כל מה שחשוב ויפה

המעצב רון גלעד מכופף חומרים וחוקים

זו לא תערוכת עיצוב קלאסית וגם לא תערוכת אמנות. רון גלעד, אחד המעצבים הישראלים המצליחים והמוערכים בעולם כיום, מציג במוזיאון תל אביב שפה משלו

בכניסה לתערוכת היחיד של רון גלעד, שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון תל אביב, יושבת שומרת על כיסא. אין בכך כמובן שום דבר מפתיע, מלבד העובדה שהשומרת יושבת על אחת העבודות שמוצגות בתערוכה, ״כיסא מס. 1״ שמה, והיא כוללת כיסא שחור שנמצא על במה לבנה מוגבהת ולצדו העתק מיניאטורי שלו. בקצה השני של הגלריה יושב שומר אחר על כיסא, גם הוא חלק מהתערוכה. העבודה, ״שומר מס. 2״, כוללת מלבד הכיסא גוף תאורה בצורת קשת שמפיץ אור לבן והותקן מעל ראשו של השומר. כתוצאה מכך נראה כאילו יש לשומר הילה מעל הראש.

האם גלעד מבקש לצחוק על השומרים? לצחוק עם השומרים? להסב את תשומת הלב של המבקרים לנוכחותם? לבטא ביקורת כלשהי על המוזיאון? או שסתם היה לו רעיון להלצה והוא לא היה יכול להיפרד ממנה? מאחר שגלעד לא נמצא במוזיאון כדי לספק הסבר, את התשובה לכך אפשר לנסות למצוא בשאר העבודות שמוצגות בתערוכה, ובראש וראשונה בשמה – הלוגי, האירוני והאבסורד. כ־80 עבודות מוצגות בתערוכה בעלת השם המודע לעצמו, ולכולן אפשר להצמיד תארים כמו אלגנטיות, מינימליסטיות, הומוריסטיות, פואטיות ופילוסופיות. כולן גם מזוהות עם טביעת האצבע היחודית של גלעד ורובן הגדול עוצבו ויוצרו בחודשים האחרונים, ב־2013.

כיסא מס׳ 1

שומר מס׳ 2

גלעד, בן 41, למד במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ועד לפני כשנה גר במשך כעשור בניו יורק. כיום הוא מחלק את זמנו בין תל אביב למילאנו. את סגנונו אפשר היה לזהות כבר בתערוכת היחיד הראשונה שלו, ניאו פוסט, שהוצגה בגלריית פריסקופ בשנת 1999. בשנים האחרונות הוא אחד המעצבים הישראלים המצליחים והמוערכים בעולם ועבודותיו נמצאות באוספים של כמה מהמוזיאונים החשובים בתחום. ב־2009 הוא הציג תערוכת יחיד בגלריית רייט שבשיקגו ובשנים שלאחר מכן הציג בגלריית דילמוס הנחשבת במילאנו. דילמוס היא גם אחת מנותנות החסות של התערוכה, לצד מותגי עיצוב איטלקיים כמו מולטני אנד סי או פלוס, מגזין וולפייפר ועוד.

בדומה לעיצובים המסחריים של גלעד, גם העבודות שמוצגות בתערוכה נעות על המנעד שבין המגניב לבין האינטליגנטי, בין המשעשע לבין המבריק. הוא רוצה שנטיל ספק ברגיל ובמוכר, אבל כתוצאה מכך מסתכן בכך שנטיל ספק גם במוטיבציה של המעשה האמנותי שלו. ואף על פי שזה לא קורה הרבה בתערוכה, לעתים עולה השאלה האם באמת היה צריך את כל 80 העבודות? באיזה שלב הביקור בתערוכה נהפך מאירוני לאבסורד?

עם זאת, העבודות שהוצבו בתערוכה בקפידה יוצרות חלל מזמין ומפתה, מפתיע ומשעשע, שעל אף הצבע הלבן הסטרילי ששולט בו והמינימליזם הצורני שמאפיין אותו, הוא לא מרתיע. מספיק לשמוע את קריאות ההשתאות של המבקרים בכל פעם שהם מבינים עוד עבודה, לראות את החיוך שעולה על שפתיהם, כדי להבין עד כמה גלעד מצליח לעורר את האהדה של קהל המבקרים מבלי להתפשר על החזון האמנותי שלו. כך, לתערוכה הפוטנציאל לגרום למבקרים לאהוב את עולם העיצוב ולגלות פנים חדשים שלו (מבחינה זו צבר תערוכות העיצוב שמוצג במוזיאון, התערוכה של גלעד לצד תערוכות היחיד של זוכות פרס אנדי – מעצבת הטקסטיל גלי כנעני והמעצבת הקרמית מיה מוצ׳בסקי פרנס – מציג פנים מפתיעות, רעננות ועדכניות של התחום).

RG2

מיטת יום

לידתו של כיסא

רוב המוצגים בתערוכה חסרי תכלית שימושית טהורה. ולמרות זאת, נקודת הפתיחה של כל אוביקט נדמית תמיד כעיצוב שעוסק בפונקציה, בין שתהליך היצירה נגמר בחלל המוזיאלי ובין שיימשך לאחר מכן באחת מיצרניות הריהוט האיטלקיות שגלעד עובד עמן. בתערוכה הוא מצהיר כי אינו מחויב לצרכן או לחברה וכי כדי להעביר רעיון הוא יכול לכופף (תרתי משמע) את החוקים והחומרים. הוא אכן עושה זאת בכמה מהעבודות: למשל בשתי דלתות עץ לבנות שפונות זו אל זו, חלקן העליון כופף ויחד הן יוצרות קשת שאפשר לעבור מתחתיה. או בכורסת עור שחורה שקופלה באמצע ונהפכה למבנה אלכסוני שלא ברור למה הוא מיועד.

עבודות אלו מאפיינות את גלעד: הוא לוקח חפצים מוכרים ומשנה בהם מרכיב כלשהו: הופך, משכפל, מחסיר, משנה את נקודת המבט שלנו עליהם, משנה את קנה המידה שלהם, יוצר סיטואציה או אובייקט חדשים. הוא לוקח את המוכר והופך אותו לאחר. לדוגמה: קצה מפתח שיוצא ממנעול (אבל לא הקצה ״הנכון״); להב של סכין שיוצאת מהקיר, מבלי שאפשר לראות את ידית האחיזה שלה; כבלים של מכשירים חשמליים המחוברים בשני הצדדים שלהם לשקעים שבקיר.

בחלק התחתון של אחד הקירות הוא יצר פתח קטן שמשני צדיו יוצא לוח פלדה צר; לא ברור אם הוא מזמין יצור קטן שייכנס אל העולם הדמיוני שבקיר, או שבכל רגע הוא עתיד לצאת ממנו. שני חרכים בקיר אחר נראים כמו סדק שלא טיפלו בו. רק במבט ישיר ומקרוב מתגלים בתוך החרכים זוג אישונים ירוקים, שמאחד מהם נזלה דמעה שקופה (שם העבודה ״דיוקן עצמי״). בהמשך, דמות במגפיים שחורים וכפפות לבנות מחזיקה יריעת בד שמסתירה אותה. מבט מאחורי הבד יאפשר לראות את קונסטרוציית הברזל שיוצרת את הדמות.

פס דק אפור של עיפרון על הקיר ממשיך פס תאורה שקועה, ובסופו של הקו, מה שמרחוק נראה כנקודה לא ברורה, מתגלה כאיש זעיר שרוכב על אופניים בגודל סנטימטר או שניים לכל היותר. על קיר אחר הונחו 16 מהדקי נייר שחוברו זה לזה בצורת עיגול ואליהם חוברו מהתקרה 16 חוטי דיג שקופים. הדרך היחידה להבחין בקיומם היא הצל העדין שהם יוצרים על הקיר והלכה השחורה המינימליסטית שיוצרת עליהם מבנה מעגלי שברירי באוויר.

אך מעל הכל, המוטיב שחוזר יותר מכל בעבודות הוא העיסוק במושג הבית. אם זה בתוכו – הדלתות, הכורסאות, ואם זה עיסוק בצורה, בקווי המתאר. אחת העבודות המרשימות, המוצבת לאורך כל חלל הגלריה, היא ״לידתו של כיסא״: 20 מבנים מפלדה בציפוי כרום שחור שנהפכים מריבוע שטוח לכיסא. עבודה אחרת בקו אחד, שעשויה מפליז בציפוי אמייל, יוצרת קו מתאר של שני בתים מחוברים. יש גם ניסיון לברוח מהבית, בעבודה ״אני לא פה״ – חלון עץ קטן שמוקם בגובה שני מטרים על אחד הקירות, וממנו יוצא אריג לבן בדומה לסדינים שאסירים קושרים כדי לברוח מבית סוהר.

מראה הצבה

מפתה לחפש בעבודות של גלעד סימנים אוטוביוגרפיים, אולם התערוכה עובדת גם מבלי להכיר את היוצר. ״אני אף פעם לא באמת במקום שבו אני נמצא״, אומר גלעד בקטלוג, בטקסט שכתבה אוצרת התערוכה, מאירה יגיד־חיימוביץ׳. בראיון לגלריה שפורסם ב־2010 אמר גלעד: ״עבודתי עוסקת ביחסים שבין האובייקט ובין התפקיד שלו. אני משתמש בחפצים כדי לבחון את התפישות שלנו. אנחנו מכירים את חפצי היום־יום מיום היוולדנו; הם נטועים בתת־הכרה שלנו במידה כזאת שאנחנו כמעט לא מודעים לנוכחות שלהם. אני מנסה לרענן את התפישה וההערכה שלנו כלפיהם. באופן מטפורי, אני מתייחס לעצמי כאל בלשן, שיוצר שפה משלו, לומד מה מוצא המלים ומחפש מלים נרדפות חדשות. החפצים שלי הם הצעות – לא פתרונות. אני רוצה שיישארו בעלי סוף פתוח ומקווה שיעוררו ספקות״.

מבחינה זו לשפה שיוצר גלעד יש התחביר וסימני הפיסוק הייחודיים שלה, והיא כוללת הרבה סימני שאלה בתקופה שבה מצופה מאתנו להרבות דווקא בסימני קריאה. זו לא תערוכת עיצוב קלאסית, אבל זו גם לא תערוכת אמנות. האובייקטים שמוצגים בה אולי מוכרים לנו, אבל לא עד הסוף. התחושה שעולה ממנה מוכרת וזרה בעת ובעונה אחת. כך גם המוטיבציה של היוצר – מובנת אבל לא תמיד; ברורה, אבל לא עד הסוף. וגם אם לא תמיד הכל מובן, תמיד אפשר לבחור את נקודת ההתייחסות האישית של כל אחד אל גלעד ואל האובייקטים שהוא מציג – זו שנעה בין הלוגי, האירוני והאבסורד.

– – –

פורסם במקור במוסף גלריה של עיתון הארץ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden