כל מה שחשוב ויפה
יואב אדמוני, A Tribute to Ethyle

הזכות להתלכלך

הרגלי צריכת הפורנו של צעירים באמריקה, סמרטוט רצפה שמתחשק לתלות על הקיר, והדיסוננס שבין רתיעה למשיכה, והרגשות והתחושות הקשורים במחלות ובאבנורמליות של הגוף: מחשבות על ניקיון ועל לכלוך בעקבות ״תערוכה לא מדבקת״ שננעלת בסוף השבוע בבית הנסן בירושלים

1

בשבוע שעבר גיליתי פרט מפתיע על הרגלי צריכת הפורנו של גילאי 15-25 בארצות הברית. מסתבר שהז׳אנר החביב על בני ובנות גילאים אלה הוא לאונן תוך כדי צפייה במישהו (או מישהי) אחר שמאונן. אם היה אפשר לחשוב שהפנטזיות של הדור הצעיר באמריקה יכללו פעילות מינית שמעורבים בה לפחות שני אנשים, תוצאות הסקר מראות שבכל הקשור לסיפוק מיידי הדור הצעיר של אמריקה מעדיף להסתכל במראה.

תוצאות הסקר מעלות לא מעט שאלות על סטריליות, על מגע עם בני אדם אחרים, על ניקיון ולכלוך, על מה שנתפס נקי ועל מה שנתפס כמלוכלך, במיוחד אצל דור הסלפי והסנאפצ׳אט. יחסי מין – וכל מי שהתנסה בהם יותר מפעם אחת יודע – אינם דבר סטרילי במיוחד, ולאחר שהם מסתיימים נשארים בדרך כלל עקבות שמעידים על מה שזה עתה נגמר. אין פלא שסקס חסר מעצורים נקרא לא פעם כסקס מלוכלך, ואם משולב בו גם דיבור תוך כדי, גם הוא מייד הופך למלוכלך (ואין צורך להכביר בדוגמאות).

קובי פרץ

קובי פרץ

kobiperetz2 kobiperetz3

2

יום לפני כן נכחתי בהגשה של קורס שעסק בעיצוב כמנוע לשינוי חברתי, בתכנית לתואר שני בעיצוב בשנקר. אחד הפרויקטים המעניינים ויוצאי הדופן בקורס – גם אם הוא מעט התרחק מהבריף – היה הפרויקט של קובי פרץ. פרץ שילב במטליות הניקיון של הכיור והשיש במטבח רקמה של פרחים, לכריות הסקוטצ׳ברייט העניק צורה חמודה וילדותית של ארנבונים (או חתולים?), ואת סמרטוטי הרצפה הפשוטים והלבנים הפך לשטיחים שמתחשק יותר לתלות על הקיר מאשר לנקות בהם את הרצפה.

המהלך הפשוט של פרץ הפך את הפריטים היומיומיים – שאנחנו בדרך כלל לא שמים לב אליהם ולא מייחסים להם חשיבות – לאוביקטים שחורגים מהפונקציונליות שלהם. העיטורים שהוא הוסיף להם, שינוי הצורה למשהו שגם ילדים יחמדו, וחוש ההומור שמאפיין את כל המהלך העיצובי, עוררו דיון מעניין על מושג הניקיון בין הסטודנטים לבין מנחי הקורס והאורחים שהגיעו להגשה.

כצפוי, בכל הקשור להרגלים של ניקיון, הניסיון מראה שקשה להפתיע: יש את אלו שמכבסים את המטלית שאיתה הם מנקים את השיש במטבח. יש מי שלא מחזירים בגד שנלבש לארון אלא אם הוא עבר כביסה. יש את מי שמתנגבים בכל פעם במגבת חדשה לאחר כל מקלחת. ויש את אלו שלא מבינים על מה המהומה, והכל נראה להם נקי או מלוכלך באותה מידה (וזה לא קשור בהכרח למין או מגדר).

תערוכה לא מדבקת. צילומים: דור קדמי

תערוכה לא מדבקת. צילומים: דור קדמי

3

בסופו של אותו שבוע ביקרתי בבית הנסן בירושלים בשיח גלריה ב״תערוכה לא מדבקת״, שאצרו סטודנטיות בתכנית לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, בהנחיית מיה דבש. הייתי סקרן במיוחד מכיוון שלימדתי את הסטודנטיות האלה בסמסטר הראשון, והנושא של התערוכה המשיך את המחשבות שלי על ניקיון (ולכלוך) שהצטברו באופן מפתיע באותו שבוע.

התערוכה – שננעלת ביום שישי הקרוב – עוסקת בדיסוננס שבין רתיעה למשיכה, ברגשות ובתחושות הקשורים במחלות ובאבנורמליות של הגוף. מוצגות בה עבודות של כ-25 אמנים ומעצבים שאינם נרתעים מהשונה ומהמוקצה, מהמדבק והמתקלף, רואים את האסתטיקה בסוטה מהנורמה, ומעניקים את הפרשנות שלהם למושגים של עיוות ושינוי צורה, הן בגוף האדם והן בחפצים ובמוצרים (ואפרופו דיבור מלוכלך, יש גם ״דיבור נגוע״). כמו כן מוצגים בה שיתופי פעולה בין מעצבים לבין אנשי רפואה ומדע, כמו גם עבודות העוסקות באמונות תפלות ודעות קדומות.

למי שלא מכיר את ההיסטוריה של בית הנסן, החיבור למקום הוא ברור: בית הנסן הוקם בסוף המאה ה−19 כמקום מרפא וטיפול בעבור חולי צרעת, ושירת ככזה עד לעזיבת אחרון החולים בשנת 2000. כיום בית הנסן משמש כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. בהפיכתו ממרכז רפואי למתחם תרבות עולה בתערוכה השאלה מה נשאר מההיסטוריה של המקום ומה חלחל ומקנן בקירות עד היום?

סלי קריסטל קרמברג, The Reptile Man

סלי קריסטל קרמברג, The Reptile Man

4

העבודה שמתבקש להתחיל לענות איתה על השאלה הזו היא זו של גלי כנעני. מפית בד שנמצאה במרתף הכביסה של בית הנסן קיבלה חיים חדשים בעבודה שיצרה כנעני במיוחד לתערוכה. המפית, ששימשה לריפוד מגש טיפולים, סופקה לבית החולים על ידי משרד הבריאות ככל הנראה בשנות ה−60. ״פרימת המפית למרכיביה, חוטי השתי וחוטי הערב, מאפשרת מבט פנימה, כמו צילום רנטגן שתמיד מגלה לנו משהו שלא ידענו קודם״, אומרת כנעני. ״כל חוט הוא כמו תא יחיד, נושא איתו זיכרון ותכונות, פגמים ומעלות, היוצרים ביחד את השלם הישן−חדש. הפרימה מרווחת את המארג הצפוף ומקלה מעט את התחושה המעיקה של חדר הטיפולים״.

העבודה ״חדר ירוק״ של יובל יאירי צולמה בבית הנסן בשנת 2004, במבנה הנמצא בצידו האחורי של המתחם, חלק שלא היה בשימוש במשך שנים רבות והכיל שרידים ועדויות לעברו של המקום. העבודה בנויה ממספר רב של צילומים המורכבים יחד לדימוי פנורמי המתחקה אחר מבטו של הצופה בעודו סורק בעיניו את חלל החדר. מאחורי ארון במרכז הצילום מסתתר−מציץ האמן ומבט עינו מופנה למצלמה. ההגדלה המשמעותית של הצילום לגודל של כמעט קיר שלם, גורמת למבט לנדוד כל הזמן בין מה שהיה לבין מה שמוצג בחלל.

מצד שני, בעבודת הווידאו ״A Tribute to Ethyle״ מופיע יואב אדמוני כשהוא חובש פאה ומאופר בכבדות, ומפיו בוקע קול נשי במונולוג קורע לב. העבודה מבוססת על יצירה משנת 1994 של האמנית קרן פינלי המדברת על את׳יל אייכלברגר, שחקן תאטרון, דראג−קווין, פרפורמר וחבר קרוב שלה שהתאבד לאחר שגילה כי הוא נושא את נגיף ה−HIV. כחלק מתהליך ההתמודדות האישי שלו עם הנגיף, מבקש אדמוני להציף את הטקסט של פינלי ולתת לו מרחב, ובה בעת להפעיל אותו מן המקום והזמן שלו.

בעבודת הווידאו ״The Reptile Man״ נכנסת האמנית סלי קריסטל קרמברג לעורו של איש זוחל, המוצג כקוריוז לצופים סקרניים בפריק-שואו בקרקס. פניה מכוסות לחלוטין בעיניים מפלסטיק, ורק עיניה חשופות אל הצופה. אחת לכמה שניות היא מנענעת את ראשה ומקרקשת, כאילו מנסה להיפטר מהעיניים, מהשיריון שלא מגן עליה אלא מעצים את חשיפתה. קרמברג מציגה פרשנות אישית להוויתם של אותם אנשי קרקס, ומדברת על יחסי כוחות בין צופה ונצפה, בין אמן וקהל. המבט שמוחזר אל הצופה אינו מתריס אלא משלים עם היותו מוזר, חריג ושונה.

עבודתו של יובל יאירי בתערוכה. צילום: דור קדמי

עבודתו של יובל יאירי בתערוכה. צילום: דור קדמי

5

בתחילת שיח הגלריה ציינה דבש שבראשית העבודה על התערוכה סיפרה אחת הסטודנטיות על תערוכה אחרת שהסטודנטית נכחה בה בהולנד, שבפתיחה שלה חילקו למוזמנים בירה צוננת. מי שבחן תוך כדי שתייה את התווית גילה שכתוב עליה שהבירה יוצרה ממים מזוהמים. זה היה רגע שבו כל מבקר היה צריך להחליט האם הוא מאמין למה שכתוב ולהפסיק לשתות את הבירה, או להבין שזה חלק ממהלך אמנותי. עוד ציינה דבש שהתערוכה שאצרו הסטודנטיות היא אחת היפות שהיא ביקרה בהן בשנים האחרונות.

הסכמתי עם דבש: התערוכה באמת יפה, גם העיצוב שלה (שמוטות הברזל שעליהם הונחו העבודות הזכירו לרגע מיטות בית חולים), גם ההצבה של העבודות בחלל, וגם הבחירה האינטליגנטית של עבודות מדיסציפלינות שונות, של יוצרים מוכרים יותר ופחות. אולם שאלה אחת הטרידה אותי: האם תערוכה שעוסקת בדיסוננס שבין רתיעה למשיכה, ברגשות ובתחושות הקשורים במחלות ובאבנורמליות של הגוף, יכולה להרשות לעצמה להיות יפה או סטרילית כל כך?

או שאולי דווקא בתערוכה שעוסקת בלא נורמלי; שמציגה כלים שהקילוף בהם הוא אלגוריה למחלת הצרעת; אובייקטים דחוקים ומעוותים; עבודות שעוסקות בזמן החיים הקצוב, הזדקנות, הידבקות במחלה או התפשטותה של מחלה; פריק שואו ונשאי נגיפים; אולי דווקא הניקיון, המינימליזם והסטריליות, האיפוק, הם אלו שנותנים תוקף לשאלות האלו. אני, בניגוד (כנראה) לדור הצעיר באמריקה, אוהב (קצת) להתלכלך.

תערוכה לא מדבקת. צילומים: דור קדמי

תערוכה לא מדבקת. צילומים: דור קדמי

6

״הנקיון חשף את הגבולות, ולנקות זו עבודת האל, אז המורכבות של הנקיון הטכני של המקום אחרי אלפי המבקרים היומיים בכנסיה, לבין הנגיעה במקום כתפילה, הייתה בשבילי מפגש מרתק בין רוח לחומר״.
נירה פרג, מתוך פורטפוליו צ׳אט על התערוכה ״הזכות לנקות״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden