כל מה שחשוב ויפה
עמית הדר, האסון המושלם. צילומים: אסף ארביב

בוגרים 2018: תקשורת חזותית במיטבה

מודעות עצמית, חוש הומור, ביצוע מושלם. האסון המושלם של עמית הדר (שנקר) וישראסטוק של גיא עמיאל (בצלאל) הם שניים מפרויקטי הגמר הבולטים של בוגרי המחלקות לתקשורת חזותית

מתנחלת וערבי חותכים ביחד סלט; בחורה צעירה עצובה בהדלקת נרות בכיכר רבין; אריתראי גונב לתל אביבי את מקום עבודתו; הומו ישראלי מתלהב מתייר ברוטשילד; חבורת סטארטאפיסטים משלבת ידיים; צעירה יוצאת עם שקית של אסוס מהדואר. תמונה אחר תמונה, סיטואציה אחר סיטואציה, גיא עמיאל מפרק את הישראליות על כל שבטיה. לרוב זה פשוט מצחיק, לרגעים זה גם מזעזע (קלוז אפ על יד של פעוט שנשכח ברכב), אבל תמיד לוחץ בצורה מדויקת על נקודה מוכרת.

אף אחד לא אוהב אותך. אני כל הזמן ממשיכה להגיד דברים מטופשים. אני כישלון גמור. אני אשאר לבד. הכל מתפרק. אין לי שום כישרון. חרדה אחר חרדה, עמית הדר מעניקה פרשנות חזותית רווית צבע ומפתה כקינוח עתיר סוכרים וקצפות, לפחדים ולחרדות של דור שלם. חלקם מאפיינים גם דורות אחרים, חלקם מאפיינים בעיקר את בני ובנות גילה (״אף אחד לא עוקב אחריך״).

״האסון המושלם״ של עמית הדר (שנקר) ו״ישראסטוק״ של גיא עמיאל (בצלאל), הם לא בהכרח שני פרויקטי הגמר הטובים ביותר שהוצגו השנה במחלקות לתקשורת חזותית. ועדיין, אלה שני הפרויקטים שהצליחו לבלוט ולהישאר איתי גם חודש וחצי אחרי שנתקלתי בהם לראשונה. וכשהעברתי בראש את הקיץ האחרון ואת מאות פרויקטי הגמר שהוצגו במחלקות לתקשורת חזותית, ניסיתי להבין למה דווקא הם.

מעבר לכך שאלה שני פרויקטים מצויינים, שונים בתכלית אחד מהשני, הם מציגים תקשורת חזותית במיטבה, והיה בהם הבט אחד מכריע שכמעט ולא נראה בעיצוב הישראלי: חוש הומור. בין אם זו הפרשנות החזותית רווית הצבע של הדר לחרדות חברתיות, או האופן שבו עמיאל מפרק את הקלישאות והסטראוטיפים שמרכיבים את החברה הישראלית, יש משהו מרענן ולא ברור מאליו בגישה הבוגרת של שניהם לעיצוב. נדיר למצוא מעצבים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות – גם אצל מעצבים ותיקים, ודאי אצל סטודנטים – אבל שעושים את זה בצורה הכי רצינית שאפשר.

טקסטורה של נייר סופג אחרי טיגון שניצלים

המחשבה על יצירת מאגר תמונות גנרי מקומי, צצה אצל עמיאל לאחר שבמהלך הלימודים בבצלאל הוא התחיל לעבוד בחברת היי־טק קטנה בירושלים כמעצב, שם נתקל לראשונה בחווית החיפוש במאגרי תמונות כמו שאטרסטוק ודומיו. ההעמדות המגוחכות והחיוכים המזויפים הצליחו להצחיק ולהטריד אותו בו זמנית; כמו גם הרעיון שהתמונות האלו מנסות להיות כמה שיותר כלליות על מנת שכמה שיותר אנשים ירצו לשלם עליהן ולהשתמש בהן.

כשנדרשתי למצוא רעיון לפרויקט גמר בלימודים, הוא תהה איך תראה גרסה ישראלית של מאגר כזה: ״כמה גנרית וקלישאתית יכולה להיות הישראליות? האם אפשר לייצר דימוי בודד שיתאים לידיעות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב?״, הוא מספר.

״הרגשתי שבניגוד לתרבות האמריקאית ולמאגרי התמונות שמציגים אותה, שמנסים להיות מאוד פוליטיקלי קורקט והגזענות שבהם מוחבאת, למאגר הישראלי מתאים לא להחביא את הגזענות שלו. ממש כמו החברה בארץ שלא מנסה או מצליחה אף פעם להיות פוליטיקלי קורקט״.

מהלך העבודה היה זורם ואקראי והרעיונות לתמונות פשוט עלו. עמיאל פתח קובץ אקסל לרעיונות וכל יום הוסיף לשם עוד ועוד רעיונות לדימויים שקפצו לו לראש, חלקם הצחיקו אותו, חלקם הטרידו אותו: ממש כמו התחושה בזמן החיפוש בשאטרסטוק.

״הצילומים עצמם היו הזויים לחלוטין״, הוא נזכר. ״הכנסתי את עצמי לסיטואציות כמו מעגל הדלקת נרות זיכרון מזויף עם חברים בכיכר רבין, שגרר תגובות דואגות של אנשים מסביב שחשבו שלא הספיקו לקרוא חדשות ולהתעדכן באסון שקרה. הסתובבתי בתחנה המרכזית עם חבר בן 28 במדי חייל ונשק מזויף שהצריך המון אישורים. יצרתי קשר עם בחור אריתראי שהסכים לזרום עם הרעיונות המוזרים שלי לצילומים ועל הדרך שיתף אותי בסיפור החיים הבלתי נתפס שלו.

״פניתי לזוג גייז באינסטגרם עם המון עוקבים שהסכימו להצטלם, בתמורה שאעזור להם בסשן צילומים מיוחד לאינסטגרם למצעד הגאווה, ועוד שלל חוויות. היה גם בחור חרדי ממאה שערים שהצטלם ונאלצתי לגנוז אותו בסוף מהפרויקט (עלתה תמונה אחת שבה הפנים שלו הוחלפו בפנים של חבר אחר בפוטושופ)״.

בנוסף, עמיאל בחן סוגי דימויים נוספים שמאגרי התמונות כוללים,  כמו טמפלייטים וטקסטורות: טמפלייט של עיתון ביום שאחרי אסון, טקסטורה של נייר סופג אחרי טיגון שניצלים. ״הטקסטורות בהתחלה התחילו קצת כמו דאחקה על עיצוב גרפי, אבל אני חושב שדווקא שם הצלחתי לדייק את ה׳ישראליות׳ בצורה הכי מדוייקת ואינטימית״.

כחודש לאחר ההגשה הפרויקט הוצג בתערוכת הבוגרים והתגובות המשיכו לזרום. מספר ימים לאחר פתיחת התערוכה עמיאל פתח את עמוד הפייסבוק של ישראסטוק. ״עניין אותי איך הפרויקט יכול לחיות באינטרנט ומה הכוח שלו שם, איך הוא יתפרש, האם אנשים שאינם מעצבים ואנשי תקשורת יבינו את הקונספט.

״נראה שהעמוד מעורר הרבה הזדהות, הרבה תיוגים ושיתופים. שימח אותי שהצלחתי לתקשר החוצה את ההרגשות והמחשבות שלי בנושא הזה. בינתיים, מבין כל התגובות יש שתיים שחוזרות על עצמן הכי הרבה. הראשונה היא השאלה ׳מה כתובת האתר שלכם׳. אין אתר וגם לא יהיה: זה קורע שאנשים לא מבינים שזו פארודיה, אבל הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויעשה מאגר תמונות ישראלי כי הביקוש עצום. השאלה השנייה היא מה תעשה כשיגמרו התמונות? יש כמה כיוונים, אני עדיין חושב איך נכון לי לפעול״.

אני כישלון גמור

לעומת הצילומים היום־יומיים של עמיאל, הדר מציגה בפרויקט הגמר שלה משפטים המייצגים חרדות, כתובים על גבי אוביקטים יום־יומיים, בטיפוגרפיה ידנית ובצבעים עליזים ורוויים. הקונטרסט בין התוכן לצורה מבטא התמודדות עם מחשבות מטרידות ופחדים אישיים לעומת ניסיון לשדר נינוחות ואופטימיות כלפי חוץ.

״חרדות היו דבר שליווה אותי בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך הלימודים בשנקר״, היא מספרת, ״ולכן היה לי ברור שזה נושא שאני רוצה לעסוק בו בפרויקט הגמר״. נקודת ההתחלה הייתה שאלון אנונימי בנושא: מתוך כ־400 איש שענו עליו, 85 אחוזים סיפרו שהם מתמודדים עם חרדות, חלקם גם ממש הרחיבו וסיפרו איזה חרדות ואיך זה מפריע להם ביום־יום. ״זה ממש ריגש אותי, גרם לי להבין שאני לא לבד, וחידד לי את הנקודה שתמיד הכי עניינה אותי בנושא: הקונטרסט בין העובדה שרובנו מתמודדים וחווים חרדות, לבין מה שלרוב אנחנו מקרינים כלפי חוץ – שהכל בסדר ואפילו די מצויין״.

וזה מה שהיא ביקשה  להעביר בחלל, שהורכב מאוביקטים יום־יומיים שייצגו – כל אחד – חרדה אחרת. הקונטרסט עבר בטיפוגרפיה הידנית ובצבעים העליזים והרווים, ״שהרגישו לי קצת משונים וזרים לאוביקטים, ויצרו חוויה שתרגיש קצת היסטרית. הטכניקה הידנית גם היא משהו שהרגיש לי נכון מההתחלה: הרגשתי שיש בה משהו אובססיבי ועמלני וגם קצת תראפויטי״.

הדר בחרה בחרדות שהיא מזדהה איתן ובכאלו שחזרו על עצמן בשאלונים. חלק מהאוביקטים עוסקים בחרדות ספציפיות כמו השטיח, פחד לא רציונלי מזר שייכנס הביתה ויפגע בבני המשפחה, ויש כאלו שעוסקים בתחושה כללית כמו הכד (Disaster), הגביע (I"m a Total Failure), הכסא שמדבר על חרדות חברתיות, או החזיר שעוסק בחרדה שחזרה בשאלונים: חרדה כלכלית.

התגובות לפרויקט הפתיעו אותה, במיוחד אלו שאמרו שזה נורא הצחיק אותם. ״זה לא משהו שחשבתי שיכול לקרות בהקשר לנושא טעון כמו חרדות. בנוסף, הרבה אנשים ניגשו אלי וסיפרו כמה הם מזדהים, שמבחינתי זה היה קצת סגירת מעגל. בהתחלה חששתי לעסוק בנושא הזה, הרגיש לי נורא חשוף וגם קצת מביך, ופתאום אני מדברת עליו בגלוי ואנשים משתפים אותי בצורה נורא פתוחה ומקבלת בחרדות שלהם״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ימית

    מעניין. תודה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden