כל מה שחשוב ויפה
מתוך הסרט ״FIG״ של קרן שביט

מי אוכל מהדייסה של מי

תערוכת יחיד לסרטי הקולנוע האמנותיים של קרן שביט תוצג במרכז מעמותה בבית הנסן, במסגרת הפסטיבל לקולנוע ניסיוני ״אמנות בצומת״, שליד פסטיבל ירושלים הבינלאומי לקולנוע. עבודות של נירה פרג, הילה בן ארי, אלהם רוקני ואחרים יוצגו במסגרת התחרותית. עוד בתוכנית: שלושה סרטי ביכורים של האמנית-בימאית המוערכת שנטל אקרמן ומיני רטרוספקטיבה לקולנוען דויד גרינברג

אישה צעירה יושבת וזוללת שאריות פיצה מצלחות של אחרים. רגע לפני כן קמו משולחן האוכל – אם אפשר לקרוא כך לריבוע קטן ודחוס, צמוד לקיר המטבח בדירה צפופה – שלושה אנשים מבוגרים, המדגימים רמות שונות של עודף משקל, אחרי שזללו פיצה הישר מקרטון השליחויות. מלבד השולחן, דמויות המשתתפים והפיצה, אחד האלמנטים היחידים בחדר הוא פסלון של ישו הצלוב – שנראה כמעט כחילול הקודש על רקע המטבחון. את אווירת העליבות הזו מביאה לקיצוניות עד לתחושת גועל דמותה של הצעירה (יוצרת הסרט, קרן שביט), שהתיישבה אחרי שקמו האחרים והיא ניזונה משאריות הפיצה שהותירו לה.

הסרט ״חיי מדף״ של שביט, בוגרת בצלאל החיה ויוצרת בברוקלין, הוא חלק מתערוכת יחיד שלה, שאצרה קבוצת האמנים Sala-Manca, ואשר תוצג מ-10.7 במרכז לאמנות מעמותה בבית הנסן בירושלים. התערוכה מתקיימת במסגרת פסטיבל הקולנוע הניסיוני ״אמנות בצומת״, שליד פסטיבל הקולנוע בירושלים. שביט היא אמנית בין-תחומית ואוצרת, בוגרת בצלאל, החיה ועובדת בברוקלין, ניו יורק. עבודותיה עוסקות בעיבוד מחדש של מציאות וזיכרון, באמצעות נרטיבים לא שגרתיים. היא מתכתבת עם ז׳אנרים שונים של קולנוע ניסיוני, קולנוע תיעודי, וידיאו ביתי ואף עם תוכניות הריאליטי – שם בולט במיוחד הפער האסתטי והנרטיבי בין עבודותיה של שביט לבין הז׳אנר הטלוויזיוני, אם כי בשניהם מדובר במציצנות בוטה ואפילו פוגענית.

תהליך העבודה שלי כל-כך כאוטי, כל-כך דל תקציב וכל כך אמוציונלי; הוא תמיד מלווה באלף משברים מכל מיני סוגים ונעשה בתנאים מסובכים. כך שנראה לי שהעבודות שלי יוצאות פסיכוסומטיות. יש בהן כאב ויזואלי, שמתפרש כצילום רע

 

מתוך הפרויקט Broken Kayfabe, קרן שביט ועדי עמרי

מתוך הפרויקט Broken Kayfabe, קרן שביט ועדי עמרי


שביט נוהגת להציב את עצמה בזירת ההתרחשות ולצלם במבט עצבני, המתרחק במכוון מפוקוס נקי ומצילום ״טוב״. בדרך כלל מדובר בזירות יומיומיות נטולות הוד והדר (שלא לומר עלובות ממש), בהן היא חושפת את הצופה למערכת היחסים הרגישה בין היוצר לבין הדמויות המצולמות בסרט ובינן לבין עצמן. אמריקה הקרתנית, שיצאה מתוך הסיוטים של אובמה וטראמפ גם יחד, היא אמריקה של השוליים הלא-סהרוריים, האמיתיים, שרואה שביט, ומתארת אותה כמעין גולם שקם על יוצרו.

מתוך סרטו של דוד גרינברג איריס, 1968

מתוך סרטו של דוד גרינברג, ״איריס״, 1968


במקרה של ״חיי מדף״, היא מצטרפת לארוחת ערב של משפחה אמריקאית. האמנית ממתינה לתום הארוחה המשפחתית וניזונה מהשאריות. הסצינה הזו חוזרת שוב ושוב במהלך הסרט ויוצרת תחושה של שגרה מעוררת אימה. תנועת המצלמה הקופצנית מעצימה את המחשבה על זיקה בין אלימות לאינטימיות, צרכנות ופנטזיה. בסרט FIG שביט מאמצת זהות בדיונית ומשלבת את דמותה במשפחה הגרה בעיירה כפרית קטנה בצפון קרוליינה. בחדירה למרקם המשפחתי היא מפירה את האיזון הקיים ויוצרת שיבוש בעל היבטים מטרידים.

עד כמה את צמודה לתסריט ועד כמה נותנת להתרחשות לבנות את עצמה ולהעלות את המתח על ה״סט״ שלך?

שביט: ״אני מתחילה כמעט תמיד עם איזשהו רעיון טכני, שקשור בפעולה מסויימת שאני מעוניינת לבצע. אין מקום לתסריט, כי אני עובדת עם נון-אקטורס ועם אלתורים. הרגע שבו זה מתחיל לעניין אותי הוא הרגע שבו חייהם ואישיותם של השחקנים, כמו גם ההיבטים הרגשיים של יחסי העבודה בינינו (כיוצרת וכמושאי הצילום), הופכים לחלק בלתי נפרד מההתרחשות ומהדמויות שהם מגלמים״.

האם אפשר לדבר על ״צילום רע״ כאמצעי אמנותי, לקריאה לתשומת לב לנושאים שאת מעלה, בדומה ל״ציור רע״?

״תהליך העבודה שלי כל-כך כאוטי, כל-כך דל תקציב וכל כך אמוציונלי; הוא תמיד מלווה באלף משברים מכל מיני סוגים ונעשה בתנאים מסובכים. כך שנראה לי שהעבודות שלי יוצאות פסיכוסומטיות או משהו״, היא אומרת בנימה מחוייכת. ״יש בהן כאב ויזואלי, שמתפרש כצילום רע״.

ובכל זאת, הצילום המעוות, לא בפוקוס או אקסטרים קלוז-אפ נראה כאילו נועד להקשות על הצופים ולבחון את טווח ההתמודדות שלהם.

״אני תמיד אומרת לסטודנטים שלי, שמצדי הם יכולים לצלם עם בננה , כל עוד היא מצלמת. העבודה ׳פיג׳ צולמה על ידי חמישה או שישה צלמים שונים (כולל המשתתפים), במפתיע כולם צילמו גרוע באופן שווה, וללא כל החלטה מודעת שנעשתה בנושא. אחד מהם מעולם לא החזיק מצלמה קודם״.

מי הקהל שלך? כאןם את מציגה במסגרת תערוכה לצד פסטיבל קולנוע וקולנוע נסיוני. את חושבת שהעבודות מתאימות להקרנה מחוץ לקונטקסט אמנותי במובהק?

״גופי העבודה שלי שזורים זה בזה באמצעות דימויים המבוססים על קרבה צורנית, תמות ודמויות חוזרות. בדרך זו מתקיים אפקט של התכתבות ויזואלית-ואינפורמטיבית ונוצר זרם תודעה אחד, שבו משמעויות והקשרים מתפתחים. נראה לי שזה אולי לא יעבוד מחוץ לקונטקסט. הסופר קורט וונגוט אמר: Write to please just one person. If you open a window and make love to the world, so to speak, your story will get pneumonia. זה המוטו שלי ואני לגמרי מודעת שהעבודות שלי לא תמיד אכילות, וזה בסדר״.

בתערוכה כלול גם פרויקט ישראלי – Broken Kayfabe (ברוקן קייפייב) – שיצרה שביט בשיתוף עם עדי עמרי. מקורו בשברים של טקסט, חומר ארכיוני וזיכרונות אישיים (ממכתבים ונבירה במקומונים של חיפה והקריות משנות השמונים). בתהליך ארוך עיבדו שביט ועמרי רכיבים אלה לפיסות ומקטעים של עלילה ודמויות, מונולוגים ודיאלוגים ואז יצאו לממש ולהבין את הדמויות באמצעות עבודה עם non-actors. חייהם ואישיותם של השחקנים, כמו גם ההיבטים הרגשיים של יחסי העבודה בין האמניות, כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפורים והדמויות שהם מגלמים.

מתוך סרטה של אלהם רוקני, ״החתונה״

מתוך סרטה של אלהם רוקני, ״החתונה״

 

מתוך סרטה של נירה פרג, ״ישמעאל״

מתוך סרטה של נירה פרג, ״ישמעאל״

אירועי ״אמנות בצומת״, נותנים ביטוי לצומת שבין קולנוע ניסיוני, וידיאו-ארט ואמנות פלסטית. התוכנית של פסטיבל בתוך פסטיבל מאפשרת ליוצרים ניסיוניים להשמיע את קולם הייחודי ולאתגר את הקהל בשפות מבע חדשות ואוונגרדיות. במסגרת פסטיבל ״אמנות בצומת״, המתקיים זו השנה ה-12, תוצג תחרות סרטי וידאו-ארט וקולנוע ניסיוני, תתקיים מיני-רטרוספקטיבה של סרטיו של הקולנוען דוד גרינברג, ויוקרנו שלושה סרטים קצרים ראשונים של הבמאית שנטל אקרמן: החדר, מלון מונטריי ו-45 saute ma ville. את אמנות בצומת מפיק מרכז מעמותה הירושלמי לאמנות ומדיה, ביוזמת ויויאן אוסטרובסקי ובתמיכת הקרן של משפחת אוסטרובסקי.

בחלק התחרותי יתחרו שישה סרטים, ביניהם ״החתונה״ של אלהם רוקני, המבוסס על סרט החתונה של הוריה, בימי המהפכה האיסלאמית באיראן; ״לא צל״, בבימוי דנה גולדברג לטקסט של אפרת מישורי – שיר קולנועי שצולם בסמארטפון; הסרט ״נעמה: מחווה לנחום בנארי״ של הילה בן ארי וסרטה של נירה פרג ״ישמעאל״, שצולם במערת המכפלה

מתוך סרטה של שנטל אקרמן ״החדר״

מתוך סרטה של שנטל אקרמן ״החדר״


בחלק התחרותי יתחרו שישה סרטים שנבחרו מבין מאות שהוגשו לתחרות: ״החתונה״, של אלהם רוקני, המבוסס על סרט החתונה של הוריה של האמנית, שנערכה בימי המהפכה האיסלאמית באיראן; ״לא צל״, בבימוי דנה גולדברג לטקסט של אפרת מישורי – שיר קולנועי סוריאליסטי-אסוציאטיבי, שצולם בסמארטפון; ONOMONO בבימוי אורית בן-שיטרית, המציגה חיזיון חברתי־כלכלי אפוקליפטי אינטנסיבי ודחוס, בלופ מתמשך; ״אוריינטציה״ בבימוי סירה פויגל ברוטמן ואיתן אפרת המציגים מבט על שני מקומות הפסל הסביבתי ״כיכר לבנה״ של דני קרוון בגן אדית וולפסון בתל אביב, המנציח את פועלם של בוני העיר תל אביב, ומבנה הכיפה של הכפר הפלסטיני סלמה, היום כפר שלם הישראלי – הסרט אוריינטציה מתמקד ביכולת של חומר אדריכלי, ושל סאונד ודימוי, לרשום חוויה ושיכחה קולקטיביים. האמנית הילה בן ארי מציגה את סרטה ״נעמה: מחווה לנחום בנארי״, אחי סבה של האמנית, סופר ואיש רוח, ממייסדי המשכן לאמנות בעין חרוד. במוקד הסרט ניצבת דמותה של נעמה, מלקטת אילמת ואחותו של תובל קין. הסרט מורכב מרצף כוריאוגרפי של מצבים גופניים הנעים בין חוזק, חולשה וקריסה. נירה פרג מציגה את סרטה ״ישמעאל״, בו היא ממשיכה בחקירת שגרת היומיום של התפילות במערת המכפלה (הנקראת גם אלחרם אלאבראהימי), תחת השגחה צבאית צמודה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden