כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

ליטל גולדנברג, המחלקה לצורפות במכון לאמנויות תל־חי. צילומים: יעלי גבריאל, דרור מילר

בוגרים 2018: המחלקה לצורפות במכון לאמנויות תל־חי

הגודל לא קובע: ארבע הבוגרות של המחלקה לצורפות במכון לאמנויות תל־חי מציגות תצוגת תכלית מרהיבה ומרשימה בהקפה, בתערוכת הבוגרים שתינעל בשבת במוזיאון הפתוח לצילום בתל־חי

ליטל גולדנברג

ליטל גולדנברג יצאה בפרויקט הגמר שלה – ״ביני לביני״ (מארמית ״בין לבין״) – למחקר חומרי שבמסגרתו היא בחנה את שקית הניילון הפשוטה (העשויה במקרה זה מפוליאתילן), כחומר גלם ליצירה בצורפות. במטרה לבחון את האפשרויות הגלומות בפער שבין פנים וחוץ, ולבטא את הטווח הרחב שבין חשיפה והסתרה, היא עבדה עם מדיומים שקופים וייצרה רמות שקיפות שונות. בתהליך ארוך ומעמיק היא ביססה מתודולוגיה לעבודת הצורפות והעיצוב בחומר זה – בשילוב עם מתכות שונות כמו אלפקה, כסף ונחושת – ויצרה סדרה של ענקים, טבעות וסיכות המנצלות את תכונות החומר ליצירת מופע אסתטי, פואטי, מרהיב ויוצא דופן במופעיו השונים.

״המצב של ׳ביני לביני׳ מבטא את המתח הקיים בתוכי; המתח בין הגנה לחשיפה, בין הנסתר לנראה, בין המעטה והגרעין״, היא אומרת. ״דרך הקליפה השקופה אני מזמינה את הצופה להתבונן פנימה, מתוך תקווה שהפנים, התווך, יעמוד במבט הבוחן ויישאר כפי שהוא; מתוך אמונה שהתוכן לא צריך להשתנות ולרַצות את העין הבוחנת מבחוץ. ואם קיים שינוי, הרי הוא נמצא במידת השקיפות, במידת החשיפה, שמאפשרות לנסתר להפוך לנראה״.

ליטל גולדנברג, ביני לביני

עדן שר

מזה מספר שנים שעדן שר מתפקדת כגורם המחבר והמלכד (״הצורף״) של משפחתה הגרעינית, שהתפזרה בנסיבות שונות לארבע קצוות תבל. בעבודת יד קפדנית וסיזיפית בעלת אופי עמלני וחזרתי – בטכניקות שיבוץ, צריבה וצורפות קלאסית – היא יצרה בכסף, באלפקה, בנחושת ובאמייל יצירות מבניות מורכבות ביותר, המצטרפות לתכשיטי גוף וענקים המותאמים לבני משפחתה בקונטקסט משפחתי אישי מאחד. התוצאה, שלה קראה ״זמן עכשיו״, מרשימה במיוחד במורכבות ובתנועתיות שלה, ובאופן שבו הפריטים מונחים על הגוף.

״בית ומשפחה, איני יכולה להפריד בין השניים״, היא אומרת. ״מבט אל עבר בית ילדותי מגלה לי שהבית ריק. מה שהיה איננו עוד. הבית שבו גדלתי עומד במקומו, אך בני המשפחה עזבו, כל אחד לדרכו, בנה לו בית משלו, רחוק, ארעי, לעיתים רוצה לחזור. ואני מחפשת, מחפשת בית, הרגשת ביתיות, בכל מקום שבו אני נמצאת. טווה חוטים בין הבתים, בין בני המשפחה, מחפשת לקשור אותם יחד״.

בתחילה התהליך שר ביקשה מכל בן משפחה לתאר מהו בית בעבורו, במטרה לבנות לו בית־תכשיט, קרוב לגופו, קרוב אליה: בניסיון לצרף את החלקים שהתפזרו יחד, להרכיב מחדש את מה שהתפרק, לשמר את הזיכרון ולהגן על הבית. ״החומרים שאיתם בחרתי לעבוד הם חוטי מתכת ומהם אני מכינה מבנים שונים, מעין כוורות – מקום לחזור אליו״. המבנים אינם יציבים: עבודת מחברים מייצרת בהם תנועה, גמישות וניידות. הם מונחים על הגוף, מבקשים לעטוף אותו ברכות, אך המפגש בין הגוף לחומר מזכיר כי המתכת נוקשה וקרה. ״בכל תכשיט, שיבצתי דימויים מצילומים שצילמתי בבית שבו גדלתי ובתכשיט שהכנתי בעבורי שיבצתי צילומי עיניים של אחיי ושלי. אני מבקשת לשמור אותם קרוב, עלי, אך מבטם נותר צופה החוצה״.

עדן שר, זמן עכשיו

בתעמי קובר

בתעמי קובר קיבלה השראה ממבנים בטבע שסביבה: תרמילי זרעים, איצטרובלים, בעלי חיים ימיים, שלדי חרקים ואחרים, ואיתם היא יצרה אסופת מיכלים לבישים, מפרקיים ומנגנוניים באופיים. בשימוש מושכל בתפירה, ברקמה ובמתכות שונות (פלדת אל־חלד, כסף ואלפקה), תוך הפגנת יכולת מרשימה של ניתוח, פירוק ויצירה מחודשת של מבנים מתקפלים הנדסיים, היא מציעה אוביקטים בעלי חזות מסקרנת ופונקציונליות חדשנית.

״במשא החיים אנו נושאים איתנו זכרונות, חלקם מוחשיים, מודעים, וחלקם הפכו במהלך המסע לדפוס פנימי, חלק בלתי נפרד מהווייתנו״, היא אומרת. ״אני יוצרת מנשאי גוף, מלאי אוויר וזרימה, מלאי זיכרונות; מבקשת לבודד את המשא שאני נושאת, להתבונן בו, ולהתאים אותו מחדש למידותיי. מתוך רצון לאפשר לעצמי שינוי והתפתחות, תנועה, אני מחפשת איזון בין המשא למסע״.

החומרים שאיתם היא עבדה הם בדים טבעיים ומתכת, האחד מתאפיין בתנועה והשני בנוקשות. ״כדי להפגיש בין שני חומרי הגלם, עבדתי בטכניקות שיאפשרו לי להטמיע את תכונותיו של האחד בשני. בתהליך דה־קונסטרוקטיבי אני מפרקת את הקיים, חושפת את המחברים, והופכת את מה שלרוב נותר סמוי לנראה; המשא הופך חשוף״.

בתעמי קובר, בתנועה

ענבל הלוי

ענבל הלוי, ילידת קיבוץ מלכיה שגדלה והתחנכה בלינה המשותפת, מעלה ב״קרוסלה, מקלט, מחצבה״ זכרונות ילדות. היא מלקטת בסביבת הקיבוץ שבו נולדה דימויים וחומרים שונים, שאיתם היא יוצרת. הקרוסלה הישנה, המקלט המבוטן ומבנה המחצבה הישנה – יחד עם חומרי רדי־מייד טעוני משמעות כמו מגש חדר האוכל, שמיכת הפיקה מבית הילדים ושקית הכביסה מהמכבסה – שימשו אותה בתהליך מיפוי/חיתוך/פירוק/הרכבה מחדש של סביבת המחייה בקיבוץ שבו גדלה, ומסייעים לה ליצור אוביקטים אדריכליים בטכניקות משולבות.

אוביקטים אלה מורכבים מחומרים שונים כגון חוטי רקמה, חוטים ומשטחים ממתכות שונות, טכניקות הדפס ודימויים מעובדי מחשב, יחד עם טכניקות עיבוד מסורתיות, שיבוץ, יציקה, הדפסת טקסטיל, אמייל ואלפקה, ומבטאים את תחושותיה הפנימיות עם הומאז׳ לאותה תקופת ילדות.

ענבל הלוי, קרוסלה מקלט מחצבה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden