לפרק את אי ווייוויי

לפרק תערוכה זה קצת כמו לחזור מחופשה בחו״ל. את עומדת בתור לביקורת דרכונים וכל דקה שעוברת מרחיקה ממך את זיכרון החופשה; ככל שהתור נמשך את שוכחת את העולמות הנפלאים שטיילת בהם ורוצה כבר הביתה. ככה לרוב אני מרגישה עם נעילת תערוכה. החוויה והריגוש הסתיימו ונשארו רק הבירוקרטיה, הנהלים וכל הסידורים שהודחקו. אני מוצאת את עצמי ״מגלה״ עולמות שמעולם לא רציתי לגלות: ביטוח ומכס, מכולות ומנופים, דוחות מצב ועוד. יצירות האמנות הופכות להיות ״עבודות״ וכל הערך הפואטי שלהן נעלם לתוך ארגזים. הצוות שהקים את התערוכה נאסף שוב לפירוקה, אבל הפעם התערוכה היא רק מכשול בדרך להקמת תערוכה אחרת, וכולם כבר קצת חסרי סבלנות. גם אני.

אבל ימי הפירוק של תערוכת אי ווייוויי הפתיעו אותי: הם היו אינטנסיביים כמו ימי ההתקנה. צוות עובדי ההקמה חבר שוב לטובת הפירוק, והפעם ידענו מול מה אנחנו עומדים – הייתה תחושה כאילו ההקמה הייתה חזרה גנרלית ועכשיו כולנו כבר מכירים בעל פה את התפקידים: יודעים ממה להיזהר, מה סדר הפעולות הנכון ואיך מתנהלים מול עבודות ששוקלות טונות ובעלות מידות אדירות, שאנחנו לא מורגלים בהן.

כשנערכנו לגלגול השטיח העצום, העבודה המכונה ״מצע רך״ (softground), פתאום הבנתי שהפירוק אינו רק מטרד, תופעת לוואי של התערוכה, אלא במקרה של אי ווייוויי – פעולה שמחזירה לעבודות את הכוח ואת ההבנה של הסיפור שטמון בהן. 25 אנשים מגלגלים שטיח ששוקל כמעט 2 טונות. איזה עוצמה יש לשטיח הזה, שהוא מפעיל את כולנו יחד. השטיח המחקה במדויק את רצפת השיש במשכן לאמנויות במינכן, שנבנה על ידי המפלגה הנאצית והיה מיועד להצגת אמנות המאושרת על ידי השלטון, הוצג פה בירושלים. זה אותו שטיח שבתשעת חודשי התערוכה הזמין אלפי ילדים לרוץ ולהתגלגל עליו, משפחות להשתרע עליו, נערות צעירות לתרגל עליו צעדי מחול. השטיח הזה נוסע הלאה עם כל המטען האנושי הזה למקום חדש, ולחשוב שהוא התגלגל ממקום אחר לגמרי, מאידאולוגיה של הכחדת עם. כעת הוא מגולגל על כל 35 מטריו, ואני מסתכלת עליו ארוז ומבינה שהעוצמה של העבודה טמונה גם במידותיה האדירות.

ימים שלמים של עבודה לאסוף 23 טונות של גרעינים שחורים. חשבתי שאני יותר לעולם לא אתרגש מהם. אני רואה אותם וצפים לי המשפטים שכבר דקלמתי מתוך שינה ״כן, הם עשויים אחד אחד״, ״לא, הוא לא עשה את זה במיוחד לישראל, גם בסין נהוג לאכול גרעינים שחורים״… אבל דווקא בשעה שהם חוזרים לתוך שקי ענק, נשפכים בדליים – אני נזכרת בעוצמה של המפגש הראשון שלי איתם: בהתפעלות מעבודת היד המדהימה הזו, מההיקף האדיר, מהמחשבה על כפר שלם שיוצר עבודה שמתריסה כנגד המפלגה הקומוניסטית, שאמללה בין היתר גם את תושביו. כמה כוח יש לאמן הזה, שמצליח ליצור עבודה כל כך איקונית שכל העולם דיבר אודותיה, שהפכה למוכרת כמעט כמו החמניות של ואן גוך, ובמקביל לפרנס כפר שלם במשך שנתיים, וללמד את כולנו במערב גם על העבר וגם על ההווה בסין. גרעין חמניה אחד לא מספיק בשביל השיעור הזה, גם לא קילו. זה שיעור במשקלים.

כשמפרקים את העבודה ״קיפֶּה״ (kippe) שמורכבת מכ־6,000 חתיכות עץ של מקדש עץ שנופץ, רואים כמה ייחודית מלאכת הנגרות הסינית המסורתית: אין דבק, אין מסמרים, יש התאמה של חתיכה לחתיכה, מתוך הסתכלות מעמיקה על תכונות העץ וצורניות החתיכה. המבנה הזה קשיח. הוא לא מתפרק בקלות, תשעה חודשים הוא עמד בלי תזוזה. פירוקו מזכיר את העדינות שבה הרכיבו אותו, וזו עומדת בניגוד גמור לפסלי עצי העץ העצומים. ברקע קולות המברגות והפטישים מהאולם הסמוך, מתמודדים עם הברגים העצומים שמחברים את ענפי העץ לגזע. פתאום מתחדדת ההקבלה בין עבודת העץ המסורתית לבין העצים, המתריסים ומשמשים תזכורת כיצד המודרניזם דרס את סין המסורתית.

סיימנו לפרק את התערוכה, הקירות עירומים, על הרצפה אינסוף גלילי טפט מקומטים ואני נזכרת בביקורת שקראתי כנגד האמן, משהו על זה שאי וייוויי הוא בכלל לא אמן אלא מפיק. המבקר התכוון בכך להמעיט בערכה של אמנותו. בעקבות חוויותיי מההתקנה ומהפירוק של התערוכה אני מסכימה עם המבקר שהאמן הוא במובן מסוים ״מפיק״: הוא הפיק את ימי ההתקנה והפירוק. אי ווייוויי הוא אמן קונספטואלי ומלאכת ההתקנה והפירוק של עבודותיו אינה כורח בעיניי, אלא חלק מהאמנות שלו. היא מוסיפה מטען מעשיר של משמעות תוכנית. חוויית הפירוק לימדה את כל העושים במלאכה על עוצמת החומר ועל עוצמתו של רעיון, שבכוחו לחבר עשרות אנשים כדי להוציאו אל הפועל.

שוע בן ארי היא עוזרת לאוצרת הראשית של האגף לאמנויות, מוזיאון ישראל ירושלים