כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים ב־28 בינואר 2018 - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

שחור דו־פרצופי: בעקבות גלובוס הזהב 2018

הבחירה של הכוכבות ללבוש שחור בטקס גלובוס הזהב הייתה אפקטיבית, אבל גם חשפה עד כמה הצבע האפל יכול להיות שנוי במחלוקת, ולשחק לידיהם של השמרנים שבשמרנים

אפשר לומר בקלות יחסית שהסולידריות הנשית שהופגנה בטקס גלובוס הזהב בשבוע שעבר הייתה הדבר הבולט ביותר בו. לא מדובר רק בנאומה חוצב הלהבות של אופרה וינפרי, אלא כמובן בעניין האופנה: רובן המוחץ של המוזמנות לטקס, שנחשב לאחד הפרסים המשמעותיים באמנויות המסך, צייתו לקוד הלבוש החברתי ולבשו שחור כאקט מחאה והזדהות עם קמפיין metoo#. האפקט, לפחות כפי שהשתקף בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, היה עוצמתי. לרגע אחד היה ניכר שגם אם המהפכה עוד רחוקה מלמצות את עצמה, הרי שהעולם כולו מגויס לה.

האם הבחירה בשחור הייתה הבחירה הנכונה? במבט ראשון, כן. לא רק שהוא נחשב כצבע האלגנטי מכולם, כבחירה הבטוחה בכל מלתחה, הכהות העזה מייצרת נראות של חזית אחידה, מעוררת כבוד ונוקבת, ושיוותה להתרחשות רובד כמעט מיסטי. אבל בבהייה שנייה באותו מסך שחור כבר מתעוררת תהייה, ואופיו הדו־פרצופי של השחור עולה וצף מעל לפני השטח.

סמליות נדבקת לדברים עם הזמן, ולשחור יש היסטוריה ארוכה, רגשית ומורכבת, שחושפת שלא תמיד הוא היה כל־כך מקובל או אהוד. אחת האסוציאציות הראשונות שהוא מעורר היא כמובן של אבל. הקשר בין אבלות לבין לבוש שחור נקשר עוד ברומא העתיקה. הטוגה, אותה יריעת בד ארוכה ואליפטית שלבשו גברים אזרחי הרפובליקה, שימשה במקרים רבים כסממן למעמד ולמצבי חיים, וטוגה כהה, שכונתה בשם טוגה פולה, העידה על קרובים שמתו. זה אולי תרם לכך שלאורך ההיסטוריה השחור לא היה צבע נחשק. בעוד שלבן סימל בתרבויות מסוימות טוהר, ולארגמן ולכחול היה מעמד של עושר אמיתי (כחלק מהקושי להפיק אותם), הכהה שבכהים היה מרתיע, ורק מתקופת הרנסאנס חל שיפור מהותי במעמדו.

דיוקן המלכה אליזבת׳ הראשונה, (William Segar (Wikimedia Commons

אפשר לזהות שתי תקופות שבהן השחור היה אופנתי, ובכל אחת מהן דבקו בו משמעויות נוספות. מלבד פרק קצר יחסית של עליונות הבורגונדי באופנת הגברים, בסוף ימי הביניים, תקופת הזוהר הראשונה של השחור הייתה בתור הזהב של ספרד במאה ה־16, שהפך אותה לסמנית הטעם החשובה של התקופה. המראה הספרדי נודע בעושר בלתי רגיל, עדות לכוחה האימפריאלי של הממלכה דאז, אך גם בחומרת־סבר וצניעות, תולדה של סדר יום נוצרי אדוק. מערכות הלבוש לגברים ולנשים היו נוקשות מאוד, סגורות מאוד ובעלות צווארון גבוה, אטומות לגוף ו…שחורות. מסורת הלבוש החונקת הזו התפשטה במאה ה־17 לאזור הולנד, והלבוש האדוק הפך למזוהה עם פרוטסטנטיות (הקתוליות, אגב, ויתרה בשלב זה על האופנות הספרדיות ואימצה במקום זאת את הבארוק השופע).

השחור נטען באסוציאציות של ערכים דתיים, ולראיה, זרמים בולטים בשלוש הדתות המונותיאיסטיות אימצו בגדים שחורים ככלי יעיל לסוכך על הגוף ולהצניע את קימוריו הפתייניים. במהלך המאות ה־18 וה־19, על רקע תנועת ההשכלה והמהפכות, נחלש כוחו של השחור כמרכיב אופנתי ונדרשה חירות של צבע ומרקם.

למעט בחליפות הגברים, הוא נעדר מהמלתחה – אחרי המהפכה הצרפתית ניכרה העדפה לצבעים בהירים יותר, ברוח הקלאסיקה היוונית; לטקסטורות חמות יותר בהשראת חיי הכפר או לצבעוניות פטריוטית של כחול־לבן־אדום. השחור אמנם חזר שוב באנגליה, עם מחלצות האבלות של המלכה ויקטוריה, אך אפשר לומר שזו הייתה שוב התפשרות של עצב. כהוכחה, האופנה הצרפתית של סוף המאה ה־19, שכבר נוסחה בשיטה שלימים תכונה הוט קוטור, שפעה עודף מסחרר של גוונים רומנטיים. גם בתחילת המאה ה־20, מעצבים כמו פול פוארה או מעצבות כמו ז׳אן לנווין או ז׳אן פאקין, העדיפו לקדם גוונים אחרים, ובין היתר זהובים, תכולים ואדומים. שחור, מבחינתם, היה לא רלוונטי.

פיליפ השני מלך ספרד, 1598-1556 (טיציאן, מוזיאון פראדו מדריד)

השחור נדרש לטלטלה על מנת לשוב למרכז הזירה, ורצה אלוהי הסגנון והטלטלה הזו אכן הגיעה, בדמות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה ביותר שידע העולם עד אז, עם כ־16 מיליון הרוגים ומעורבות בין־לאומית, החזירה ביתר שאת את הצורך בבגדי אבלות. אורכה של המערכה, שנמשכה כארבע שנים, אילצה נשים רבות להתמודד עם נוכחות מתמדת של שחור בארון. האבל נשזר בחיים האזרחיים ואפילו מגזיני אופנה הקימו מדורי עצות להתלבשות ראויה (וכמובן מסוגננת) לאלמנות ולבנות משפחה אבלות.

יש הטוענים שהמציאות הזו, שבה נדרשים פתרונות אופנתיים שחורים, הייתה בדיוק ההזדמנות שנדרשה לקוקו שאנל, אז מעצבת קטנה ואנונימית וכיום בית האופנה הידוע ביותר בעולם. שאנל סלדה מהלבוש המצועצע של ה״בל אפוק״, קרי העת היפה של לפני המלחמה, והעדיפה בגדים פשוטים הרבה יותר. בשנות ה־20, כשהציגה שמלות שחורות עשויות ריון או חומרים אחרים, הן נראו הגיוניות ורלוונטיות לחלוטין. העין הייתה מורגלת לחשכה. ואם דנים באסוציאציות, זה המקום להוסיף ששאנל גדלה בבית יתומים קתולי, וקל לראות כיצד השמלות השחורות שלה, לעיתים קרובות בעלות חפתים או צווארונים לבנים, שאבו השראה מלבוש הנזירות.

אבל מה שחשוב בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה היה לא רק כיצד התקבל הצבע, או כיצד הוא מימש במודע או שלא את ההקשרים הדתיים שלו, אלא שהוא הוסיף לעצמו משמעות נוספת: בשנות ה־20 של המאה הקודמת השחור החל לשאת גם את ערכי המודרניות, של צורה המתחקה אחר תוכן. שמלות שחורות – שהיו בדרך כלל חלקות ובעלות גזרה פשוטה – הן גם פרקטיות וגנריות, מה שהופך אותן מתאימות לפס ייצור ולתפוצה המונית. ובכלל, אופיין האחיד מאפשר להן להיות פחות ספציפיות ולכן גם מתאימות למכלול של פעילויות, הנדרשות בעולם שהולך ונעשה מתועש.

משמעויות נאספות עם הזמן אך לעולם אינן הולכות לאיבוד. בהקשר הזה, האם היה עדיף לכוכבות בגלובוס הזהב לבחור בצבע אחר, שיש לו היסטוריה מורכבת פחות? התשובה ניתנה בעקיפין מהצד השני של האטלנטי. במניפסט נוקב שהתפרסם בעיתון הצרפתי לה מונד, בחרו 100 נשים משפיעות – שעליהן נמנית בין היתר קתרין דנב – לתקוף תקיפה ישירה את קמפיין metoo# ולהאשים אותו בשלל האשמות, לרבות בכך שהוא מחליש נשים, מעודד רדיפה פרועה של גברים ובעיקר מכליל בהקשר אחד אונס עם הטרדות מיניות אחרות.

אפשר לצדד או להתקומם על הטענות הללו, כפי שעולה מהוויכוח הפומבי שהתפתח בעקבותיו. עם זאת, אי אפשר להתעלם מאחד המסרים המסרים המעניינים ביותר שעלו מאותו מניפסט, הקשור לאופן שבו המאבק הזה יכול להפוך בקלות כלי משחק בידי השמרנים שבשמרנים. ״הלהט הזה לשלוח את ׳החזירים׳ למשחטה לא עוזר לנשים עצמן אלא רק לאויבים של החופש המיני, לפנאטים דתיים, לגרועים שבריאקציונרים, לפוריטנים ולבעלי מוסר ויקטוריאני״, נאמר שם, ״הרואים בנשים סקטור חריג שיש לשמור עליו מכל משמר, ממש כאילו היו ילדים״.

ההשוואה מתעוררת כמעט מעצמה. בדומה להופעתה המפורסמת של חברת הכנסת מרב מיכאלי, חנוטה בסריג גולף שחור ואטום, האם הבחירה בשחור יכולה להוביל לאותה תוצאה? האם השחור של גלובוס הזהב הזה מסמל ערכים של כוח, של קלאסיקה ושל אבלות על תרבות מחוללת, או שאולי הוא משמש בסופו של דבר פרגוד מבודד, מדכא ומסתיר, נושא בצניעותו המטשטשת את הגוף גם משמעויות שנויות במחלוקת, רחוקות מרחק רב מסדר יום ליברלי ומעצים?

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden