווידאו, בזמן ובמרחב שבו פעלו ושבו הפכו לאחד עם גוף אדם.

ביחסיה עם הצופה ובעזרת המצלמה הורן בוחנת את הגבולות שבין אמת ושקר, האמינות והאמיתות של המתרחש. לעומת צפייה בתערוכה, שהיא פעולה סובייקטיבית ופעילה שבה הצופה בוחר את מיקומו ביחס לחפץ או למתרחש, בהקרנת הווידאו הצופה נותר במקומו, נייח. עולם שלם מוצג בפנינו רחב וגדול אולם בפריים מוגבל, מתוכנן ומבוקר, ואין אנו יודעים מה מתרחש מחוץ לגבולות העדשה ומי עומד מאחורי המצלמה, אם בכלל. האם היה נוכח פה צלם מקצועי? או עורך וידאו? האם צוות צילום שלם מוחבא מפנינו? או שמא באמת קיימת אינטימיות גמורה ביננו ובינה?

בעבודתה מ-1978 ״הג׳יגולו״ (Der Eintanzer), שצולמה בסטודיו שלה בניו-יורק, הורן משתעשעת עם המחשבה מה קורה בחלל בהעדרה, היא מייצרת סיפורים שונים שמשתלבים זה בזה, אודות האנשים הנמצאים בחלל ששכרה כאשר היא איננה. המצלמה משנה את אופייה ובמקום להיישיר מבט אל האמנית, הפעם נדמה שהיא משמשת ככלי מעקב. בחלק מעבודותיה נמצאת בחדר מראה, וכאילו להעצים את הקסם או השקר, אפילו במראה איננו רואים את המצלמה.

מתוך פרויקט הגמר של עדי זפרן ב-RCA

מתוך פרויקט הגמר של עדי זפרן ב-RCA

באותו סוף השבוע שבו התרחשו הקרנות הרטרוספקיבה של הורן בטייט, הציגו מגזין Craft וה-Craft council, הפעם מחוץ למרחב מוזיאלי, באולם בית קולנוע, סרטים קצרים שנעשו כחלק מתהליך היצירה של מעצבים ויוצרים, כשלב מחקרי בתהליך, כאובייקט סופי או כתיעוד של תהליך העבודה כולו.

במסגרת פיתוח של מוצר אנחנו כבר רגילים היום לראות סרטונים שמלווים ומסבירים את אופן השימוש במוצר או את תהליך העבודה עליו. בתערוכות הבוגרים של האקדמיות לעיצוב הולכים ומתרבים סרטי הווידאו לצד האובייקטים עצמם. אותו הדבר קורה בבואנו להציג שירות, מערכת של מוצרים ותהליכים, או נרטיב עתידי ספקולטיבי. סרט הוידאו משמש כלי עבודה נוסף שדרכו אפשר לייצג שינוי חומרי, זוויות מבט לא שגרתיות, מאקרו ומיקרו, ריבוי נרטיבים וזמנים, כל אותם הדברים שאובייקט דומם מתקשה להנגיש לצופה, במיוחד כשהוא נותר צופה ולא משתמש. בנוסף לסרטי המייקרים (Makers movie), שסביבם כבר נבנו פארודיות ואתרים, הוקרן באירוע מנעד רחב של סרטים – החל מסרטי תיעודה דרך אנימציה, עבודות קונספטואליות ועד סאטירה.

בין המציגים בפסטיבל היה גם המעצב עדי זפרן עם סרט מתוך פרוייקט הגמר שלו ב-Royal College of Art. ״בשנה הראשונה התעסקתי במזכרות, בזיכרון. אני בעברי הייתי צופה ווידאו די רציני״, הוא אומר וצוחק. ״במשך שנים רבות הייתי מכור, צפיתי בלפחות שני סרטים ביום. אני מת על זה. אבל אף פעם לא הגיעה האופציה לעשות וידאו, עד שבתחילת השנה השניה ללימודי התואר השני, כשחיפשתי דרך לחבר יחדיו את כל המחשבות שרצו לי בראש, חזרתי למקום הזה, ובצורה מעט אובססיבית צפיתי בסרטים וחתכתי אותם. שוב, במרתון של לפחות שני סרטים ביום חתכתי מתוך 60-70 סרטים קטעים שונים של דריכת נשק והדבקתי אותם אחד לשני״.

הסרטון הראשון שנוצר בתהליך הוא מקבץ של קטעי וידאו ואודיו קצרים ברצף מתמשך ומטריד של קולות דריכה וטעינה, בלי יריות, רק שיקשוק המתכת. בעזרת התרגיל הקצר הזה ניסה זפרן להעביר תחושה של זיכרון שהוא לאו דווקא חזותי אלא יותר קשור לסאונד. ״בניגוד אלי, שהצליל הזה היה מוכר וידוע לי מתקופת השירות הצבאי, נדמה היה לי שכולם סביבי מכירים רק את הדימוי הקולנועי של רעש דריכת הנשק״.

העבודה על הסרט הקצר הובילה להמשך מחקר סביב אמני פולי (Foley, אמני הפקת סאונד לסרטים) והאיכויות התרפוייטיות שיש לסאונד, והפקת סאונד בטיפול ב-PTSD (הפרעת דחק פוסט טראומטית), ובהמשך הובילה גם לפרוייקט הגמר. במסגרת הפרוייקט הפגיש זפרן אנשים שחוו אירוע טראומתי עם אמנית סאונד לסשן הקלטות. במהלך המפגש משוחזר האירוע ויחד מנסים ״המטופל״ ואמנית הפולי להפיק באמצעים שונים, לדייק, לשחזר ולהקליט את הסאונד כפי שהוא נחווה על ידי אותו אדם.

עדי זפרן עם אמנית הסאונד ולאחר מכן עם השוטר

עדי זפרן עם אמנית הסאונד ולאחר מכן בעבודה עם השוטר

ROC_Foley_Ed_03 ROC_Foley_Ed_02

בסוף השנה שעברה, בתערוכת הגמר של התואר השני, הוצג סרט אחד שנבחר מבין הסשנים שצולמו; אותו הסרט הוצג בהמשך גם בערב ההקרנה של ה-craft council. הסרט מלווה את הסשן של שוטר בשם אד המשחזר איך נשלח ככוח חלוץ להתפרעויות האלימות שפרצו ב-2011 בטוטנהם, לונדון. ״הוא מתאר את זה כך: ׳היינו שם 30 איש ויש מולנו 400 מפגינים לפחותף ואם הם רוצים, אם עכשיו הם מחליטים לתקוף אותנו, אין לנו שום סיכוי׳״.

הסרט מצליח להעביר, ללא צורך בטקסט מלווה או הסבר חיצוני, את המאורעות שקדמו לו, את המתרחש בסשן עצמו וגם את ההתפתחות הרגשית שעובר ״הגיבור״, ״המטופל״, השוטר. לצד הסרט הוצגו גם ארבעה אובייקטים שנוצרו בהמשך למפגש המתועד המיועדים להפקת פרטי הסאונד השונים כפי שתיאר השוטר.

״רציתי לייצר אובייקטים, מבחינתי, אחרי צילום הווידאו והפקת הסשנים הטיפוליים, זו היתה חזרה לחומר, וגם המשך של עיסוק בסאונד עצמו כחומר. יצרתי ידית גומי הנגררת על קערת בטון ומפיקה סאונד של נעלי גומי נגררות, אובייקט של שבירת זכוכיות, מעין צינור ששמים בתוכו בקבוק זכוכית ושוברים, אובייקט מתכתי שעושה רעש של כלובי המתכת המצלצלים ברכב המשטרתי בדרכו לזירת האירוע ומקל במבוק שמצליף באוויר ועושה רעש של ׳ווש׳, משהו שמתעופף ליד הראש. הכל כתוצאה מהסאונד שהופק על ידי השוטר ואמנית הפולי״.

ROC_Red_03 ROC_Red_04

משיחות עם פסיכולוגים במהלך הפרוייקט ולאחר הקלטת הסשנים, עלה כי קיימת גישה טיפולית המעודדת במקרים מסוימים פירוק וניתוק של הטריגר (במקרה הזה סאונד) מאותו זיכרון טראומטי על ידי חזרה מבוקרת בסביבה בטוחה. המטרה של האובייקטים היתה לתת למטופל את האפשרות לחוות ולחזור שוב לסאונד המדויק שיצר מתוך השיחזור, הפעם בסביבה ביתית או בסביבה שבה הוא מרגיש בנוח. האובייקטים נשארים אניגמטיים והם ברורים למשתמש הספציפי, אבל לא לאף אחד אחר. מתוך מספר סשנים שנערכו במהלך הפרויקט ומספר סרטי וידאו שנערכו וצולמו, הסרטון היחיד שהוצג לקהל היה גם הראשון שצולם והיחיד שנעשה על ידי זפרן עצמו ללא התערבות ועזרה מקצועית.

״בהתחלה התבאסתי שהצילום לא יצא מושלם, כי מיקמתי את כל התאורה בהנחה שהם יעבדו במקום מסוים ובסופו של דבר שניהם עמדו ועבדו באיזור אחר, כך שכל ההתרחשות היתה מופנית כלפי מצלמה אחרת. בקיצור, היה שם בלגן. אבל הרגשתי לא בנוח לעצור את כל ההתרחשות ולהתחיל לסדר תאורה וזוויות צילום ואני חושב שבסופו של דבר העובדה שכל הסרט מעט חשוך, נראה טיפה ׳מאחורי הקלעים׳ ולא לגמרי מכוון ומדויק, עשה לו רק טוב. הרגשתי שזה יותר אמיתי ואפילו מוסיף קצת לדרמה״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden