כל מה שחשוב ויפה

RCA 2017: הישראלים // נגה שמשון

בתערוכת סוף השנה של בוגרי הרויאל קולג׳ בלונדון הציגו ארבעה בוגרים ישראלים, שמספרים על פרויקט הגמר שלהם, על תקופת הלימודים ועל התכניות לעתיד

נגה שמשון, בת 33, סיימה במסלול Design Products עם פרויקט הגמר שלה The Bits and the Bobs

את התואר הראשון שלי עשיתי במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. בשלוש השנים שלאחר מכן ניסיתי לבחון את המרחב שעומד לרשותי ואת הכיוונים השונים שבהם יכולתי ללכת כמעצבת תעשייתית, ובעיקר מאוד נהניתי להתבלבל קצת. עבדתי בסטודיו מג׳נטה בעמינדב ובמקביל העברתי שיעורי נגרות במרכז וראייטי בירושלים, עיצבתי חללי מכירה וחלונות ראווה לרשת סטורי וליוויתי קבוצה של יזמים צעירים במסגרת פרויקט Y7, לקחתי שיעורים בעשיית נעלים אצל קובי לוי ובהמשך גם ליוויתי אותו בקורס נעליים במחלקה לאופנה בבצלאל, ולבסוף גם שכרתי חלל עבודה משותף ביחד עם חברות מהתואר וניסיתי להתחיל ולייצר משהו בעצמי, שלי.

במהלך התקופה הזו התחלתי להתעניין בתואר שני, ידעתי שהבועה האקדמית טובה לי, שדיון ושיח אודות הדבר המוזר הזה שאנחנו קוראים לו עיצוב מחדדים את המחשבה ואת העשייה שלי. לא ידעתי עם מה אני רוצה לצאת מתואר שני, אבל כן ידעתי עם איזה שאלות אני נכנסת. ניגשתי והתקבלתי למחלקה ל״תוצרי עיצוב״ אבל לא היה לי איך לממן את התואר, נאלצתי לדחות את הלימודים בשנה כדי לחפש מקורות מימון ובמהלך השנה הזו כמעט ויתרתי על הרעיון. לשמחתי בשנה הבאה זכיתי במלגת קלור־בצלאל לתואר שני ברויאל קולג׳.

המחלקה שלנו מתחלקת לקראת סוף השנה הראשונה לחמש פלטפורמות. כל פלטפורמה לוקחת את את הרעיון של עיצוב מוצרים למקום אחר, הפלטפורמות השונות מושפעות מאוד משני המנחים שעומדים בראש כל אחת מהן. אחרי שנים של התמקדות בקראפט, בבעלי מלאכה, בחומר, החלטתי ללכת על הכיוון שהיה הכי רחוק ממני ושכמעט ומעולם לא נגעתי בו: בחרתי במסלול שבו טכנולוגיה אינטראקציה והתנהגות של מוצרים הם חומרי הגלם. הפלטפורמה נקראת Object Mediated Interactions ושני המנחים שליוו אותי הם Durrell Bishop ו־Oscar Lhermitte.

פרויקט הגמר

פרויקט הגמר שלי הוא פרויקט מחקרי סביב מערכות של RFID (ראשי תיבות של Radio Frequency Identification). התחלתי אותו מתוך הסתכלות על אוביקטים של זהות וכלים שמאפשרים חופש תנועה או מגבילים אותה, במילים אחרות דרכונים, תעודות זהות ומסמכים שמאשרים מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, כמו גם מעידים על שייכות למערכת או על חוזה מסוים עם תאגיד. כמו במקרה של כרטיס האויסטר הלונדוני או הרב־קו הישראלי, הכרטיסים האלו לא ״נושאים״ את הזהות שלנו, אלא אנחנו נושאים אותם בכיס ובכך משויכים ומשתייכים למערכת גדולה. הם לא חלק מהזהות שלנו אלא חלק מהזהות של החברה או המערכת.

בצלילה עמוקה לתוך הטכנולוגיות שבתוך הכרטיסים, אותם צ׳יפים שמאפשרים למכונות לזהות אותנו כשייכים או כזרים, בחרתי להתמקד ב־RFID. הטכנולוגיה, שתחילתה במערכות לזיהוי מטוסים במלחמת העולם השנייה, נותרה עד ימינו מוגבלת ומשויכת לחברות גדולות ומערכות של אבטחה, בנקאות, תחבורה ורפואה, מערכות שמשתמשות בה לזיהוי פריטים שייכים (משתמשים, חברים, מוצרים). מעט מאוד התפתח במהלך השנים מבחינה רעיונית סביב RFID והאפשרויות שהטכנולוגיה אולי טומנת בחובה. והכלים שמאפשרים לנו כמעצבים, כמייקרים וכאנשים סקרנים וחושבים לחפש ולבדוק מה עוד ניתן לעשות עם מערכות אלו, מוגבלים מאוד.

התוצר הפיזי של הפרויקט הוא ערכה לבנייה של מערכות RFID המאגדת בתוכה את כל הרכיבים הדרושים לחיפוש, משחק, מחקר, פיתוח ובנייה של מערכות ושירותים חדשים – מדבקות RFID, קורא־כותב RFID שמתחבר בבלוטות׳ למחשב או מכשיר סלולרי, ואפליקציה שמאפשרת לחבר ולשייך בין נתונים ואפליקציות ברשת למדבקות. בעזרת הערכה אפשר לחבר אוביקטים פיזיים למידע דיגיטלי ברשת. מדבקות RFID משמשות מעין ״חור תולעת״ או טריגר לפעולה או מידע. תמונת אינסטגרם יכולה להיות מקושרת לעמוד חשמל, רשימת קניות לקיר בסופרמרקט ואפליקציית שעון מעורר יכולה להיות מופעלת היישר ממדבקה בספר. ניסיתי לשחרר את הטכנולוגיה ולאפשר דמוקרטיזציה שלה, אני מרגישה שדברים מעניינים יוכלו להיווצר כשנמתח את הגבולות הקיימים של הטכנולוגיה ונאפשר לחקור ולאלתר על החיבור בין זמן, מקום, וזהות משתמש.

הפרויקט הזה, כמו כל פרויקט שעשיתי עד כה, הוא מסע קטן בתוך הראש שלי ובחיבורים ובהקשרים שמעניינים אותי. הוא המשיך את עבודת התזה שלי שעסקה בשאלות אתיות בתהליך עיצוב מוצר וכך מצאתי את עצמי מסתכלת על מוצרים שיש בהם כוח מגביל או מאפשר בחייו של אדם. הוא התפתח לביקורת על הכוח שנתון בידיים ריכוזיות של תאגידים שמשחררים או כובלים טכנולוגיות שונות לפי הצרכים הכלכליים־פוליטיים שלהם, ובכך מכתיבים באופן ישיר את היום־יום הפרטי שלנו, והוא הסתיים בינתיים בחיבור שבין הפיזי לדיגיטלי ובאפקט שיש ליצירת כלים.

לונדון

התוכנית כרגע היא לחזור לארץ. השנתיים בלונדון אפשרו לי להיות מעט רואה ואינה נראית ולהסתכל במבט לא מחייב על כל מה שסביבי וגם על ישראל. בעיקר ספגתי בתקופה הזו, הכרתי אנשים מעניינים, תרבות, תרבויות וחברים שאני מקווה שנצליח להמשיך ולקיים דיאלוג על העבודות שלנו ועל החיים, גם אחרי שכולם יתפזרו. מעניין אותי לראות לאן אמשיך מבחינה מקצועית: אני מצד אחד מאוד פתוחה לכל מה שיבוא, אבל מצד שני כבר מרגישה שהדברים בי הולכים ומתבשלים ומצטמצמים למשהו מגובש יותר, משהו שאולי בסוף אוכל לקרוא לו בשם.

nogashimshon.com

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden