כל מה שחשוב ויפה

יעל שוורץ ז״ל

על מותה של יעל שוורץ נודע לי מידיעה שפורסמה במוסף גלריה של עיתון הארץ ביום שישי האחרון. לא הכרתי את שוורץ, ואת שמה הכרתי רק מעטיפות הספרים של הספריה החדשה, שאותן היא עיצבה. זה לא היה עיצוב חדשני, או כזה שצועק מהמדף בוא תיקח אותי, לא היו בו הבלטות וגם לא צבעים מטאליים. היה בו משהו מאד מאופק, כיאה לאכסנייה בה הוא נמצא, אולם בדרך כלל היה בו משהו מסקרן ומעורר מחשבה. נכון, אפשר היה לעשות את זה אחרת – אולי לבחור בפונט יותר עדכני, אולי לצאת מהמסגרת המרובעת ומהבחירה ביצירות אמנות, אבל דווקא הבחירה ביצירת אמנות הפלסטית שתלווה את הספר העניקה לו תמיד משמעות נוספת. מנחם פרי, עורך הספריה החדשה אמר בידיעה ש"העטיפות שלה היו בנויות על קריאה של הספר ודרכן אפשר היה להבין מה היא חושבת עליו".

נדמה לי שזה בדיוק ההבדל בין מעצב שקורא את הספר לפני שהוא מתחיל במלאכת העיצוב לבין מעצב שמסתפק בלקרוא את הטקסט שבגב הספר. אין לי טענות למעצבים שלא קוראים את הספר, מכיוון שהשכר עבור עיצוב עטיפה אינו גבוה במיוחד בכדי שיכלול גם את פרק הזמן לו המעצב נדרש לקרוא את הספר. יחד עם זאת, לא פעם אני נתקל בספר, שלאחר שאני גומר לקרוא אותו ברור לי שהמעצב קרא רק את הטקסט שבגב הספר, ואם היה לו זמן אז גם את הפרק הראשון. זה לא שאי אפשר לעשות עטיפות יפות לספר מבלי לקרוא אותו אבל השאלה היא תמיד האם הן מתאימות לספר. תהליך עבודה נכון לדעתי הוא כזה שתוך כדי הקריאה מקבלים את התחושה שהסופר מעניק במילים שלו לעלילה, ועם סיום הקריאה מנסים לתרגם את אותה התחושה באמצעים ויזואליים.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. זוהר

    אף פעם לא שערתי בנפשי שהמעצב/ת של העטיפה כלל לא קרא/ה את הספר במלואו.
    אני מבין את התכתיבים של החיים אך יש בכך משהו כל כך לא מקצועי, כל כך מקומם בזילות כלפי הספר כיצירה אמנותית.
    זה מזכיר לי ילד שקורא את הטקסט בגב הספר וכותב עליו book report על מנת לקבל ציון עובר. מעניין מה רוארק היה חושב על כך…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden