בואו כמו שאתם: יעקב מישורי במוזיאון הרצליה

חמש שנים בדיוק אחרי שהציג תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה, יעקב מישורי חוזר לאותו אולם בדיוק עם תערוכת יחיד חדשה. גם אז עטף את הקירות בפאנלים גדולי מידות של ציור מופשט וגם אז, כתמיד, שימש אוצר לעצמו – יוצר, עורך, מסנן ומגיש. אך בטווח של חמש שנים נוצקו בעבודה, כפי שאנו פוגשים אותה, מספר הבדלים. הראשון והעיקרי שבהם הוא עניין הטקסט. ליתר דיוק, היעדרו. השני הוא הרצף. העבודות שהיו אז במרחק פעימה מדודה בין אחת לשנייה, הצטופפו, התרבו והיו לחומת ציור רציפה. 

מישורי, אמן מוערך ומורה עתיר זכויות, שלימד דורות של אמנים במדרשה לאמנות ועמד במשך שנים בראש המחלקה לאמנות במכון אבני המיתולוגי (שנסגרה לאחרונה), אינו מעוניין ללמד דבר על עבודותיו: לא לכתוב עליהן, לא להסבירן ולא להשיב לשאלות עליהן. לדידו כל התשובות נכונות והתשובה נמצאת בגוף העבודה, בחלל עצמו, שאליו יש לבוא ולחוות את התערוכה באופן פיזי.

התערוכה היא מיצב ציור, חלל וצבע. אותה שפה של אבסטרקט גיאומטרי בצבעוניות פוסטר, שבשלה והתחדדה מאז שהחל להציגה בעשור ויותר האחרונים. הציור מתייחס לקיר כמו שאמן רחוב תופס טריטוריה. הוא זורק עליו סיסמאות וקריאות קרב, חזותיות ולעתים גם מילוליות. אך אלה נותרות ברוב המקרים סתומות לעין המתבונן, דורשות מילון לשפת הסימנים שבה מתנהל הדיון הפנימי שלו. ממש כפי שאמנות רחוב צמחה מהז׳רגון הפנימי של מאבקי טריטוריה וסימון גבולות בין כנופיות. 

אבל הטקסט המבאר, כאמור, חסר. מישורי נמנע מהמילולי כמי שסולד מטבילה במים עכורים או שימוש בבגד מחנות יד שנייה. רק השם שלו בלבד אמור להעביר את המסר – יש מה לראות. אפילו צילומים מתוך התערוכה הוא סירב להוציא לפרסום. לא על מנת שלא ליצור ציפיות – כי הרי החסכנות הזו במילים רק מטפחת את המיתוס ומנפחת את הסקרנות לפגוש בזה שלא ניתן לתארו במילים. הוא צודק, כמובן: צילום של העבודות בניתוק מהקשרן בחלל ומאפקט הגודל והריק מול המלא, הרצפה מול הקיר, הופך אותן לתמונה דלה. הציור עצמו, כשהוא מאבד קנה מידה, עלול להיראות כקומפוזיציה של גרפיקה ממוחשבת.

הוא לא רוצה לדבר על השקפת עולם ולא מעניינים אותו דיבורים ריקים על אמנות. הוא רוצה שתבואו כמו שאתם. תשאירו את המחשבות הפרשניות שלכם בשמירת חפצים ותיכנסו לחלל שלו. ושם, מה שתרגישו (וגם אם לא, זה בסדר) זה האפקט המבוקש. זו אמנות.

בביקורת על התערוכה ההיא, לפני חמש שנים, כתבה גליה יהב בעיתון הארץ, שרעש הצבע וגודל המידות של הציורים משמשים את מישורי כהסוואה. נקודת הכובד של התערוכה, כתבה יהב, טמונה בחלק הטקסטואלי שלה. מאז ומתמיד היה הטקסט, הבדיוני, דמיוני, תיעודי ותודעתי, חלק מעבודתו. בתערוכה הופיעו שני טקסטים – האחד דיבר על האמנות והשני היה טקסט אירוטי בגוף ראשון. במעשה פירוק ואריגה מחדש של שורותיהם, פירשה/הראתה יהב כיצד מישורי למעשה מדבר באותה נשימה על סקס, אמנות, פוליטיקה ומשחקי שליטה. כיצד הוא מסתער על קירות המוזיאון בחופש של מי ששרוי בשל עצמו, בכוח ליבידו ערני וחסר עכבות, ובו זמנית מנהל דיאלוג חרד עם העניין המטריד הזה של האהבה, של הצורך באחר, בחיים כמו באמנות. 

הפעם, בניגוד לתערוכות קודמות, הוא ממעט במילים לא רק ״על התערוכה״ אלא גם בתוכה. על הקיר הבודד מימין הוא מציב מספר עבודות מהעבר, כמשקולת נגד למשולש הקירות המצויירים, עז המבע. לצד כרזות תערוכה מתחילת שנות ה־90 (״יעקב מישורי בהופעה״, הן מתחזות לכרזות זולות של הופעות רוק מחתרתי) שני פורטרטים בסגנון פופ־ריאליזם, למרות שאני חושדת לפחות באחד מהם שהוא fake שצוייר מאוחר יותר, עם דיוקן אהובתו. אותה אהובה ששני צילומים עכשוויים שלה – מפנים ומאחור – נושאים את הטקסט הגלוי היחיד בתערוכה. כמה שורות שירה, פיוט אינטימי, המדמה את קול צעדי האהובה הקרבים לסטודיו לפעמי הגאולה, הבאה לשכך את חרדת האמן ולהרגיע את הלמות ליבו.