כל מה שחשוב ויפה
נינו ביניאשווילי

איירו לכם תואר (בחו״ל)

כל מה שרציתם לשאול ולא ידעתם את מי, על לימודי תואר שני באיור בחו״ל - במפגש מיוחד ב-18.9, במסגרת שבוע האיור 2016, המאיירות שהמשיכו מבצלאל ללימודים בניו יורק, שטוקהולם, ברלין ולונדון, יספרו על האתגרים, החוויות, היתרונות והשאלות הפרקטיות -  בתערוכה ״שם, תואר״, המוצגת בבית קרן רוטשילד בתל אביב

ארבע מאיירות הרחיקו ללימודי תואר שני בארבע בירות-תרבות ברחבי הגלובוס. כל אחת מהן מצאה את מקומה באקדמיה מובילה, ולקחה על עצמה משימה לא פשוטה – של למידה והיטמעות בסביבה זרה ושונה, גישור על פערי שפה ותרבויות, וגיבוש זהות יצירתית שעמה היא יוצאת לאחר מכן לעולם המקצועי. כחלק משבוע האיור 2016 הן מציגות בתערוכה ״שם, תואר״, בבית קרן רוטשילד בתל אביב (בשיתוף ארטלינק). במפגש מיוחד שייערך בתערוכה ביום א׳ 18.9 (החל מ-19:30), ישוחחו המאיירות עם הקהל על הבחירה האישית והאתגרים הכרוכים בלימודים בחו״ל.

מקובל לחשוב שהאיור הוא מדיום בלתי מילולי, אך השפה והקונטקסט התרבותי הם חלק מתשתיות האיור. הם שמספקים את אבני היסוד לתקשורת בין הפרשנות הוויזואלית שמעניק המאייר לטקסט לבין קליטתם והבנתם של הצופים/קוראים. בשנותיו הקודמות של שבוע האיור גילינו כי לא מעט מאיירים ישראלים מוצאים את פרנסתם באיור להוצאות ספרים ומגזינים בחו״ל. נראה שלאיור יש יכולת מופלאה לשמש כשפה אוניברסלית. המאיירים מדלגים מעבר לפערי התרבות, או יותר מכך – נהנים מעושר תרבותי העובר ממקום למקום בעולם הגלובלי של זמננו.

כאשר מדובר בלימודים, בהכרח מדובר בתהליך מורכב ועמוק. המאיירות המשתתפות בתערוכה משמשות דוגמה חיה לכך שלימודי התואר השני אינם מספקים רק תעודה, אלא פותחים שער לעולם מקצועי בשל ורב-פנים, למחקר רב-מדיומלי וחשיפה לריבוי מקורות והקשרים, שבסופם חזרה ליצירה אישית מגובשת ופורייה. בתערוכה הן מציגות חלקים מפרויקטי הגמר שלהן בתואר הראשון (בבצלאל) והשני (בחו״ל), לצד עבודות נבחרות מהשנים האחרונות. ההתבוננות בעבודותיהן מזמינה גם אותנו לצאת למסע בין תרבויות וערים רחוקות, לבין המהות האישית והמקומית.

נינו ביניאשוילי

בת 36, מתגוררת בירושלים

תואר שני: שטוקהולם, 2010 – Konstfack University College of Arts, Crafts and Design, Department of Storytelling

פרויקט הגמר: מיצב־וידאו ופיסול, ״Calculating the Price of Exile״ (בעברית: אובדן הגלות), העוסק בחיפוש מקום וזהות עצמית במעבר בין תרבויות ומדינות, כשהאישיות הפרטית והמאפיינים האישיים מקבלים פרשנות תלויית־תרבות. פרויקט נוסף: עבודת איור על טקסטיל גדול מידות, ״המלך הכריז״. בתערוכה אני מציגה פרויקט נוסף, שנמצא בעבודה: איורים מתוך נובלה הגרפית "אל שפת הים השחור".

נינו ביניאשווילי

נינו ביניאשוילי

תואר ראשון: תקשורת חזותית, בצלאל, 2005

פרויקט הגמר: שני ספרים – ״אני, דרור וסיפור אחר״, סיפור שכתבתי ואיירתי על דרור, מתבגר מוגבל שאיתו עבדתי במסגרת פר״ח בתקופת הלימודים; והספר ״מלך יפן, מלך קוריאה״, סיפורו של ילד קוריאני בן 11, שחי בירושלים וכתב על הקונפליקט התמידי בין יפן וקוריאה.

למה שטוקהולם?

בבצלאל קיבלתי רקע נרחב בעיצוב גרפי, כולל איור, פרסום וברודקסט. אחרי הלימודים עבדתי כמאיירת בחברה שמפתחת תוכנית לימודים דיגיטלית, שם התעסקתי בתכנים של משרד החינוך. מהר מאוד הבנתי שאני נמשכת לספר את הסיפור (מילולית וחזותית) בעצמי, להיות מסוגלת להביע את העמדה שלי. נסעתי כל יום מירושלים לעבודה בתל־אביב, ובדרך הייתי חושבת ממש ביסודיות על התואר השני. התחלתי לחפש תוכנית שתתאים לי, כזו שמעודדת גם יזמות וגם ביטוי אישי בתחום של תקשורת חזותית.

לשטוקהולם הגעתי במקרה: בחורף 2006 רכשתי מארז של עשרה סרטים של אינגמר ברגמן, ובאחד הסרטים הדמות הראשית יוצאת למסע משטוקהולם לעיר הדרומית לונד, כדי לקבל תואר כבוד. הדרך משמשת לו מרחב של רפלקציה. זה עורר בי סקרנות לגבי התרבות השוודית, ואז הגעתי לאתר של קונסטפאק והרגשתי שממש מצאתי את המקום הנכון בעבורי. הגעתי לשם לביקור ב־2007 ואחרי תהליך קבלה ארוך ומורכב, זה הסתדר למרבה השמחה. למדתי במחזור לפני האחרון שבו התאפשר גם לסטודנטים שלא מהאיחוד האירופי ללמוד בחינם.

מה היו נקודות הקושי העיקריות במעבר ללמוד בחו״ל?

הקושי הכי משמעותי היה תרבותי: להסתגל לחברה עם מנהגים שונים, שפת דיבור ומנטליות שונה. אמנם בעבורי זו לא הייתה הפעם הראשונה שעברתי למדינה חדשה ונתקלתי במציאות שבה אני בונה את עצמי מחדש, אבל בשטוקהולם זה היה מאתגר במיוחד. זה היה מסע של גילוי עצמי, גם מקצועית וגם ואישית: הייתי צריכה ללמוד איך אני בונה קהילה מסביבי ורשת ביטחון (כמה שאפשר) בעיר מנוכרת.

במסגרת הלימודים השתתפתי גם בתכנית של שיתוף פעולה בין קונסטפאק לבית הספר לכלכלה ומנהל עסקים sses. עשיתי שם קורס ביזמות, ובעקבותיו הקמתי בין השנה הראשונה לשנייה של הלימודים את ״בוקימן״, הוצאת ספרים עצמאית. הלימודים נתנו לי כלים לבטא את עצמי לא רק מבחינה אמנותית, אלא גם מבחינת העשייה והמגע עם ציבור וקהילה.

מה הוא תואר שני באיור ובמה הוא שונה מהתואר הראשון בבצלאל?

בתואר השני למדתי בקבוצה של 12 סטודנטים בלבד. הלימודים היו אינטנסיביים והגישה מאוד מחוייבת. לרוב הסטודנטים יש ניסיון משמעותי באיור ועיצוב גרפי, ולמדתי בסביבה בינלאומית, עם סטודנטים ממדינות סקנדינביה, וגם מגרמניה, יפן, ארצות הברית, איראן, טורקיה ועוד. בשוודיה הלימודים בנויים כך שאין קורסים שנתיים או סמסטריאליים: כל קורס פרוס על פני שבועיים או חודש אינטנסיביים מאוד, שבמהלכם מתמקדים ולומדים רק את הקורס הזה. בקורסים היה דגש על בניית נרטיב וכתיבה, ובעיקר על כישורי פרזנטציה והיכולת לנסח מחשבות.

בסקנדינביה הכול מעוצב ומאורגן, ויש הרבה התחבאות מאחורי החזות המעוצבת והאסתטית, ופחות שיתוף של דעות ותחושות. בבצלאל יש הרבה מקום לביטוי עצמי וביקורת על החברה והסביבה, או לפחות יש ניסיון לעורר את הצדדים האלה ופתיחות לקבל אותם. הרגשתי שזה גורם לי לרצות עוד יותר להמחיש את התוכן, מה שמאחורי הצורה.

מה השלב הבא?

הוצאת בוקימן ממשיכה לפעול, בשנים האחרונות הוצאנו ספרי אמן, ספרי שירה ועוד – בישראל, בקנדה, בארצות הברית ובגרמניה. הספר האחרון שהוצאנו נקרא ״זמן מעבר״, מאת ההיסטוריון בעז נוימן ז״ל. אחרי הלימודים שהיתי ברזידנסי בסדנת ההדפס בירושלים, הייתי אמנית אורחת במרכז להיסטוריה יהודית במנהטן ובארכיון הצילום באוניברסיטת ריירסון בטורונטו.

משנת 2015 אני עובדת בסדנאות האמנים בירושלים וכרגע עובדת על רומן גרפי המורכב מחמישה מיתוסים מאזור הקווקז, שיראה אור בתמיכת מפעל הפיס במהלך 2017. במקביל אני מרצה במכללה למנהל ומלמדת במוזיאון ישראל.

עוד משהו: אם לא הייתי חייבת לדבר הייתי מתקשרת עם העולם דרך ספרים ואיורים.

 

נטעלי רון-רז

נטעלי רון-רז

נטעלי רון־רז

בת 35, מתגוררת בחיפה

תואר שני: לונדון, 2013 – MA Visual Communication, Royal College of Art

פרויקטים בתואר השני: ״Open Heart״, ספר מאוייר. בעקבות תרגיל לימודי הגעתי לביקור בבית החולים סנט תומס, באחד מחדרי הניתוח העתיקים באירופה, שבו נותחו רק נשים לעיניהם של גברים. הספר מציג פרשנות אינטואיטיבית לסיטואציה הרגשית של ניתוח כזה. 

netali - the_monkeys_web01

נטעלי רון-רז

״I wished that we could be photographed״' עבודת וידיאו־איור. שש נשים מתארות רגעים/זכרונות שחלקו עם אביהן. הסיפורים סודרו ברצף לכדי נרטיב משותף, ועברו הסבה לדפדוף בספר. העבודה נעשתה בעקבות מחקר על נרטיב, דרך עבודותיה של היוצרת שנטל אקרמן, העוסקות בתיעוד וזיכרון השואה. פרויקט נוסף שהתחלתי לעבוד עליו אחרי סיום הלימודים: ״The Monkeys״ – על זוגיות וקולוניאליזם.

תואר ראשון: תקשורת חזותית, בצלאל, 2008

פרויקט גמר: איורים לסיפור של גבריאל גרסייה מארקס, ״איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות״. הסיפור מתאר את הופעתו הפתאומית של יצור אנושי בעל כנפיים בחצר של זוג פשוט בכפר קטן, ומציג את התחזקותו ההדרגתית ואת מגוון ההתייחסויות החברתיות אליו, שנעות בין תדהמה ופחד, יראה וניצול – עד הופעתה של אטרקציה חדשה והיעלמותו של אותו יצור מופלא כלעומת שבא.

למה לונדון?

הגעתי ל־RCA  אחרי חיפוש המקום המתאים בעבורי. מבירור מקדים הבנתי שבית הספר שם דגש על מחקר ומעודד התנסות בין־מחלקתית. התעניינתי בגישה המעודדת שיתופי פעולה, פתיחות ואפשרות להתנסות בתחומים שלא הכרתי. לונדון היא עיר מעניינת ועשירה באירועי תרבות, שמשכה אותי מאוד, נראה היה לי כיף ומעניין לגור בה.

מה היו נקודות הקושי העיקריות במעבר לחו״ל?

הקושי העיקרי שנתקלתי בו קשור להבדלי מנטליות והבנת ניואנסים תרבותיים־חברתיים. המעבר למקום חדש תמיד קשור גם קצת לחשש מהלא ידוע. התואר בלונדון מאוד פתוח ומאפשר התנסויות רבות – דבר חיובי שיכול להיות גם מבלבל.

מה הוא תואר שני באיור ובמה הוא שונה מהתואר הראשון בבצלאל?

בתואר השני הדגש הוא על שאלת שאלות, מחקר ותהליך פיתוח אישי, תוך עיסוק במחקר אקדמי. לעומתו, התואר בראשון בבצלאל היה הרבה יותר ממוקד ומשימתי, תוך פיתוח טכניקות עבודה וההבנה הכוללת של התחום. הלימודים ב־RCA  נעשים בהנחיה אישית של מרצה, שנבחר לפי תחומי העניין והפרקטיקה שלי, ובנוסף ניתן להתייעץ ולשמוע מרצים נוספים מהאקדמיה. יש הרבה הרצאות, דיונים וסדנאות שפתוחים לכולם, ובחרתי על בסיס יומי במה מעניין אותי להשתתף.

חלק מהתהליך בלימודים היה בירור וגיבוש של זהות – להבין מי אני ומה מעניין אותי. שכללתי את המיומנות של עבודה עצמאית אך גם נחשפתי לעבודה משותפת. עסקתי לא מעט בניסיון להבין מה מניע אותי בכל התהליך היצירתי ומדוע.

במחקר שלי עסקתי בסרטיה של שנטל אקרמן ובפרט הסרט ״La bas״ (״שם למטה״). בעבודה עניין אותי המעבר בין טראומה – לנתינת עדות – ליצירה אמנותית. עבודותיה של אקרמן נוגעות בעיבוד השואה במשפחתה ויצירתה סובבת סביב מוטיב העדות והיומן. אני, כמאיירת שמקור העבודה שלה הוא ביומנים וספרי סקיצות, התעניינתי במעבר לפורמט של סרט ולעדות חדשה המיוצגת במדיום חדש.

מה השלב הבא?

כיום יש לי סטודיו לעיצוב, אני עובדת כמאיירת (בעיקר לעיתונות), מציירת ומפסלת.

עוד משהו: האיור היה בעבורי נקודת מוצא. בזמן הלימודים ניסיתי לבחון את נושא הנרטיב במדיומים שונים – פיסול, צילום, וידיאו ואיור. לוקח זמן לעבד את החוויה הכוללת, להבין איך הדברים קשורים אחד לשני ושהכול חלק מתהליך אחד.

קרן כץ

קרן כץ

 

קרן כץ

בת 30, מתגוררת בתל אביב

תואר שני: ניו יורק, 2013 – Illustration as Visual Essay, School of Visual Arts

פרויקט גמר ועוד ארבעה ספרים שיצרתי בתואר השני: crossing the rubikon / chronicles of the falling women/  night poetry class in room 1001/ theatre 80

פרויקט הגמר נקרא ״קורס השירה הלילי בחדר 1001״, מארז של סיפורים כרוכים לחוברת דקה. המספרת היא סטודנטית בשם שחרזאדה המאוהבת בבן כיתתה, והיא ממציאה לו סיפורים בדרכם לקורס שירה בחדר 1001. ככל שהיא מספרת לו יותר סיפורים, החדר מתרחק מהם, והיא מקווה לגרום לו להתאהב בה בטרם יגיעו ליעדם.

תואר ראשון: תקשורת חזותית, בצלאל, 2010

פרויקט גמר: ״רשומון רמת-גן״, ספר מאוייר בפורמט גדול – נובלה גרפית המחולקת לשלושה פרקים שבהם תיעדתי את היצירה של שלושה אחים, צלמים, בעשור הרביעי, השלישי, והשני לחייהם, ואת הדרך השונה שבה כל אחד משתמש באופן שונה במדיום.

למה ניו יורק?

במהלך ביקור משפחתי בארצות הברית עברנו על יד בית הספר, ואבא שלי הציע שניכנס. ראש התוכנית הזמין אותנו פנימה, פינה לנו שעה שלמה וסייר איתנו בסטודיואים של כל הסטודנטים. לא דיברנו כמעט על בית הספר עצמו אבל הוא סיפר סיפורים מאלפים על הדרך שהוא עשה, על העיר, על משפחתו, על תלמידיו, על הסיפורים שלהם. איך שיצאנו מהבניין הרגשתי שניטע בי געגוע חריף לפגוש אותו שוב. חודשיים לאחר מכן הגשתי את הטפסים.

מה היו נקודות הקושי העיקריות בלימודים בחו״ל?

אותו געגוע רק המשיך להתרחב, גם כשכבר הייתה לי פינת עבודה בבית הספר. כנראה שהייתי צריכה לשכלל את הגעגוע עצמו, ועד היום זה אחד הכלים החשובים שלי כשאני כותבת ומציירת. לעומת זאת, האנגלית בעבורי היא כמעט כמו שפת אם: הרגשתי שאני עובדת בשפה שאני שולטת בה, ומאוד קשורה להיסטוריה של המדיום וספרות המחקר.

בניו יורק יש תחושה שלא משנה במה בוחרים לעסוק, יש בכל בחירה עושר אינסופי וכמעט אי אפשר לטעות. בחרתי בקומיקס והתחלתי בחיי קומיקס, וחיי שירה. ההשראה הגיעה מכל מקום ומכל דבר. חיי בניו יורק היו גם מינון מספיק בין הווירטואלי וההסתגרות בסטודיו, לבין מינגלינג ונטוורקינג ויציאה לשטח, להיות חלק מקהילה פעילה.

קרן כץ

קרן כץ

 

מה הוא תואר שני באיור ובמה הוא שונה מהתואר הראשון בבצלאל?

בתואר השני למדו איתי בכיתה אנשים שהגיעו מתחומים שונים: זיהוי פלילי, ספורט, ספרות, אמנות, אנימציה, שפות. מנעד הגילאים, ארצות המוצא והיעדים האמנותיים היה רחב הרבה יותר, בעוד שתואר ראשון הוא חלק ממסלול חיים שמשננים מילדות: בית ספר, צבא, תואר, משפחה וקריירה. התואר השני נחווה אצלי כהרפתקה וכמסע לא צפוי. ברמה הפרקטית, כל תלמיד בוחר לעצמו את המנחה שלו מתוך כל האמנים הפועלים בניו יורק, ולא בהכרח מתוך סגל בית הספר, ומתייחסים לעבודת הסטודיו כמעבדה לבחינת התכנים והמתודות והקשרים שירכיבו את המשך החיים שלנו, האישיים והמקצועיים כאחד. ֿ

מה השלב הבא?

בשנת 2017 ו־2018 עתידים לצאת ארבעה ספרי קומיקס באורך מלא, שעליהם עבדתי בשנים האחרונות. הראשון הוא פיתוח של פרויקט הגמר שלי משנת 2013, המתרחש בבית ספר דמיוני, ודמויות רבות מתוכו היגרו גם לרומן גרפי נוסף שאני מוציאה לאור עם האמן שחר סריג. בנוסף אני עובדת על סדרה של ספרי ילדים ועיבוד של ״מאחורי הגדר״ של ביאליק עם הוצאת ידיעות ספרים, וממשיכה ליצור סיפורי קומיקס בעבור עיתונים ואנתולוגיות בארצות הברית.

רוב הפעילות שלי מתרכזת בחו״ל, לצד חבירה לקולגות מקומיים, כמו חבריי לקבוצת הקומיקס האמדראם וקבוצת פאתוס מאתוס. בימים אלה אני נכנסת, לראשונה מאז הלימודים, לחלל עבודה משותף עם האמנית הדר ראובן; לומדת הוראה, אוצרת, מוציאה לאור ומרצה וכותבת על תחום הקומיקס.

נועה שניר

נועה שניר

 

נועה שניר

בת 29, מתגוררת בברלין

תואר שני: ברלין, 2016 – MA Visuelle Kommunikation, Universität der Kunste Berlin

פרויקט הגמר: סמידה רמידה – איורים למעשייה ממסורת יהדות מרוקו, גירסה מעניינת ופרועה לסיפור סינדרלה. סמידה רמידה אינה נסיכה קלאסית, והמסרים שעולים מן הטקסט הם מורכבים וסותרים לעתים. התאהבתי בסיפור ואיירתי אותו מתוך רצון שעוד אנשים יכירו גם את הרקע שלו – אמנות הסיפור שבע״פ בקרב הנשים מקהילת יוצאי מרוקו.

תואר ראשון: תקשורת חזותית, בצלאל, 2012

פרויקט הגמר: איור ידני לסיפורי אלף לילה ולילה, במהדורה למבוגרים. האיורים נעשו כמחווה למיניאטורות פרסיות ואיור איסלמי מסורתי, עם קריצה למאה ה־21. חיבור בין ישן וחדש, גבוה ונמוך, מסורת ועכשוויות, על מנת להנגיש את הטקסט הקלאסי ולהזכיר את חשיבותו ויופיו בשדה התרבות המקומי. לפרויקט זה היה המשך: כמה חודשים אחרי סיום הלימודים, גלריה מפורטוגל הזמינה אותי להציג את האיורים של אלף לילה ולילה. לכבוד התערוכה יצרתי, בנוסף לאיורים מהספר, גוף עבודות חדש שהתמקד בחוויותיה הפרטיות של שחרזדה בארמון המלך.

למה ברלין?

התגלגלתי לברלין מסיבות שאינן קשורות ללימודים, וחיפשתי משהו מהותי לעשות בעיר שייתן לי מסגרת. זו גם היתה תקופה שבה קצת נמאס לי מחיי הפרילאנס וחיפשתי לחזור לחממה אמנותית כלשהי. מכיוון שהאוניברסיטה לאמנויות של ברלין מקיימת קשרים ענפים עם בצלאל, שמעתי הרבה על המוסד והחלטתי ללכת על זה.

מה היו נקודות הקושי העיקריות במעבר ללמוד בחו״ל?

הלימודים התנהלו בגרמנית, מה שהיווה אתגר גדול יותר משדמיינתי. להתמצא בסביבה חדשה, שבה הדברים פועלים אחרת ממה שהייתי רגילה, ולהשתלט על כל זה בשפה זרה ושוברת־שיניים – זה היה בהחלט יותר קשוח ממה שציפיתי. מה גם שפתאום נחשבתי ל״מבוגרת״ בכיתה – מצאתי את עצמי מוקפת בילדים בהירי שיער, וגם זו הייתה תחושה מוזרה בהתחלה.

מה היתרונות העיקריים?

אחד היתרונות המהנים של ה-UdK הן הסדנאות – סדנת הדפס, המרתף עם מכבשי הדפוס הישנים, סדנת עבודה בעץ, מדפסות ריזוגרף. איכשהו בבצלאל הייתי כל־כך עסוקה בלנסות להבין איך מציירים, ששכחתי להסתכל לפעמים לצדדים. את התואר שני ניצלתי לכל מיני ניסויים ובדיקה של טכניקות חדשות.

נועה שניר

נועה שניר

נועה שניר

נועה שניר

מה הוא תואר שני באיור ובמה הוא שונה מהתואר הראשון בבצלאל?

התואר השני בברלין דומה במבנה שלו לשנה האחרונה בבצלאל. סמסטר אחד לוקחים כל מיני קורסים במחלקה לתקשורת חזותית – אבל מספר שעות גדול במערכת מוקדש לכיתת האיור. אחר כך ממשיכים עצמאית לפרויקט גמר עם הנחייה. יחד עם זאת, יש הרבה הבדלים בין שני המוסדות. יש מרצה אחד בלבד לאיור, וכל מי שמעוניין ללמוד איור, יושב אצלו בכיתה אחת. כך שהכיתה מעורבת – יושבים בה תלמידים החל מהשנה השנייה של התואר הראשון, ועד סטודנטים לתואר השני.

אין ציונים לקורסים – בסוף הסמסטר המרצה חותם לך שעברת את הקורס, ותו לא (מה שמוריד את ממד התחרותיות במידה מסוימת). כמעט כל הפרויקטים הם סמסטריאליים – אין תרגילים של שבוע־שבועיים, בשונה מבצלאל – הקצב איטי יותר. לבסוף, בעבור התואר השני נדרשתי לא רק לייצר פרויקט גמר אלא לכתוב עבודה תיאורטית־מחקרית במקביל, מעין מיני־תזה. זה היה מעניין ובדיעבד העשיר גם את הפרויקט המעשי.

מה השלב הבא?

עברה חצי שנה מאז שסיימתי את התואר השני, ודברים שקיוויתי שיקרו מתחילים לקרות. אני עובדת במקביל בעבור מגזינים וספרים, וגם על תערוכות אישיות – שבהן אני מציגה איור שיותר קרוב לעולם האמנות מעבודות מסחריות ללקוחות. חשוב לי לייצר גוף עבודה עצמאי לצד הצורך להתפרנס, ובברלין יש תשתית טובה ומסורת של איור לא־מסחרי. מעודד לראות את זה מסביב, ועוזר לי להאמין שזה אפשרי. גם פה החיים כמאיירת צעירה הם מאבק, אבל פה יש תחושה שהקרב לא אבוד מראש. אני כרגע מפלסת לעצמי מקום בעולם הזה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden