רואים רוקנרול בבית האמנים

ההפתעה מגיעה לקראת סוף הביקור, בקצה החלל העליון של בית האמנים בתל אביב, שם נפתחה בשבוע שעבר התערוכה ״רואים רוקנרול״ שעוסקת במימד הוויזואלי של הרוק הישראלי. אחרי הכרזות של ההופעות, עטיפות התקליטים, המגזינים וצילומי העיתונות, תלויים זה לצד עבודות אמנות שבמרכזן דמותו של שמוליק קראוס, שצויירו על ידי אמנים כמו אורי ריזמן, יגאל תומרקין, אורי ליפשיץ ועוד – מסוג האמנים ששמם הוא לא הדבר הראשון שעולה לראש כשחושבים על ״רוקנרול״. לפי אוצרי התערוכה, אירית לוין ואריה ברקוביץ׳ – שנעזרו בפרופ׳ נסים קלדרון, היועץ האמנותי של התערוכה – עבודות האמנות הן חלק ממהות התערוכה: להראות כיצד אמנות, צילום ועיצוב משתלבים ביחד כדי לייצג מהות אחרת – זו של הרוקנרול.

הרמזים הופיעו בקומה התחתונה, שם מוצגות עטיפת התקליט הראשון של אהוד בנאי והפליטים, ביחד עם עטיפות הסינגלים, פרי יצירתו של איתן פימנטל, לצד עטיפות התקליטים והסינגלים של אנטרטיקה של קורין אלאל, פרי יצירתו של שרי ארנון. ״זאת התקופה שגם פימנטל וגם ארנון הושפעו מהאמנות הפלסטית״, מספר ברקוביץ׳. ״באותה תקופה פימנטל הציג בגלריה תת רמה אצל דני דותן, שהציג אמנות אוונגרדית שתאמה למה שהוא עשה בלהקת הקליק. זה מייצג את הערבוב בין אמנות, מיצג ומוזיקה.

״אצל שרי ארנון אפשר לראות במובהק השפעות של קית׳ הרינג, לא מגרפיקאים אחרים אלא דווקא מאמנים. זו הייתה תקופה שעולם האמנות, העיצוב הגרפי והצילום התחברו. זה גם לא מפליא שתומרקין, ליפשיץ וכל החבורה הזו שיתפו פעולה – הם היו חברים של אותם האמנים, שתו באותו בית קפה, וכתוצאה מכך שהיה מקובל שציור אקספרסיבי יכול לשמש כעטיפה לתקליט, נוצרו העטיפות האלו״.

יצירות האמנות הן לא הדבר היחיד יוצא הדופן ביחס למחשבות על השילוש הקדוש של סקס, סמים ורוקנרול: ההצבה המוזיאלית והכמעט סטרילית של היצירות בחלל מנוגדת אף היא לאופי המחוספס של הרוקנרול. בניגוד לכרזות שנתלות באישון ליל על לוחות המודעות, של התקליטים הישנים והמרופטים, חלק נרחב מהמוצגים בתערוכה מוסגר ונתלה על הקירות. האם אין בכך משהו מנוגד לרוח היצירה? ברקוביץ׳ מספר שתחילה הוא התנגד למסגור של העבודות ושלוין היא זו שהתעקשה על כך. לוין מספרת שזו לא הייתה דווקא היא אלא ש־85 אחוז מהאמנים שמשתתפים התערוכה התעקשו שהעבודות ימוסגרו. ״המסגור הופך את האוביקט למכובד, למוזיאלי, בניגוד לתצוגה במסדרון של מועדון״, אומר ברקוביץ׳. ״זה מיד נותן תחושה של תערוכה, נותן גושפנקה לעבודות.

״יש בזה הצהרה שהדבר הפסיק להיות פוסטר שמודיע על ההופעה הבאה, קרוע או לא, והפך להיות איקון; זה הסיפור. אפילו הפוסטר של החלונות הגבוהים – המסגרת הפכה אותו למשהו שהוא כבר לא מתפקד כמודעה אלא כאיקון בעל ערך היסטורי, זה פתאום מקפיץ את הכל. קח לדוגמה את העטיפה של ׳מחכים למשיח׳ שעיצב דוד טרטקובר. כעטיפה לתקליט היא משהו אחד, כשהיא ממסוגרת זו כבר אמנות. פתאום הרוקנרול נראה מיושב״.

הייתי בהופעה הזו

אף שהתערוכה עוסקת ברוקנרול, היא שמה במרכז הבמה את היוצרים שהעניקו לו ויזואליה. בין העבודות שמוצגות בה אפשר לראות צילומים של ורדי כהנא, מיכה קירשנר, שוש קורמוש, ג׳ראר אלון, אבי גנור; עבודות של יהודה דרי, דוד טרטקובר, שרי ארנון, איתן פימנטל, פיליפ בולקיה, מנחם רגב, מישל אופטובסקי; ועוד. בין האמנים הבולטים שמיוצגים בתערוכה אפשר למצוא יוצרים ותיקים כמו החברים של נטאשה, רמי פורטיס, ברי סחרוף, קורין אלאל, אריק איינשטין, שלום חנוך, זקני צפת, תמוז, נושאי המגבעת, המכשפות, יוסי אלפנט, אהוד בנאי והפליטים ועוד. 

ליוצרים צעירים, שלא הגיעו לגיל 30 ושפועלים בעשור האחרון, כמעט ואין יצוג. לוין וברקוביץ׳ מודעים לכך, אולם הם לא מתרגשים. ״הדברים המרכזים נוצרו בשנות ה־80״, אומרת לוין. ״רוב המעצבים והצלמים אמרו אף הם ששם הייתה הוויזואליה״.

ובכל זאת, איפה הוויזואליה של העשור האחרון?

לוין: ״יש קצת חומרים של ברי סחרוף, היהודים, האיטליז, בעיקר בקליפים שמוקרנים בחלל״. 

ברקוביץ׳: ״המימד הוויזואלי של הרוק הולך לפי תקופות ואופנות. בעידן הנוכחי אין צבעונית כמו שהייתה פעם, אין תחפושות, אין תפאורות, הכל הרבה יותר רזה, גם בגלל שיקולים כלכליים, המועדונים קטנים יותר. פני המוזיקה השתנו גם הם בצורה משמעותית: ערוץ 24 הוא הדוגמה הכי טובה לכך, יש שינוי דרמטי בצורה של הרוקיסט העכשווי. היום ברי סחרוף נראה כמו כל בן אדם ברחוב, הכל הרבה פחות תיאטרלי ממה שהיה פעם. פעם היית רואה רוקיסט ברחוב והיית יודע להגיד שהוא אמן רוק״.

יש בכלל רוקנרול היום בארץ? הרי רוב המוזיקאים מופיעים באולמות של 400 איש מקסימום, רק מעטים ממלאים איצטדיונים, וגם אלה שממלאים איצטדיונים לא עושים זאת ברוקנ׳רול, מלבד אולי שלום חנוך.

ברקוביץ׳: ״זאת בעיה שמתחבטים בה גדולים מאיתנו. קודם כל חשוב להדגיש שזו לא תערוכה שסוקרת את ההיסטוריה של הרוק הישראלי אלא תערוכה שיש בה מקטעים. לפני שהתחלנו היינו צריך להחליט מה זה רוק: הרוק הוא באמצע, הוא יושב בין הפופ למוזיקה האלטרנטיבית; זה המנעד, מאד קשה לחתוך. לדוגמה, ראינו צילומים של יהודית רביץ שלמרות שהיא רוקיסטית הצילום לא ביטא רוק אז לא הכנסנו אותו לתערוכה. לא הכנסנו דברים שלא נתנו ביטוי ויזואלי למטרה שהצבנו״.

מה אם כך הביטוי הוויזואלי של רוק?

ברקוביץ׳: ״הוא קצת מוקצן, אקסטרווגנטי, לא מיינסטרים ותלוי בתקופה. יש תקופות שדווקא המיושבות היא אנטי־קליימקס למה שאתה מצפה מרוקיסט, כמו לדוגמה המראה של נושאי המגבעת או של זקני צפת, שהלבוש המיושב שלהם נחשב כאוונגרד או כאנטי לעומת מה שהיה מקובל באותה תקופה. פתאום להתהלך בהופעה של רוקיסט נראה כמו משהו אנכרוניסטי, אז כשאתה רוצה להיראות אוונגרד אתה הולך עם עניבה וחליפה ומסתפר קצר. ברוק זה תמיד מוקצן, יוצא דופן״. 

לוין: ״הביטוי הוויזואלי מתבטא בהרבה מקומות. לדוגמה, עלמה מכנס קז, שמצלמת בדרך כלל מאחורי הקלעים, צילמה קהל בהופעה בהאנגר 11 בנמל תל אביב. יש פה מצד אחד דימוי חזק של הביחד הזה, ההמון שחובק, ומצד שני גם של הבדידות. רוק זה גם מועדונים, המיצבים והמיצגים שהיו בשנות ה־80 וה־90, או מופע הקולנוע של רוקי בקולנוע פריז. מכיוון ששנינו מאד אוהבים מוזיקה היה חשוב לנו שלתערוכה יהיה העומק הנכון. ראינו המון עטיפות וביקרנו הרבה מעצבים, ולבסוף בחרנו עבודות שיש בהן משהו מעניין גם מבחינה אמנותית או גרפית״.

מה היה יותר חשוב, אמן הרוק או אמן הוויזואליה?

ברקוביץ׳: ״בסופו של יום הלכנו על היוצרים שמאחורי הרוקיסטים, על היוצרים שעשו את העבודה כמו מעצבי התקליטים, הצלמים הציירים וכו׳. בחרנו בתערוכה לייצג את מרבית היוצרים החשובים בתחום הזה שעשו את הפרויקטים או את האיקונים הכי חשובים להתפתחות של הוויזואליה של רוק. לא התיימרנו להציג את ההיסטוריה של הרוק, יש מן הסתם אמנים רבים שלא מופיעים בתערוכה. 

״השתדלנו להציג את הדברים שחשובים להתפתחות הויזואלית של הרוק. רוב הדברים שמוצגים פה חקוקים בתודעה. יותר מזה, הם גם חשובים ליוצרים עצמם, זה החזיר אותם לתקופה, הם התחברו לתערוכה מבחינה רגשית. היה חשוב שגם היוצר עצמו חושב שהעבודה טובה, לא רק אנחנו. הגיע הזמן לתת במה גם ליוצרים שיצרו את הלוק ושמקבלים במקרה הטוב שורה בקרדיטים. החלפנו את היוצרות״.

מה מבקר אמור להבין מהתערוכה?

ברקוביץ׳: ״לי היה חשוב שהוא יראה את ההתפתחות או את התהליך שקרה בהתפתחות של מוזיקת הרוק מהצד הוויזואלי – עם הלימה לצד המוזיקלי. חשוב לראות את ההתיחסות של יוצרים בתקופות שונות לדבר הזה שנקרא רוקנרול, שהוא כל כך טעון. מצד שני חשוב היה להראות שכשאומרים רוק בדרך כלל מתכונים למשהו נורא צר – ההוא עם הקוצים – וכאן רואים פנים רבות של הוויזואליה של הרוק, לא רק הפן הצעיר. המעניין ביותר שהתגובות של האנשים שכבר ביקרו בתערוכה – של כל מי שהוא לא בגיל 17 – הם מסתכלים על הקירות ואומרים ׳וואוו, הייתי בהופעה הזו, אני זוכר שקניתי את התקליט הזה׳. אפשר להביט בפוסטרים ולהזיל דמעה קטנה; אם עברת גיל מסוים זה עושה לך את זה״.

– – –

פורסם לראשונה בגרסה שונה במוסף גלריה של עיתון הארץ