רגשות עמוקים בגלריה נגא

חומרי הגלם או מושאי ההתבוננות של אורן בן מורה הם סרטי קולנוע. היא צופה בסרטים ואחר כך מציירת פריימים מתוך הסרט, מקפיאה רגעים חמקמקים, שברירי רגעים בסמרטפון, מצלמה לא באיכות גבוהה, ואז מציירת מתוך התצלומים. בסדרת הציורים החדשה שלה מן השנתיים האחרונות, ״רגשות עמוקים״, היא מציירת בצבע שמן ובגירי פסטל יבש מקומות, פנים בית, חדרים שונים בורגנים ואירופאים למראה. נברשות ומנורות עומדות מאירות את החדרים לעתים באופן דרמטי. האווירה הכללית היא של תפאורה לטלנובלה״. כך כותבת נעמי סימן־טוב במאמר על התערוכה החדשה של אורן בן מורה, שתיפתח בגלריה נגא ב־4.5.

הציורים החדשים מבוססים על פריימים מתוך סרטו של רוז׳ה ואדים מ־1956 ״ואלוהים ברא את האישה״, כותבת סימן־טוב. ״הסרט שברא את בריג׳יט בארדו כאלילת מין והפך אותה לכוכבת בינלאומית. ברגע אחד בתערוכה מפציעים בארדו ושיערה הדבשי המתנפנף בשלושה ציורי דיוקן. עלילת הסרט – שאכן מזכירה טלנובלה – נוכחת ולא נוכחת בתערוכה. הדמויות, אישה אחת ומספר גברים (שלושה כנראה), מתחלפות במקומותיהן, אולי גם בתפקידיהן. בתוך החדרים הסגורים הן כלואות בפריימים בתוך פריימים: ממוסגרות בתוך משקוף הדלת; מתמזגות עם הקיר שמאחוריהן, נבלעות בחלל הפתח אך גם נוצרות מתוכו – כמו פרפר שנולד מגולם״.

הדמויות והרהיטים מטופלים באופן דומה: בין שטיחות לבין רמזים לתלת ממד. הם חלק ממשטחי הצבע (הכחול והאדום דומיננטיים בסדרה החדשה, אך גם ובעיקר הרבה חום, הצבע של התערובת, הצבע שמטשטש הבדלים). קולנוע מוקרן על מסך. מייצר אשליות על מסך שטוח בעת שאנו ישובים בחושך דוממים, פסיביים וסופגים. הציור מוקרן מתוך הבד. הציורים של בן מורה, כמו שכתב עליהם (בתערוכה אחרת) יהושע סימון ״נהנים להצטייר״ כאילו מאליהם, מנסים לשחזר או לברוא מחדש את חווית הפסיביות.