כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

יפה לך! עיצוב: תמר מושינסקי וסימונה כצמן

יפה לך: תמר מושינסקי על נשיות, תקווה, מרד ומחאה

״חשוב לנו להשאיר את הנושא הפמיניסטי על סדר היום ולתת לו נוכחות ויזואלית חיננית וחצופה״, אומרת המעצבת תמר מושינסקי, מיוזמות תערוכת המכירה ״יפה לך!״ שתתקיים במוצאי שבת בתל אביב

Yuval:

הי תמר, בוקר טוב

Tamar:

בוקר אור! מה נשמע יובל? איפה היית בחוצלארץ?

Yuval:

הייתי בהונג קונג, היה מעולה. אפשר כבר לאחל יום האישה הבין־לאומי שמח?

Tamar:

ברור. כל יום הוא יום אישה, אז אתה יכול לאחל תמיד

Yuval:

אהבתי.

ספרי בכמה מילים מה הולך לקרות במוצאי שבת בנסיך בנחלת בנימין

Tamar:

בכמה מילים: פתיחת תערוכת עיצוב קבוצתית שהכנסותיה נתרמות למטה למאבק בסחר בנשים ובזנות

Yuval:

ומה תפקידך בכח?

Tamar:

התפקידים שלנו בכח מעולם לא הוגדרו, אבל אפשר לומר שאני זו שיזמתי את המהלך והובילה אותו לכיוון המוגדר הזה של התערוכה. הרעיון עלה לפני די הרבה זמן, ועבר הרבה גלגולים. במקור, רציתי לעשות פעולה עיצובית במרחב הציבורי כמחאה על שימוש בנשים כמוצר צריכה, אבל הרעיון לא היה מגובש בכלל ולקח לו המון זמן להבשיל. החיבור עם גל חוברה ויסמין בן שחר מ־thisisus הוא שהניע את הגלגלים לכיוון אירוע ממשי, ופה הצטרפה סימונה כצמן לכוחותינו

מאיה איש שלום

תמר מושינסקי. צילום: נעם פריסמן

אוגוסט 2015, דרום תל אביב

Yuval:

בואי נלך רגע אחורה: איפה ומתי הגיע הרעיון לעשות פעולה במרחב הציבורי כמחאה על שימוש בנשים כמוצר צריכה?

Tamar:

באוגוסט 2015: סיימתי בדיוק ללמוד בבצלאל וחזרתי לגור בתל אביב, עיר מולדתי. מצאתי דירה מהממת ברחוב לבונטין, שבהיסטוריה התל אביבית היה זירה של סחר בסמים, באלכוהול ובמין. וכמו בכל תל אביב היו מפוזרים בו הכרטיסים מעוררי הבחילה שפרסמו צריכת זנות ושירותי ליווי. באותו חודש, כשיצאתי לעשות סיבוב ברחוב בערב, הכרטיסים האלה משכו את תשומת הלב שלי.

בהתחלה בכלל בפריזמה של מעצבת, כי הסתכלתי על הדימויים ועל 100 קילו פוטושופ. התגובה הראשונה שעברה לי בראש היתה שחייבים לעשות משהו עם הטיפוגרפיה המזעזעת. לקח לי איזה רגע להבין שזה מוצר שהמטרה שלו היא מכירה של שירותי מין. לקח לי עוד רגע להבין שמכירה של שירותי מין מתנהלת כמו סוג של שרשרת מזון רבת משתתפים: הרי לא האישה שבזנות היא שיצרה את כרטיסי הביקור האלה

הסתכלתי על הדימויים ועל 100 קילו פוטושופ. התגובה הראשונה שעברה לי בראש היתה שחייבים לעשות משהו עם הטיפוגרפיה המזעזעת. לקח לי איזה רגע להבין שזה מוצר שהמטרה שלו היא מכירה של שירותי מין

Yuval:

ואז מה?

Tamar:

ואז צללתי בלי לדעת למהלך די עמוק של מחקר. התחלתי לקרוא כל חומר שמצאתי על זנות, על צריכת שירותי מין, על סחר בנשים בישראל, על ההתנגדויות הציבוריות, החוקים הקיימים וכדומה. מצאתי שיש המון חומר, והוא קשה מאוד לעיכול. נושא הזנות הוא נושא מודחק לאללה, והציבור אוהב לשמור על זכות השתיקה וההתעלמות.

הרעיון לעשות פעולה במרחב הציבורי הוא משהו שעלה ממש בהתחלה – בגלל הפורמט. סיקרן אותי למה בחרו בפורמט כל כך קטן, מי מדפיס אותם ומי מפזר. לא הגעתי לכלום. אז ניסיתי בעצמי – שלחתי לבתי דפוס הצעות מחיר, עקבתי אחרי מסלולי פיזור אפשריים. ניסיתי לייצר מהלך שבו אני זו שיוצרת את הכרטיסים ויוצאת לפזר אותם. אתה יודע כמה עולה להדפיס 100,000 כרטיסים? זרוק מספר

Yuval:

התקלת אותי. יש לי תחושה שממש מעט, אלפי שקלים בודדים? פחות?

Tamar:

בדיוק. 3,000 ש״ח

Yuval:

הא!

Tamar:

זה מטורף, זה פרסום בחינם. אז המשכתי לחפש – מי עושה את זה, ולמה? מי מרוויח מזה? הנשים עצמן, אלה שבזנות, לא רואות מזה הרי שקל. אז מי כן? צריכה להיות כאן מערכת. לא רק סרסור, אלא גם מנהל חשבונות, דפס, מעצב גרפי (!) ומעל כל אלה – יש פה עירייה ומשטרה שלא אוכפות וציבור שלא מעוניין. וזו אחריות כבדה לאללה, כי בסופו של דבר, הזנות הורגת. 

המתח הזה קורע אותי מבפנים

Tamar:

ב־2015 היתה נקודת מפנה בעיסוק בתחום הזה, בגלל הסיפור של ג׳סיקה, אישה בזנות שנוצלה על ידי עשרות צרכני זנות מדי יום בבית הבושת שבו היא חיה במשך 15 שנים, ו־2015 היא התאבדה. שעות ספורות אחרי התאבדותה החדר שלה במכון הליווי כבר חזר לפעילות מלאה. קבוצה קטנה של נשים התכנסה שם, ברחוב הירקון 166, במטרה למחות על החיים שאבדו, על הייאוש והזוועות, על הניצול המחפיר. ואז התחיל להיות דיבור על הקורבנות של הזנות

Yuval:

וכל מה שאת מספרת קרה רגע אחרי שאת גומרת ללמוד, ומה תופס אותך? הפער בין החממה האקדמית למציאות? בין מה שהמקצוע מאפשר למה שעושים איתו בפועל?

Tamar:

תפסה אותי העובדה שעיצוב גרפי משמש כאן גורם מתווך לטובת ניצול של נשים; ואני לא מאמינה איך העולם הזה יכול להיות כל כך קר, נצלני וטיפש. איך אנחנו לא מנצלים את הכוח העצום שיש לנו כמעצבים כדי להפוך את העולם לטוב יותר? התקופה הזו שאחרי הלימודים היא תקופה מעניינת – סיימת ללמוד, את בפסגת העולם, האקדמיה נתנה לך יופי של כלים כדי להיות, יום אחד, ארט־דיירקטורית – להמציא את הסצנה ולספר את הסיפור מתחילתו ועד סופו.

תפסה אותי העובדה שעיצוב גרפי משמש כאן גורם מתווך לטובת ניצול של נשים; ואני לא מאמינה איך העולם הזה יכול להיות כל כך קר, נצלני וטיפש. איך אנחנו לא מנצלים את הכוח העצום שיש לנו כמעצבים כדי להפוך את העולם לטוב יותר?

אבל אז את נזרקת לעבוד בחברת פרסום, או מיתוג, או היי־טק, ואת צריכה לעבוד קשה, לצבור נסיון. זה שלב נורא חשוב, שחייבים לעבור אותו, אבל אני אישית בחורה נורא חסרת סבלנות ורציתי כל הזמן לעשות משהו שיש לו משמעות מעבר לעוד פרסומת

Yuval:

זה די בילט־אין במקצוע הזה, לא?

Tamar:

אני מרגישה שיש איזה מתח שקיים כל הזמן ועוטף את העבודה שלנו כמעצבים – בין הצורך ליצור, לברוא עולם, לייצר מהלב ומהבטן – לבין ההכרח לשרת את גלגלי הענק של החברה הקפיטליסטית ותרבות הצריכה, שבסופו של דבר הופך אותנו ליצרנים של פרסומות. אני אישית מאמינה ש*תרבות הצריכה היא בדיחה* ולכן המתח הזה קורע אותי מבפנים – ומפעיל אותי.

אני ברורה? כי זה אותו דבר בעיניי עם כרטיסי הזנות – יש כאן פרסום, שבאופן ברור עובד ומצליח, והוא מבוסס על אלמנט שמישהו ישב ועיצב. איפה פה הארט־דיירקשן? איפה פה העולם שנברא? איפה האחריות והאתיקה? ואם המעצב הזה הוא רק חוליה בשרשרת, איך נראית השרשרת שלו – וכמה היא דומה לשרשרת שלי? זו היתה נקודה קריטית בחיים שלי כי בזמן הזה גם הפכתי לעצמאית

סטודיו דניאל וניר

ניצן מינץ

נעה יקותיאלי

useless treasures

Yuval:

בראייה לאחור, ארבע שנים אחרי, איך את מתמודדת עם המתח הזה? כי גם ככה לא קל להתפרנס פה

Tamar:

הנה, ככה. הפכתי להיות עצמאית ממש מהר אחרי התואר, ולקח לי זמן להבין שהעצמאות טובה לי (זה לא אומר שאני לא פוזלת לעבודות במשרדי עיצוב גדולים, כי ברור שיש לי המון מה ללמוד), כי כמו שאתה אומר, זה קשה. תרבות העיצוב בארץ צעירה והדעה הרווחת היא שעיצוב זה פריבילגיה, אז אנשים לא ממהרים להשקיע בפרויקט עיצוב. בשלוש וחצי השנים האחרונות לקחתי גם פרויקטים בשביל הפרנסה וגם בשביל הנפש – החיבור בין השניים לא תמיד מאפשר להתפרנס, אבל בהחלט עוזר להתגבר על המתח הזה – ולאט לאט, על הדרך, את גם צוברת נסיון ורואה את מגוון הפרויקטים שעשית.

ממש לאחרונה הבנתי שיש איזה חוט מקשר בין הפרויקטים שאני עושה, והוא התשוקה הזו לקחת חלק בנושא שמעניין אותך, ולהניע אותו. זה משהו שעיצוב יכול לעשות, וזה נותן כח להתגבר על כל החלקים האחרים בדרך, שדורשים עבודה קשה, שעות, קילומטראז׳

הטיימינג רותח

Yuval:

בואי נחזור אם כך לתערוכה ונדבר גם על #מי_תוג: איך הכל מתחבר ביחד?

Tamar:

#מי_תוּג התחילה כהלצה. יש לי סטודיו קטן בבית רומנו שאני חולקת עם אלי מגזינר, aka השותף הטוב בעולם ומעצב עילוי. בדלת ממול יושבים הרד אקסס, ופעם התיישבתי לקפה עם המנהל שלהם, גי דרייפוס. באותם ימים עבדתי על פרויקט בעבור שדולת הנשים ופרויקט אחר בעבור עמותת המכללה – בית ספר תעסוקתי לנשים שורדות זנות ואלימות. ישב איתנו מישהו שלא הכרתי ושאל מה אני עושה. עניתי שאני מעצבת, שעובדת בעיקר עם ארגונים חברתיים ועמותות, ובאופן ספציפי אני עובדת עכשיו על מיתוג ופמיניזם.

ואז עלה השם הגאוני. התקשרתי לסימונה, שהיא גם שותפה לתערוכה אבל גם חברה בלב משנה א׳ בבצלאל, והעלנו יחד רעיונות ויזואליים למיתוג של השם הזה. פתחתי חשבון באינסטגרם כי זה פורמט נורא פרקטי, ואני נורא מתחברת אליו כי אני יכולה להכניס בו את כל התהליך – מאיסוף השראות ועד ליצירה הסופית, כשכל פוסט עומד בפני עצמו אבל אפשר בקלות להציץ במכלול. כשהתחלתי לא ממש ידעתי מה אני עושה, אבל ידעתי מה יש לי לומר ונתתי לדברים להתגבש בעצמם

Yuval:

אז יש שם מגניב, מה הלאה?

Tamar:

יש גם מדבקה. אני אוהבת את הרחוב, רציתי לראות מה יקרה אם אני אדביק בו פטמות קטנות בכל מקום. זה משחרר, לעשות דברים בלי לדעת. עד כמה שאני מאמינה בתכנון וניהול נכון של פרויקטים, יש גם דברים שקורים מעצמם, וזה תענוג. התגובות נורא חמות, ברשת החברתית הן לא מפסיקות להגיע הרי. זה טיפה מלאכותי, ההתמסרות הזו ללייקים, אבל מה שמניע אותי הוא לגמרי השפה החזותית שאני בונה ולא מספר העוקבות, אז אני ממשיכה. 

העולם הולך היום לכיוון נורא דיגיטלי, חנויות קמות קודם כל ברשת ואז ברחוב. אני נורא מאמינה בחיבור בין השניים, בין מה שאת רואה ושומעת ונוגעת בו, לבין מה שקורה כשאת מאחורי המקלדת והמסך. זה בדיוק המרחב שמעצבים חיים בו – מצד אחד אנחנו מאחורי הקלעים, מצד שני בום! הרעיון הקטן שלך בילבורד. להוביל לפעולה ממשית מתוך משהו שהתחיל ברשת החברתית זה כבר לא דבר חדש, ותמיד היה לי קשר לעולם ההפקות, הכינוסים והלילה. הרעיון להרים תערוכה היה משהו שבא מהבטן

הטייס

וננה בוריאן

נעם נוי

דודי דיין

Yuval:

מה ביקשתן לקבל לתערוכה, מה קיבלתן, כמה יעלה ולאן יילך הכסף?

Tamar:

שאלה טובה ונוקבת! 

קודם כל חיפשנו שיתוף פעולה עם עמותה פמיניסטית. חשוב להבין שמדובר ביוזמה שלנו, כלומר הפרויקט התחיל מהצד של העיצוב, ולא בצד של העמותה או המסר, אז היו הרבה גבות מורמות. חיפשנו כמובן ספונסרים שיכסו את עלויות ההדפסה, המסגור, התפאורה והעבודה שלנו. לא את הכל מצאנו, אבל קיבלנו תרומה ענקית מבית דפוס מדהים שהבעלים שלו מאמין במתן בסתר, מסגור במחיר עלות אצל רזיאל לוי מ־PRINTNFRAME, תמיכה כלכלית מקרנות ומאנשים פרטיים, ותמיכה שוות ערך לכסף מעמותות, מנהלות קהילה וגייסות כספים יקרות שנרתמו לאירוע ולמטרה. והמון תמיכה נפשית ממשפחה וחברים. זה דבר שאסור לשכוח אותו. הסביבה שלנו מרימה לנו בכל הזדמנות, וזה נותן המון כוח

Yuval:

נייס! והעבודות?

Tamar:

העבודות! וואו, העבודות נתרמו לנו ישירות על ידי האמניות, המעצבים והיוצרות המדהימות. הן נמכרות במחיר אחיד של 500 ש״ח, שמגלם בתוכו כיסוי עלויות ותרומה למטה למאבק בסחר בנשים ובזנות.

הראשונות להגיש עבודות היו כמובן מעצבות שאת העבודות שלהן העליתי באינסטוש של מי_תוּג לאורך השנה החולפת. אני מדברת בנקבה מטעמים פמיניסטיים, אבל לגמרי מתייחסת לכל המינים. התחלנו בחברות וקולגות, כמו נועה עמבר, אלי מגזינר, מאיה איש שלום, אלכס פרפורי, מרינה מייקלר ושמעון אנגל. במקביל הגיעו גם אמנים ומעצבות קצת יותר מוכרות כמו ליטל גוראי, נעה יקותיאלי, דודי דיין ומיכל היימן

Yuval:

ומה אפשר, אם בכלל ואם צריך, להבין מהעבודות?

Tamar:

הנושאים של התערוכה הם נשיות, תקווה, מחאה ומרד. אני חושבת שהמסר המרכזי של התערוכה כמכלול הוא מסר אופטימי, על איך אפשר וראוי להציג נשיות בישראל של שנת 2019. הטיימינג רותח, אנחנו לקראת בחירות והרחוב בוער מתיקים ושחיתות, אבל במקביל עולים גם קולות שקוראים לבחור בדרך אחרת, מכילה יותר, מלאת תקווה, סולידרית. 

אני חושבת שהמסר המרכזי של התערוכה כמכלול הוא מסר אופטימי, על איך אפשר וראוי להציג נשיות בישראל של שנת 2019. הטיימינג רותח, אנחנו לקראת בחירות והרחוב בוער מתיקים ושחיתות, אבל במקביל עולים גם קולות שקוראים לבחור בדרך אחרת, מכילה יותר, מלאת תקווה, סולידרית

חשוב לנו להשאיר את הנושא הפמיניסטי על סדר היום ולתת לו נוכחות ויזואלית חיננית וחצופה, לא רק שלטים של הפגנות באווירה איזוטרית. הפמניזם קורא לשוויון – אם מדובר על פערי השכר או על נשים כמוצר צריכה. זו קשת רחבה אבל היא נוגעת לכל תחומי החיים ויש המון דרכים לבטא אותה

Yuval:

תגידי, את אופטימית? חושבת שיהיה טוב יותר בזווית הפמיניסטית ונשים בעולם הזה במאה ה־21?

Tamar:

חד משמעית כן. אני חושבת שיש עלייה מטורפת של הלגיטימיות של המסרים הפמיניסטיים, ושל פמיניזם כתפיסת עולם. אתה רואה את זה במחאת הנשים בוושינגטון, בהפגנת הנשים שהיתה כאן, בכל מה שקורה עם תנועת #metoo ו#לאהתלוננתי. הדרך עוד ארוכה מאוד, אבל אני לגמרי מאמינה שמה שאני עושה כמעצבת עצמאית או כאחת מהיוזמות של התערוכה הזו, יש חלק אמיתי במאבק של נשים לשוויון – בכל העולם. 

דרך העבודה שלי כמעצבת פגשתי נשים שורדות זנות, אחת מהן אמרה לי פעם שהעבודה הוויזואלית שלי מאפשרת לה לספר את הסיפור שלה. זה קורה בצעדים קטנים, אבל זה קורה בהחלט ואני לגמרי חושבת שיש למה לחכות ושהמאבק הזה, כל חלק בו, חשוב מאין כמוהו

משמאל: סימונה כצמן, יסמין בן שחר, תמר מושינסקי וגל חוברה. צילום: הילה מרסל קוק

Yuval:

מדהים! וכל הכבוד. אולי תגידי מילה על השותפות שלך שרק הזכרנו בשם ולא אמרנו מי הן בכלל…

Tamar:

בדוק! השותפות שלי מושלמות ואני אסירת תודה על ההזדמנות לשיתוף הפעולה הזה. גל חוברה ויסמין בן שחר הן שתי חברות ושותפות לפעילות אקטיביסטית לקידום מעמדן של נשים: הן יצרו איתי קשר אחרי הפעילות שלהן עם להב הלוי, מרצה בבצלאל, מורה ושותף לדרך. הבנות קיבלו מלהב עיצובים, הדפיסו אותם על פוסטרים ומכרו אותם בבתי עסק שונים ברחבי העיר – והצליחו לגייס עד כה יותר מ־6,000 שקל בעבור מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.

כשהחלטנו שאנחנו רוצות לעבוד יחד והתחלנו לדבר על התערוכה, גייסתי לצוות את סימונה כצמן, חברה טובה טובה שלי ומעצבת עצמאית גם היא. סימונה היתה חלק מצוות האוצרוּת של תערוכת הגמר בבצלאל בשנה שעברה לצידו של איל זקין, והיא באה עם טון של נסיון בתחומים של עיצוב חלל ותערוכות. החיבור שלנו מעמיק סביב הפמיניזם כי כל אחת מאיתנו סוחבת תיק ערכים דומה אבל שונה – סימונה עצבנית על פערי השכר, גל ויסמין משתגעות מלחיות במציאות שבה כל רגע מישהו עלול להטריד אותן ואני בוערת על הזנות. צוות לעניין 🙂

Yuval:

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? 

Tamar:

כן! הלב של התערוכה הוא באמונה שעיצוב ויצירה יכולים להוביל לשינוי חברתי, ובאמונה בשוויון – ובכך שנשים הן לא מוצר צריכה

Yuval:

יפה!


יפה לך! מוצאי שבת 9.3, בר ״הנסיך״, מדרחוב נחלת בנימין, תל אביב.
כל ההכנסות קודש למטה המאבק בזנות ובסחר בנשים.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden