כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

האדריכלית שולמית נדלר, שנות ה־70. צילום: אוסף משפחת נדלר

אסם הידע של אוניברסיטת תל אביב

כשמיכאל יעקובסון כתב את התזה שלו באוניברסיטת תל אביב, כף רגלו לא דרכה בספרייה המרכזית של האוניברסיטה. 50 שנה לאחר שהוקמה הוא מפרסם את אסם הידע, ספר חדש יחיד מסוגו על מבנה הספריה, ואוצר תערוכה חדשה בנושא שתיפתח ביום רביעי

בקיץ 1968, כשבניין הספרייה המרכזית על שם אליאס סוראסקי פתח לראשונה את שעריו בפני תלמידים וחוקרים, קמפוס אוניברסיטת תל אביב ברמת אביב היה שרוי עדיין בשלבי בנייה ופיתוח מתקדמים.
מאז, הצליח בניין הספרייה לשמור על מעמדו כליבו של הקמפוס המטופח והתוסס המשרת אלפי סטודנטים וחוקרים מהארץ ומהעולם. ביום רביעי (2.5) תיפתח במבואה של בניין הספרייה תערוכה שתלווה בספר חדש – ״אסם הידע״ – שכתב האדריכל וחוקר האדריכלות מיכאל יעקובסון.

התערוכה והספר מוקדשים לבניין שמציין השנה 50 שנה להקמתו, ושזיכה את מתכנניו – האדריכלים שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון – בפרס רוקח לאדריכלות, לאחר שהשתתפו קודם לכן בתכנון הספרייה הלאומית בירושלים, ולאחר מכן תכננו ספריות נוספות בקמפוס (חברה, מדעים מדויקים, משפטים, רפואה, וינר), כמו גם ספריות אקדמיות בקמפוסים אחרים (אוניברסיטת בן גוריון, מכללת ספיר). הספר מייצג את השינוי שחל במעמדו של הספר והספרייה והוא מהווה הזדמנות להתעכב ולהתעמק באחד הבניינים הייחודיים שנבנו בארץ בסגנון הברוטליסטי בפרט, ובאדריכלות הישראלית.

עטיפת הספר ״אסם הידע״. עיצוב: נעמי מילר

פסל של יגאל תומרקין על רקע הספריה, 1973. צילום: משה מילנר

Michael:

הי יובל!

Yuval:

הי מיכאל, בוקר טוב. מה שלומך?

Michael:

מצוין, אבל קצת לחוץ לקראת התערוכה והשקת הספר. מועד האירוע נקבע על ידי האוניברסיטה ליום שבו מתכנס הוועד המנהל, ויצא שבשעה 16:00 אני פותח את התערוכה ומשיק את הספר על ספריית סוראסקי שמציינת 50 שנה להקמתה, ובשעה 17:00 אני חוצה את הכביש והולך לאירוע השקת ספר אחר שפרסמתי במסגרת האוניברסיטה ״ארץ־גנים״, שעוסק בפיתוח מרחב הפנאי בערים בישראל. זה עומס חריג אבל מהנה

Yuval:

יפה! אתה כותב המון, נכון? נראה לי שיש לך הספק יוצא דופן

Michael:

אני כותב כל יום כארבע שעות, דבר שמשפר את יכולות הכתיבה ולכן גם ההספק גדול יחסית

Yuval:

וואלה. ארבע שעות כל יום? זה מסביר כמה דברים…

אבל בוא נדבר על הספר החדש: זה די נדיר שמוציאים בארץ ספר על בניין אחד ולא על תקופה או על אנשים. נכון?

Michael:

לגמרי. אפשר לספור על יד אחת ספרים מסוג זה שיצאו בישראל ובעברית. בנוסף, היות והספר לא יצא מטעם גורם שדרש להיות רק חיובי ולהלל את הבניין עד השמיים, כפי שלרוב מתרחש בספרים מוזמנים, אז גם התאפשר לי לכתוב ביקורת על הבניין. תערוכה וספר מסוג כזה הם הזדמנות להתעמק ביצירה אחת ואני שמח שההזדמנות ניתנה לי

Yuval:

זה אם כך הרגע לשאול, מה כל מיוחד בבנין שמגיע לו ספר משלו?

Michael:

הספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב היא קודם כל יצירה אדריכלית מובהקת של הברוטליזם הישראלי, יצירה שהיא לא רק בולטת וכוללת את כל המאפיינים של הסגנון, אלא יש בה גם את החיבור בין חזות הבניין ובין המערך הפנימי – מהלך שמאפיין את גישת העבודה של האדריכלים שתכננו את הספרייה, שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון. בנוסף היא הספרייה הגדולה הראשונה שתוכננה בשיטת מדף פתוח ולא כפי שהיה נהוג עד אז. כעת הספרייה עוברת שינוי דרמטי בנושא

Yuval:

מהי שיטת מדף פתוח?

Michael:

עד סוף שנות ה־60 מי שהיה מגיע לספרייה היה נדרש ללכת לספרן ולהזמין את הספר שהוא מבקש לעיין בו. שיטת המדף הפתוח מבטלת את ההפרדה בין הספר ובין המעיין, היא מציבה מדפי ספרים שאליהם יכול כל מבקר לגשת, לשלוף ספר, ואם הוא מעוניין להשאיל אותו אז הוא פונה לספרן. היום השיטה משתנה, אין כבר את אותו צורך בכל אותם מדפים וספרים והשטח חוזר ומתפנה לטובת המעיינים שכעת יושבים עם מחשבים ניידים.

בספרייה הלאומית האדריכלים רצו ליישם את השיטה אבל ההנהלה התנגדה. כך יצא שסוראסקי היתה הספרייה הראשונה שתוכננה בהתאם לשיטה. זו היתה מהפיכה בתחום

צילום: יעקב סער, 1973

צילום: יוסף ליאור, אוסף שולמית ומיכאל נדלר

Yuval:

מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה על הספר – מאיפה מתחילים? כמה זמן זה לוקח?

Michael:

הוצאתי כבר כמה ספרים בתחום, זה תחום שדורש הרבה זמן והשקעה לא מבוטלת מכל המעורבים. הספר על סוראסקי הוא יחסית ספר קטן – 84 עמודים – והלו״ז שעמד לרשותנו היה מאוד קצר. בסך הכל עבדנו על הספר ארבעה חודשים. בזמן הזה אספתי חומרים מכל מיני גורמים, סרקנו את מה שנדרש, כתבתי את הטקסט, חברים טובים עברו על הטקסט והעירו הערות (ובראשם איתי כ״ץ וד״ר צבי אלחייני – שגם נתן את השם לתערוכה ולספר), נעמי מילר עיצבה והורדנו לדפוס

Yuval:

איפה עובר הקו בין לתאר ולספר לבין לבקר ולהוסיף פרשנות 50 שנה אחרי 

Michael:

את העבודות של הנדלרים אני מכיר היטב היות וכבר אצרתי להם שתי תערוכות והשתתפתי עם אלחייני בכתיבת המונוגרפיה שלהם. כבר במהלך העבודות האלה צברתי הרבה ידע שלא מצא את ביטויו. בנוסף, זה בניין שאני מכיר היטב כי את התואר השני שלי עשיתי באוניברסיטת תל אביב ובסופו של דבר גם צברתי לקראת העבודה חומרים נוספים שחידשו לי כל מיני דברים כמו מאמרים, מכתבים וראיונות עם ספרנים ועובדי ספרייה באוניברסיטה

Yuval:

מה חידשו לך?

Michael:

דיברתי עם כמה ספרנים שסיפרו לי שהיה מושג שנקרא ״פליטי סוראסקי״. חלק אמרו שהסיבה לכך היתה הבניין שהבריח את העובדים, וחלקם טענו שזה בגלל הנהלה קשה שפעלה בבניין בעשורים הראשונים לקיומו. אף אחד מהראיונות האלה לא נכנס בסוף לספר כי מצאתי מכתב מטורף שכתבו העובדים ב־1968 וסיכם את כל הבעיות בצורה הכי בוטה וקיצונית שיכולה להיות

Yuval:

איזה בעיות?

Michael:

כידוע הבניין אטום לסביבתו. למישהו שמגיע לשעה או יום אחד זה לא כזו בעיה משמעותית, אבל מי שנמצא בו מבוקר עד ערב חמישה ימים בשבוע זה כנראה קשה.

העובדים גייסו את השואה, הנה חלק מהמכתב:  ״על העובדים במחלקתנו נמנים חברים מספר שהם ניצולי השואה, שסבלו בחייהם מכליאה, מחוסר אור ומחוסר אוויר וגם מחוסר מגע עם העולם החיצון מאונס ובתנאים בלתי אנושיים וכל מצב העשוי להזכיר להם את התקופה ההיא, ואפילו באופן רופף בלבד, אינו עשוי להוסיף לבריאותם הנפשית, המעורערת בלאו הכי״

Yuval:

זה באמת קיצוני…

Michael:

לגמרי. לקח זמן עד שהאדריכלים העניקו תשומת לב לתכנון סביבת העבודה. זה עניין של מודעות להרבה רבדים שלא תמיד האדריכלים מודעים או אכפת להם

צילום: פאול גרוס, אוסף שולמית ומיכאל נדלר

צילום: מיכאל יעקובסון, 2018

Yuval:

וכשאתה מסתכל על הבניין 50 שנה אחרי שהוא נבנה, מה אתה חושב עליו, רגע לפני ההתאמות שהוא אמור לעבור למאה ה־21

Michael:

שיש פה בעיה קשה. לפי דעתי האטימות שלו היא בלתי נסבלת ונדרשת לפתרון. גם לסטודנט, גם לחוקר וגם לעובד הספרייה לא מגיע העונש הזה, לשבת בתוך אולם סגור ומבודד. לא קיים המנעד בין אלה שרוצים לשבת באופן כזה ובין אלה שרוצים לשבת באופן אחר. מבחינת התכנית הנדלרים יצרו תכנית גמישה לשינויים פנימיים, אבל הקונספציה של הניתוק לא מאפשרת שינוי במתכונת שהם תכננו.

אני הייתי מציע לפרק חלק מהחזית הצפונית שממילא לא נצפית, וכך גם הייתי מחדיר אור טבעי פנימה, פותח את המבט אל הנוף, אל העצים הוותיקים והיפים שצומחים שם, וגם לא פוגע בחזות הכללית של הבניין. בספריית בית אריאלה‭,‬ שגם היא תוכננה בגישה דומה שמנתקת בין החוץ ובין הפנים, הבינו את זה כבר לפני חמש או שש שנים והם הולכים לעשות את זה

Yuval:

מה אתה בכלל חושב על ספריות במאה ה־21? נראה שיש לאחרונה פריחה בהתייחסות אליהן, ואני תוהה עד כמה זה היקסמות פנים־מקצועית ועד כמה זה באמת עובד בשטח

Michael:

קודם כל צריך להבחין בין ספרייה אקדמית לספרייה עירונית: שתיהן עוברות שינוי, אך בעוד שהעירונית הופכת לסוג של מרכז קהילתי אינטלקטואלי־חברתי, האקדמית הופכת למקום של מפגש, גישות לימוד שונות וגם מקום של תרבות שחושף רעיונות חדשים ומעוררים. ספרייה שמבצעת את השינוי הופכת לכוורת מאוד מוצלחת של התרחשות.

הייתי לאחרונה בספרייה המרכזית החדשה של אוניברסיטת אריאל (אללא ירחמו). על העיצוב של הבניין אני יכול לדבר שעות אבל עם דבר אחד אי אפשר להתווכח – זה אחד המקומות הכי סואנים שנתקלתי בהם אי פעם באוניברסיטה בארץ ובעולם

Yuval:

יש לך איזו ספריה מועדפת היום? ולמה דווקא היא?

Michael:

בתחום של ספריות עירוניות נראה לי שמקומות כמו בית אריאלה בתל אביב וספריית המדיטק בחולון הן מקומות מוצלחים שמתפקדים כמוקדי תרבות. הן מציעות לתושבים מנעד רחב של מרחבי פנאי. בתחום של ספריות אקדמיות – רוב הספריות הגדולות נבנו בשנות ה־60 וה־70 וחלק נוסף נבנו בשנות ה־90, וכולן נדרשות לשינוי. בסוראסקי עשו עבודה מאוד יפה בקומת הגלריה שהפכה למרחב לימוד מגוון.

מעמדו של הספר נפגע מכל הדיגיטציה. אני בעצמי כתבתי עבודת תזה שעליה קבלתי ציון מאוד גבוה, והיא הסתמכה על אין ספור מקורות, אבל כולם באו מהרשת. כף רגלי לא דרכה בסוראסקי במהלך העבודה

Yuval:

אל תגלה…

Michael:

סיפרתי את זה לבוחנים בסוף בחינה על התיזה

Yuval:

קטעים. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? אולי תגיד כמה מילים על הספר השני שאתה משיק, שעוסק בפיתוח מרחב הפנאי בערים בישראל

Michael:

הספר ״ארץ־גנים״ שיצא לאור בהוצאת רסלינג סוגר סדרה של ספרים שעסקו במרחב העירוני מטעם ״המעבדה לעיצוב עירוני״ בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב (בראש המעבדה עומדת האדריכלית ד״ר טלי חתוקה). הספר הראשון עסק במרחב המגורים, השני עסק במרחב התעסוקה, וזה עוסק במרחב הפנאי: גנים וכו׳. יצאנו לשטח ובחנו שש ערים מערד שבדרום ועד עפולה בצפון. אחר כך גם שוחחנו עם תשעה אדריכלי נוף בכירים מדורות שונים. בחנו את הדברים שראינו ושמענו לעומק, עשינו תרשימים, כתבנו מסקנות והוצאנו ספר. זה לקח ארבע שנים.

Yuval:

אז מה עדיף בסוף: ארבעה חודשים או ארבע שנים?

Michael:

אלה ספרים שונים אחד מהשני. ב״ארץ־גנים״ היינו צוות ובסוראסקי עבדתי לבד. ארבע שנים זה יותר מידי, ארבעה חודשים זה פחות מידי. עדיף משהו באמצע

Yuval:

יפה. עוד משהו חשוב להגיד?

Michael:

לספרים מסוג כזה אין לצערי הרבה קוראים, אבל הם בהחלט מעוררים ויש להם מקום חשוב. בשונה ממאמר קצר הם פותחים את הראש להרבה מאד תחומים

צילום: משה מילנר, 1970

צילום: מיכאל יעקובסון, 2018

צילום: מיכאל יעקובסון, 2018

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden