כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

כריסטוף (מימין) ופלורין שמידט, מחכים לכביסה. צילומים: מ״ל

LOW BROS: ברלין פינת מיאמי בתל אביב

צמד אמני הרחוב הגרמנים LOW BROS הגיע לתל אביב לצייר על הקיר של מרכז ביכורי העתים: ורד מפוקסל, תשוקה רומנטית של מסכים, ״בסגנון רטרו־פוטוריסטי עם וייב של וינטג׳ ותרבות דיגיטלית״

יום שישי האחרון, 08:30 בבוקר. אני שולח הודעת ווטסאפ לפלורין שמידט, מצמד אמני הרחוב LOW BROS, שהגיע לארץ ביחד עם אחיו כריסטוף, לצייר על הקיר של בית ביכורי העתים בתל אביב. המטרה: לקבוע מועד לראיון בהמשך היום. שמידט מציע שניפגש בשעה 17:00, אחרי שהם יסיימו את העבודה, ושאני אצטרף אליהם למכבסה. ״אנחנו ממש צריכים בגדים נקיים״, הוא כותב.

״ראיון־מכבסה! תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר״, אני עונה, לא בטוח אם הוא רציני או לא. בכל זאת אמני רחוב, ובכל זאת הם בדרכים כבר כמעט חודש, אחרי שהגיעו לתל אביב היישר מפרויקט אחר במיאמי. כך או כך ראיון־מכבסה עוד לא היה לי, ואני נכון להרפתקה.

לקראת השעה 17:00 אני מגיע למשכן הזמני של ביכורי העתים, בפינת הרחובות לינקולן וסעדיה גאון בתל אביב. שני האחים נמצאים על המנוף, מציירים בשקט ובריכוז. הקיר לא נראה בכלל כמו עבודת אמנות שאמורה להסתיים עד יום שני, אבל הם נראים רגועים. מבעד למצלמה – הצבעוניות הפסטלית, הדקל, השקיעה – אפשר היה לחשוב בקלות שאנחנו במיאמי; או בכל מקום אחר בעולם. וזה לא מפתיע: מי שקצת עוקב אחרי האחים כריסטוף (בן 33) ופלורין (בן 36) שמידט, יכול לראות את עבודותיהם ואת ציורי הקירות שלהם ברחבי העולם – בנגקוק, ליסבון, ורשה, רבאט, אטלנטה, ונקובר, הונג קונג, לונדון ועוד.

צובעים את הקיר של מרכז ביקורי העתים

התוצאה הסופית כעבור שבוע. צילום: באדיבות עיריית תל־אביב-יפו

השניים פועלים מאז 2011 בברלין תחת השם LOW BROS, עיוות של Lowbrow, שמה של תנועת אמנות שצמחה מהקומיקס, הפאנק ואמנות הרחוב של לוס אנג׳לס בשנות ה־70; השינוי מ־brow ל־bros (אחים) היה מתבקש. הם הגיעו לארץ בהזמנת שגרירות גרמניה בתל אביב לציון שנת ה־70 להקמת מדינת ישראל, והפרויקט מתקיים בשיתוף עיריית תל־אביב-יפו, מרכז התרבות ביכורי העתים (מרכז מקצועי ללימודי אמנויות הבימה שמפעילה העיריה) וקרן ריאליטי.

תשוקה רומנטית של מסכים

חצי שעה לאחר מכן אנחנו יושבים במכבסה ברחוב אבן גבירול; אז לא, זו לא הייתה בדיחה. המנגנון להפעלת שלוש (!) מכונות הכביסה פוצח, בקבוקי הבירה שנקנו בפיצוציה השכנה נפתחו, המחשב הנייד מוכן לפעולה, אפשר להתחיל. במובן מסוים זה הלוקיישן המושלם לראיון עם כוכבי אמנות הרחוב שהגיעו מגרמניה: לא שגרתי אבל שקט, יוצא מהשטאנץ אבל בכל זאת עם סאבטקסט של סדר וניקיון. ממש כמו העבודות שלהם: מוקפדות, מזמינות, ותמיד עם טוויסט. גם הם מבינים את הפוטנציאל של המקום, כפי שאפשר יהיה לראות בתמונות ובסרטונים שהם יעלו ל־55 אלף העוקבים של עמוד האינסטגרם שלהם בהמשך הערב.

 הם כבר שבוע בתל אביב, גרים בדירת אייר בי.אנד.בי ברחוב שינקין, שינוי גדול מחוף הים של מיאמי של השבוע שעבר. הם אוהבים את העובדה שהקריירה שלהם מביאה אותם למקומות שונים בעולם, ותוהים איך הביקור בתל אביב ישפיע על העבודות הבאות שלהם. ״אנחנו אוהבים לעשות משהו חדש בכל מקום״, אומר פלורין, ״להציג את האמנות שלנו, אבל גם להיות מודעים לאיפה אנחנו מציירים – ובמקרה הזה על הקיר של מרכז קהילתי בתל אביב – ולתהות מה מזה יחלחל הלאה״.

מיאמי, ארצות הברית

רבאט, מרוקו

כך לדוגמה, בשנה שעברה אחרי תערוכה בלונדון וביקור בתערוכת הבסט־סלר של דיוויד הוקני, הבריכות של הוקני מצאו את דרכן מלוס אנג׳לס לקיר על בנין ברבאט, מרוקו. ״חשבנו שיהיה מעניין דווקא במדינה כמו מרוקו לשחק עם הגיאומטריה האיסלמית, ולשלב שם את הבריכה; לשלב את שתי התרבויות ביחד. כשהבנו שמתקיימות במרכז ביכורי העתים בתל אביב פעילויות של מחול, תיאטרון, אמנות, התחלנו לחשוב מה לקחת מזה לעבודה״. 

ואז מה?

פלורין: ״אף פעם אין לך מספיק זמן, להגיע שבועיים קודם, להכיר את המקום ולתכנן כמו שצריך. אז הנה, הגענו ממיאמי וישר התחלנו לעבוד. נדמה לי שהבאנו לתל אביב משהו מהרוח של מיאמי: התנועה שיש בציור, הצבעוניות, השקיעה, הוורדים המפוקסלים, המים.

״בדרך כלל אנחנו לא אוהבים יותר מידי סימבוליות, אנחנו אוהבים את המטען שהאלמנטים נושאים עימם. לדוגמה, בוורד יש  רגש, יש דרמה. והיום ורד זה משהו שמילניאלז משתמשים בו, באימוג׳יז, מן תשוקה רומנטית של מסכים. אז יש בזה שכבות של משמעות״.

רטרו־פוטוריסטי, עם וייב של וינטג׳

ציור הקיר בתל אביב הוא המשך לקו אמנותי יחסית־חדש שלהם מהשנה האחרונה: יותר אבסטרקטי, פחות דמויות של אנשים או בעלי חיים, ועדיין משלב בין צורות דו ותלת־ממדיות, עם שפה צבעונית אחידה שמושפעת מתרבות אמריקאית של שנות ה־80. 

״התחלנו לעבוד ביחד ב־2009 בלי שידענו לאן זה ימשיך״, מספר כריסטוף על תחילת העבודה המשותפת. ״כמי שמגיעים מעולם הגרפיטי כבר היינו רגילים לעבודת צוות. התחלנו לצייר דמויות ולבדוק איך אנחנו יכולים לפתח אותן, ניסינו למצוא את הסגנון שלנו. כבר אז הן ייצגו סטריאוטיפים של אנשים שאתה אולי מכיר מעולמות ההיפ־הופ, הסקייטבורד, אמנות הרחוב. לדוגמה, לנמר יהיו מאפיינים של המנהיג של החבורה, וכן הלאה. אחרי משהו כמו חמש שנים התעייפנו מזה, רצינו לחדש.

״בעבודות שלנו בא לידי ביטוי הקונפליקט בין מסורת וקדמה: אנחנו אוהבים לעסוק בעולם הדיגיטלי ולבדוק איך אנחנו מתחברים אליו כמי שגדלו בשנות ה־80 בהמבורג. אנחנו הדור שבין הכיסאות: גדלנו אנלוגית, ועכשיו הכל דיגיטלי. המחשבה הרומנטית המתבקשת היא לשמור על המסורת, אבל אנחנו אוהבים גם את ההתפתחויות הטכנולוגיות החדשות״.

פלורין: ״אפשר להגדיר את הסגנון שלנו כרטרו־פוטוריסטי, עם וייב של וינטג׳ ותרבות דיגיטלית״.

מנהיים, גרמניה

המבורג, גרמניה

כריסטוף: ״חשבנו שיהיה מעניין לעשות עבודות שאין בהן דמות שמייצגת טיפוס אחד, אלא עבודות שמייצגות דור; שמשקפות במידה מסויימת את  השינוי של ההתנהגות החברתית בעידן הדיגיטלי, עם הרשתות החברתיות, הבלוגים והאינטרנט. היום אתה מתקשר עם אנשים דרך מסך באי־מייל, בסמס, בפייסבוק. יש לנו כל כך הרבה חברים, אבל עם כמה מהם אנחנו באמת מתקשרים?

״חשבנו לתמצת את הרעיון והבנו שאנחנו יכולים להיות פחות מפורשים. אם השועל, לדוגמה, ייצג בעבודות קודמות שלנו אנשים מסויימים, בעבודה על הקיר בתל אביב כבר אין נוכחות אנושית מפורשת: אתה  צריך לדמיין מה יקרה אם יכנס לסצינה הזו בן אדם״.

כמה זה גרמני? בין־לאומי? התחושות האלו?

פלורין: ״הביצוע מאוד גרמני, הדיוק, אבל ההשפעה מגיעה מאמריקה, מקליפורניה, ממיאמי, למרות שביקרנו בלוס אנג׳לס בפעם הראשונה לפני שלוש שנים בסך הכל. אז זה לא רק גרמני״. 

מה אתם אוהבים בלעבוד בקנה מידה גדול של קירות? 

פלורין: ״אתה יכול להשוות את זה לבמאי קולנוע שעושה עבודה לאייפון או סרט למסך הגדול. חוץ מזה שבסך הכל כמי שבאים מגרפיטי, זה מהלך טבעי, לעבוד בחוץ, להיות בתנועה במקום לשבת על הכיסא. בסטודיו יש מיילים והפרעות, וזה קשה לעבוד מבלי לחשוב על כל הדברים האחרים שאתה צריך לעשות. פה אין לך ברירה: אתה כל הזמן בפוקוס על העבודה״. 

כריסטוף: ״זה כיף, להיות בחוץ, לפגוש הרבה אנשים, לראות מה התגובות שלהם כשאתה רק מתחיל לעבוד, כשהעבודה גמורה, בטח במדינות שהאנשים פחות רגילים לעבודות מהסוג הזה במרחב הציבורי: בהתחלה הם מאופקים, ולאט לאט הם מתחילים לדבר איתך. זה גם שומר אותך צעיר כי אתה עושה משהו שעשית כבר בגיל 16. זה נחמד״.

תמיד הסתדרתם אחד עם השני?

פלורין: ״כן, תמיד היינו בקשר טוב. לפעמים חושבים שאנחנו תאומים״, הוא אומר. ואמנם, לאורך כל הראיון הם משלימים אחד את המשפטים של השני, לפעמים מדברים ביחד כאילו הם ישות אחת, ויש בהתנהלות שלהם משהו דומה: קור רוח, חוש הומור, רציניים בעבודה אבל לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות.

״אנחנו משתפים אחד את השני בכל כך הרבה דברים. יש לנו אפילו את אותו קעקוע, ׳העין המשותפת׳ שלנו. זה עוזר שיש מטרה גדולה יותר בחיים: אנחנו שניים, האגו לא כזה משנה, זה נשאר במשפחה. אנחנו באמת בוטחים אחד בשני, בהחלטות שאנחנו צריכים לקבל, ובחלק היצירתי של העבודה״. 

אל תקשיבו להורים שלכם

אם בעבר הסקיצות לעבודות שלהם היו חופשיות יותר, בעיפרון, היום הם מספרים שהכל מתוכנן במחשב; וזה לא רק עניין של גיל או טכנולוגיה. ״ככל שיש יותר כסף מעורב בפרויקט, צריך תכנית יותר מסודרת״, אומר פלורין. יחד עם זאת, למרות שמדובר בפרויקטים מוזמנים ובתשלום, ולמרות הרקע שלהם כמי שלמדו עיצוב ותקשורת חזותית, הם רואים בחופש האמנותי ערך חשוב ועקרוני. ״אנחנו מציגים אפשרות אחת, אם יש הערות טובות אנחנו מקשיבים, לוקחים בחשבון איפה אנחנו מציירים, אבל אין לנו עניין לרצות את כולם״. 

כריסטוף: ״זה לא שונה מאוד מתערוכת אמנות עם קול קורא שמבקשים ממך לעשות עבודה בנושא מסוים״. 

פלורין: ״אנחנו מצליחים איכשהו להתנהל עם זה, אולי כי אנחנו באים מרקע של עיצוב גרפי וגרפיטי״. 

כריסטוף: ״אבל אם אני צריך לתת עצה לדור הצעיר: תעשו מה שמשמח אתכם, מה שיש לכם תשוקה לגביו. אנחנו התחלנו מגרפיטי, מציור על קירות, וכשהבנו שצריך לחיות ממשהו עשינו עיצוב גרפי ואיור. רצינו ליצור ולהיות יצירתיים, הייתה לנו תשוקה לצייר, ואז התחילו לשלם לנו שנעשה את מה שאנחנו אוהבים ולשלוח אותנו לכל מני מקומות בעולם, ואנחנו אסירי תודה על כך; בהתחלה בכלל לא חשבנו שזה אפשרי״.

פלורין: ״ואל תקשיבו להורים שלכם״.

כריסטוף: ״בטח לא היום. אולי פעם היה ערך לעצות מההורים בקשר לקריירה ולעתיד, אבל היום אף אחד לא יודע מה יקרה. הדור הצעיר גם ככה קרוב יותר להווה, הם יודעים יותר טוב״.

פלורין: ״זה מצחיק שאתה מקבל מייל מאנשים צעירים ששואלים איך להתחיל קריירה כאמן רחוב. הם אומרים שהם חרוצים ויכולים לעבוד קשה. אבל עבודה קשה לא צריכה להיות נקודת ההתחלה של האמנות שלך״‭.‬

כריסטוף: ״בסוף אף אחד לא עובד קשה כמו מישהו שיש לו תשוקה״.

מה השלב הבא באמנות שלכם?

כריסטוף: ״אנחנו רוצים לעשת פרויקטים גדולים יותר, עם וידאו, מוזיקה ואנימציה. לעבוד בתלת־ממד, פסל ציבורי, משהו שהוא מעבר לדו־ממד. התחלנו כבר לעבוד על משהו כזה אבל אנחנו רוצים לחשוב יותר בגדול״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden