כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

תיאטרון ירושלים בתקופת הבנייה (צילום ארכיון מאוסף אריאל נדלר)

אמנות ואדריכלות נפגשו בתיאטרון ירושלים

בתערוכה ״לפסל בניין״, שמוצגת באטלייה שמי בקיבוץ כברי, אמנים בני זמננו מתחקים אחר שיתוף הפעולה בין שמי הפסל למשרד האדריכלים נדלר־נדלר־ביקסון־גיל בתכנון בניין תיאטרון ירושלים, שנחנך ב־1971

״לפסל בניין״, התערוכה שמוצגת באטלייה שמי בקיבוץ כברי (אוצרים: סמדר שינדלר ואדריכל עומר פרנק), בוחנת את מבנה תיאטרון ירושלים תוך הדגשת האמנות שמשתלבת בו. זו אינה תערוכת אדריכלות ״טהורה״, שמבקשת להתחקות אחר תכנון מבנה התיאטרון באמצעות פירוקו למרכיבים, גם לא תערוכה שעונה על פורמט מוכר של תערוכת אמנות, החותרת לנתח את עבודות הפיסול. ״לפסל בניין״ היא יותר מכל הפניית זרקור למפגש בין־תחומי ובין־דורי, שמציף מכלול רבדים היסטוריים ותרבותיים.

תחת תמה של שילוב אדריכלות ואמנות כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרויקט, התערוכה מפגישה יוצרים בעלי שם בתחומם, מהפוריים שידעה המדינה: את משרד האדריכלים נדלר־נדלר־ביקסון־גיל, שתכנן את המבנה ונמנה על המשרדים הנחשבים שפעלו בארץ במחצית השנייה של המאה ה־20 ועד שנת 2010; ואת האמן זוכה פרס ישראל לפיסול יחיאל שמי, שעבודתו שזורה בו כחלק אורגני ובלתי נפרד מהאדריכלות. התצוגה משרטטת את שיתוף הפעולה ביניהם באמצעות חומרים מאוסף האטלייה ומהאוסף של אריאל נדלר, בנם של בני הזוג נדלר, ומעשירה אותו באמצעות עבודות של יוצרים עכשוויים מתחומים שונים ששאבו ממנו השראה: אירית חמו, נבט יצחק, יאיר ברק ועפרי כנעני, שהיא גם נכדתו של שמי.

הכניסה לתיאטרון ירושלים כיום, צילום: יאיר ברק

התיאטרון בראשית ימיו (צילומי ארכיון מאוסף אריאל נדלר)

משרד האדריכלים נדלר־נדלר־ביקסון־גיל נוסד בשנת 1945 על ידי בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר, מיד עם סיום לימודיהם בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. בשנת 1958, הצטרף אליהם כשותף האדריכל שמואל ביקסון וב־1970 האדריכל משה גיל. מאז תחילת דרכו הייתה השתתפות בתחרויות חלק משמעותי מסדר היום של המשרד, והפרסים בהם זכה התוו את דרכו לכיוון של בנייה ציבורית, שהניבה גוף עבודות הכולל פרויקטים אייקונים נחשבים, וביניהם: בית סוקולוב; מדרשת רופין; בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם (שתוכנן בשיתוף עם האדריכלים אברהם יסקי, שמעון פובזנר, חנן הברון וזיוה ארמוני); בניין הספרייה על שם סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, ושורה ארוכה ומרשימה של פרויקטים נוספים.

יחיאל שמי נמנה על הגרעין שייסד את קיבוץ בית הערבה, שננטש במלחמת העצמאות וחבריו ייסדו את קיבוץ כברי. האמנות, שהייתה חלק מחייו של שמי כבר כנער שלמד ציור ורק אחר כך התפתחה לכיוון הפיסול, ליוותה אותו כל שנותיו, כשבמקביל לתפקידים שמילא בקיבוץ היה מהדמויות הבולטות בסצנת היצירה בארץ ובעולם. בשנת 1986 זכה שמי בפרס ישראל, ובסוף אותו עשור – תחילת שנות ה־90, לצד הפיסול, חזר שוב לציור של ראשית דרכו. עבודות הפיסול של שמי, ובכלל זה אנדרטאות, משתלבות במרחב הציבורי ברחבי הארץ, ובכלל זה בקיבוצים ובערים, במוסדות ציבור ואקדמיה, בנמל התעופה בן גוריון ועוד.

בפרויקט תכנון מבנה התיאטרון ואולם הקונצרטים זכה משרד נדלר־נדלר־ביקסון־גיל בתחרות שהתקיימה בשנת 1958, בעקבות יוזמתם של ראש עיריית ירושלים דאז טדי קולק והנדבנים מיילס וגיטה שרובר להקים בעיר תיאטרון. ואולם, מאז הזכייה ועד שהמבנה נחנך חלף יותר מעשור, שבמהלכו ״הוחלף״ השטח שיועד לבנייתו בתחילה בשטח אחר, ואגב כך השתנה גם תכנונו, אך לא הרעיון שעמד בבסיסו: הקמת מתחם ייחודי שיגלם את החוויה הנקשרת לתכני התרבות שנועד להכיל.

דגם הבנין (צילום ארכיון מאוסף אריאל נדלר)

צילום ארכיון מאוסף אריאל נדלר

שילוב אמנותו של שמי במבנה, שנחנך ב־1971, מגלם את תפיסת המשרד. אמנם מדובר באקט תכנוני שהיה מסממני התקופה וככלל הולך שנים אחורה בדברי ימי האדריכלות, אך לדברי האדריכל מיכאל יעקובסון, שיחד עם האדריכל ד״ר צבי אלחייני פרסם ספר אודות עבודת המשרד, ״הנדלרים״ – כפי שהוא מכנה אותם – ״היו עקביים ביישום התפיסה ועשו זאת תמיד עם אמנים בעלי שם״.

לטובת פרויקט התיאטרון חצה שמי את הקווים, כשהמיר את השימוש במתכת שזוהה עם יצירתו בבטון, כך שיתאים לחומריות המבנה שנשענת על אבן נסורה ובטון. העבודות שיצר מדגישות את החגיגיות שבמעבר למרחב של תרבות ורוח, שהייתה מוטיב משמעותי בתכנון וככאלה מסמנות סוג של תהליך, שמתחיל בפסל בטון המוצב ברחבת הכניסה החיצונית, ממשיך בתבליט קיר בחזית הכניסה, ונכנס פנימה אל אולם המבואה, תוך שהוא קושר את שני המרחבים. מספר שנים מאוחר יותר, כשלמבנה נוסף אגף חדש, שאף הוא תוכנן על ידי נדלר־נדלר־ביקסון־גיל, שולבו גם בו עבודות של שמי.

לצד חומרים ארכיוניים, כממד היסטורי שמאיר את ההיבט הרעיוני־תכנוני של המבנה ומדגיש את אורגניות השילוב של האדריכלות והאמנות, מוצגות בתערוכה עבודות של אמנים עכשוויים שיצירתם מגיבה אליו: ״תיאטרון ירושלים עכשיו״ – סדרת צילומים של יאיר ברק שמתעדת את המבנה; ״סופה 8״ – צילום ציור בטכניקת אבק של אירית חמו, שמתייחס לתבליט הקיר שבחזית הכניסה ושבמקור הוצג בתערוכה ״בעיות השעה״ בביתן הלנה רובינשטיין; סקיצות מקוריות/הדמיות שלקוחות מעבודת וידאו־מפינג של האמנית נבט יצחק, שהוקרנה על חזית המבנה במסגרת פסטיבל ישראל ב־2016; ומיצב תאורה של עפרי כנעני, גרסה של עבודה מתוך התערוכה ״עסק משפחתי״ שהתקיימה באטלייה ב־2015.

במיצב התאורה של ״לפסל בניין״ מוארים מודלים של פסלי התיאטרון שהוצבו על הרצפה עם חיבור למקור אור זעיר, שמכפיל אותם באמצעות הצל המעוות משהו שנוצר על הקיר. למעט סדרת הצילומים של ברק, שנוצרה אד־הוק לתערוכה, העובדה שהעבודות האחרות הן עבודות קיימות, גם אם הן מוצגות כווריאציה של העבודות המקוריות, היא במידה רבה תמצית סיפורו של המבנה ושל יוצריו, ובתוך כך של התערוכה. בחירתם הבלתי תלויה של היוצרים להתייחס לתיאטרון הוותיק 50 שנה אחרי שנחנך מדברת בעד עצמה, באשר לרובדי התרבות והאיכויות שמגולמות בו, כערכים מעוררי השראה העומדים מעבר לזמן.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden