כל מה שחשוב ויפה
מקס ארנסט, מתוך התערוכה אמנות בבית, הבית כאמנות. צילום באדיבות מוזיאון תל אביב

האמנות בכל זאת ״ניצחה״

מה קורה כשאמנים יוצרים מיטה, מנורה או סכו״ם? האם אלו פסלים שנעשה בהם שימוש או רהיטים שהם יצירת אמנות? אלו רק שתיים מהשאלות שעולות מביקור בתערוכה ״אמנות בבית, הבית כאמנות״, שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון תל אביב

לא בכל יום אפשר למצוא במוזיאון מיטה.

ולא סתם מיטה, אלא מיטה גדולה ומרווחת, בעלת נוכחות מרשימה, שנוצרה בשנת 1974 על ידי האמן מקס ארנסט, אחד מהאמנים החשובים והמרתקים ביותר של התנועה הסוריאליסטית. השם שניתן למיטה, ״מיטת כלוב״, מבטא נאמנה את מהותה: מוטות פליז סוגרים עליה משני צידיה כסורגים, שמסתיימים במבנה משולש המזכיר גג של בית. המבנה המסורג מונח על משטח עץ מרווח שמהווה בסיס יציב וחזק, ובתוכו מסתתרים תאים המיועדים לטלפון ולמנורת לילה.

משני צידי המיטה, בראשה ולמרגלותיה, תלויות שתי מראות המסתובבות על ציר, שמסמלות את הירח ואת השמש, שני גרמי שמיים המרחפים בחלל. למרגלותיה מסתרג לו על מוטות המתכת ענף עץ ירוק בעל עלים רחבים, שמוסיף ממד של דקורטיביות וארציות למיסתורין שהיא מעוררת. על המיטה מונח כיסוי העשוי מפרוות מינק שחורה. על הפרווה תפורות שתי דמויות שראשיהן כראשי ציפורים, ולהן מחוברות ספק כנפיים ספק ידיים. רגליהן דקות ככנפי ציפור אבל מתוארות כרגלי אדם. שתי הציפורים מחוברות זו לזו והופכות ליצור אחד.

המיטה היא אובייקט הקשור ליצירתו האמנותית ולתכנים שהעסיקו את ארנסט כמו למשל שינה, חלום, תשוקה וארוטיות. ארנסט הפך את המיטה למקום שהוא גם סגור וגם פתוח, מקום מסתורי, מאיים ומפחיד שהוא גם מקום של עונג ושלווה. כשהמיטה הוצגה לראשונה ביריד האמנות בקלן, המשטרה המקומית נאלצה להציב לידה שמירה כדי לשמור עליה מפני הקהל. הרוכש הראשון שלה בשנת 1974 היה נלסון רוקפלר, סגן נשיא ארצות הברית, שחיפש דרך לרהט את דירת השרד שלו. אולם, למרות התהודה הציבורית שקיבלה, היא לא זכתה להגיע לתפוצה המקורית שתוכננה בעבורה.

מנשה קדישמן. צילום באדיבות מוזיאון תל אביב

מיטת הכלוב היא רק אחת מתוך שורה של פריטים שמוצגים בתערוכה ״אמנות בבית, הבית כאמנות״, שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון תל אביב. התערוכה מבוססת על אוספיו של אפרים אילין, פרי יוזמתו בתחום העיצוב. אילין (נולד ב־1912, עלה לישראל ב־1924), תעשיין רב פעלים, חלוץ תעשיית הרכב, פעיל בתחום הביטחון וחיי הכלכלה והתרבות הישראלים; היותו אספן אמנות נלהב וקשריו עם עולם האמנות ידועים פחות. היכרותו האישית עם אמנים חשובים, אהבתו הרבה לאמנות, הנטייה לאספנות והחוש העסקי שלו הפכו אותו לגורם פעיל בשוק האמנות האירופי והאמריקאי, בעיקר בתחילת שנות ה־70 של המאה ה־20, בשנים שבהן שימש כמנכ״ל וכנשיא חברת ההשקעות באמנות, מודרקו.

האוצרת שרה ריימן שור חקרה את הנכונות ואת הצורך של אמנים רבי חשיבות בתולדות האמנות של המאה ה־20 לחזור ולהתמודד עם חפצים שימושיים, עם פריטי ריהוט ועם כלי בית. לצד החפצים השימושיים מוצגים גם יצירות קלאסיות של אותם האמנים מאוסף המוזיאון. תליית העבודות לצד הפריטים מאפשרת למבקר להבחין בסגנן האמנותי הייחודי של יוצריהם המשתקף בתכנים, בצורות ובחומרים שבהם בחרו להשתמש, הן בפריטים השימושיים והן ביצירות האמנות.

אנדרה מאסון. צילום: אברהם חי

אנדרה מאסון, אף הוא מהאמנים הבולטים בקבוצה הסוריאליסטית, עיצב, לפי הזמנתו של אילין, מנורת אישה־עץ, שנראית יותר כפסל מאשר כמנורה. גם כאן אפשר למצוא מוטיבים חוזרים ביצירותיו של מאסון כמו מטמורפוזה של אשה שהופכת לעץ, בשילוב של ארוטיקה ופולחן. אחת מעבודותיו שתלויות על הקיר, ושנוצרו 30 שנה לאחר מכן, מציגה אשה כורעת על ברכיים, בדומה למנורה.

מערכת סכו״ם מרהיבה בעיצובו של ארמאן, ממייסדי הריאליזם החדש, מזכירה את דימויי הכינורות והצ׳לו של רבות מעבודותיו. כך, פרטים מהכינור שביצירתו של ארמאן הפכו לאלמנטים דקורטיביים המתמזגים בסכו״ם. גם עם האמן הישראלי מנשה קדישמן שיתף אילין פעולה: בהזמנתו עיצב קדישמן שולחן אוכל גדול ושולחן הגשה קטן. צורתם וחומריותם מזכירים את פסליו המינימליסטים של קדישמן מסוף שנות ה־60 ומתחילת שנות ה־70 של המאה ה־20. גם במקרה זה מעניין לראות איך סגנון אמנותי של אמן מיושם באוביקט ״שימושי״.

ארמאן. צילום באדיבות מוזיאון תל אביב

לשאלות ששואלת ריימן שור אין תשובה חד משמעית. האם התכוונו האמנים שהחפצים שתכננו לשימוש יום יומי יגיעו בסופו של דבר למוזיאון? האם אלו פסלים שנעשה בהם שימוש או ברהיטים שהם יצירת אמנות? האם העובדה שהחפצים עוצבו על ידי ציירים ופסלים – ולא על ידי מעצבים – משנה או משפיעה על הפונקציונליות שלהם? והאם ההבחנה בין יצירות אמנות ״טהורות״ לבין אובייקטים שימושיים עדיין רלוונטית בעידן שבו מטשטשים הגבולות בין אמנות לבין שאר תחומי היצירה: עיצוב, אמנות שימושית ואמנות דקורטיבית.

גם כיום יש דוגמאות רבות לטשטוש שבין התחומים. האם כשהאמן היפני טקשי מורקמי משתף פעולה עם בית האופנה לואי ויטון, ומציג לאחר מכן במוזיאון את פרי שיתוף הפעולה מדובר בעיצוב או באמנות? אין ספק שהאמנים שיצירותיהם מוצגות בתערוכה יצרו במודע אובייקטים שניתנים ליצור סדרתי. אולם, למרות שריימן שור אינה מבקשת להצביע על עדיפות כלשהי, נדמה שהאמנות בכל זאת ״ניצחה״. מעצם הצבתן של היצירות בחלל המוזיאון, המסקנה המתבקשת היא שאמנים, גם כשהם באים לעצב מיטה או מערכת סכו״ם, הם קודם כל אמנים.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden