כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

סבינה מוסייב, סתיו 2018. צילומים: שי יחזקאל

צווארון כחול־לבן // סבינה מוסייב

״אופנה היא אמנות מסחרית, ובמקום לזלזל במסחריות צריך להתייחס אליה כאתגר״: סבינה מוסייב לא מפחדת להיות החבר הלא־קול בחבורה ולנהל את המותג מכפר סבא

סבינה מוסייב, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, הקימה את המותג ב־2011 יחד עם בעלה מאיר מויאל. מוכרת בחנות הדגל ביפו או בשואורום בכפר־סבא.

סבינה מוסייב. צילום: מאיר מויאל

פאולינה אלברשטיין לובשת שמלת אוריון של סבינה מוסייב. צילום: אלון שפרנסקי

השמלה מהאח הגדול

פאולינה אלברשטיין ואני חברות ילדות, גדלנו יחד באופקים והגענו לגור יחד כשותפות בתל אביב. כשהיא סיפרה לי שהיא נכנסת לבית האח הגדול לא הבנתי מה זה אומר, אבל מאיר בעלי הבין, אז נתנו לה ללבוש את שמלת ORION בפרק פתיחת העונה.

זה יצר ״וואו־אפקט״ שלא ציפיתי לו והטלפון לא הפסיק לצלצל, היא הפכה לבסט־סלר. חשבתי שזה פריט לא מסחרי. זו שמלה שלקח לי חודשים לתכנן, היא חושפת את החלקים הכי מחמיאים ונראית טוב על המון מבני גוף. בזכותה הבנתי כמה כוח יש לשמלה טובה, לכמה נשים היא יכולה להתאים וכמה אירועים חשובים היא יכולה ללוות.

אבולוציה

שום דבר לא מכין אותך לרגע המפגש בין החלום שלך לבין המציאות. פתחתי את המותג מיד אחרי שסיימתי את הלימודים בשנקר ועשיתי הכל לבד מהמרפסת. אפילו לא שאפתי להרוויח, ובמקרה התמזל מזלי והכרתי את מאיר, בעלי, כמה חודשים אחרי שפתחתי את המותג. במקביל לזוגיות הפכנו לשותפים רשמיים בעסק, ומלכתחילה היה ברור מי מוכשר בענייני ניהול. זו לא הייתי אני.

סבינה מוסייב ומאיר מויאל. צילום: זיו שדה

נתקלנו בקשיים שתשמעי מכל מעצב בארץ, אבל הדרך שבה התמודדנו איתם היא שהכריעה את הגורל שלנו. במקום להתבכיין, שזו בהחלט אופציה כי המציאות של הענף בארץ היא האויב הכי גדול של המעצבים, חיפשנו את הפתרון היצירתי לבעיות. הצלחנו להתקדם כשחשבנו מחוץ לקופסה, ולדעתי זה בגלל שמאיר לא הגיע מהתחום ולא הכיר את ה״חוקים״, אז היו לו רעיונות ופתרונות שאין לאחרים. במשך שנים נחשבנו ל״חבר הלא קול בחבורה״ בגלל זה, אבל בפועל זה הביא אותנו לנקודה שבה אנחנו נמצאים היום.

באיזשהו שלב התחלתי להעלות פריטים לפייסבוק, ונשים כמו טל אלבלנסי, שהייתה בזמנו עורכת האופנה של גו־סטייל, נחשפה אליי והחליטה לעשות עליי אייטם. זה קרה במהירות ובקלילות, וגרר פידבק גדול. כנראה שהקדמנו לתת מענה טוב לרצון של נשים להשקיע לאירועים.

אוהבת נשים

לא הייתי מאלה שמכינות בגדים לברביות, אבל כן ייעצתי לחברות שלי ולאמהות שלהן, עם כמה שזה נשמע מצחיק. לדעתי הן פנו אליי כי לא הייתי מתעסקת רק בבגד, אלא באשה שלובשת אותו. צריך לבוא ממקום לא אגואיסטי עם עיניים פקוחות, ולהציע לאשה משהו שגורם לה להרגיש נחשקת ומפתיעה ועם זאת נינוחה. גם בעיצובים הכי חגיגיים שלנו אנחנו מחפשים לאפשר את הנוחות המקסימלית.

צילומים: שי יחזקאל

תמיד אהבתי לראות נשים בטוחות, אמהות, הריוניות, נשיות. זה מעצים ומפרה. אני נמשכת במיוחד לדמויות צרפתיות כמו האיט-גירל לו דילון ואמא שלה, ג׳יין בירקין. הסגנון הצרפתי נוטף סקס אפיל מרומז, מחוספס קצת, נינוח, וככה אני רואה את הנשים במיטבן. זה מתבטא אצלי בנטיה לרומנטיקה, משחקי פיתוי של חשיפה והסתרה, עיצוב פריטים בולטים אבל לא מוגזמים.

לוח השראה

אני לא עובדת עם קונספטים מסובכים, אלא משתמשת בחומרים שמדברים ויזואלית. בעיני זו שפה עמוקה ומורכבת, כמו לשמוע שיר, בגלל היכולת לחוות מנעד רחב של רגשות. באופן אישי, פחות מעניין אותי הקונספט אם המוצר לא מעורר בי משהו רק מלהסתכל עליו. אופנה היא אמנות מסחרית, ובמקום לזלזל במסחריות צריך להסתכל עליה כאתגר. השאיפה שלי היא שהפריטים ידברו אל הלקוחה בלי שאצטרך לספר את הסיפור. זה ההבדל בין מילים לשפה ויזואלית: לא צריך להבין, צריך להתרגש.

״השראה״ היא מושג גמיש וקצת מיושן בעיני, בגלל הקצב שבו אנחנו נחשפים לדברים חדשים. אני חיה את ההשראה באופן רגעי ומהיר, כשאני מבלה עם החברות שלי, רואה עלה נידף ברוח, משוטטת באינסטגרם – בעיני מה שהופך את זה להשראה זה החיבור לאיזשהו סיפור אישי, והיכולת להעביר אותו בצורה אותנטית ללקוחה. ברגע שאת לא אותנטית את הופכת לבנאלית, שזה מקום שקל ליפול אליו עם השפע של היום.

בגדים יכולים להפוך לסמרטוטים ברגע, מה שהופך אותם ל״אופנה״, ומצדיק את האקסטרה כסף או המאמץ, זה הערך המוסף התרבותי. אחרת זו עוד שמלה יפה. האתגר מבחינתי הוא לא למכור שמלה, אלא לייצר מוצר אטרקטיבי ומעניין.

בית האופנה מכפר־סבא

אולי היום זה ברור שלמותג צריך להיות די.אנ.איי מובהק, אבל כשהתחלתי זה לא היה השיח, ולא חשבתי שאני מביאה משהו שהוא בהכרח שלי, וגם לא פחדתי להשתנות, לשנות ולהשתפר. אין לי שום פרה קדושה מעבר ללהיות הגרסה הכי טובה ואמיתית של עצמי. למרות זאת, עם הזמן שמעתי שמזהים את הבגדים שלי והתחלתי לראות בעצמי את החוט המקשר.

החלטנו לקרוא למותג על שמי כדי להסתנכרן עם עולם האופנה, אבל זה לא משהו שרציתי לעשות כי זה לא רק שלי: אם מישהו מהצוות לא יעשה את העבודה שלו שום דבר לא יקרה. כל הצלחה היא של כולנו, וכל מי שנמצא פה יודע את זה.

לאורך הדרך עשינו הרבה החלטות שקשה לקבל ולעמוד מאחוריהן – לשבור את הראש במקום לקנות בדים בנחלת בנימין, לצאת מתל אביב ולפתוח שואורום ומרכז לוגיסטי בכפר־סבא כדי לצמצם רעשים ולהתמקד בעשייה, ולסמוך על זה שמי שתרצה תגיע. הלקוחות באמת מגיעות, אולי הן מצליחות להרגיש את האהבה וההשקעה בכל בגד.

מעבר לים

מזה שנתיים שאנחנו מוכרים במקומות כמו אסוס, אנת׳רופולוגי, נורדסטרום, ריבולב, אבל זה עדיין מרגיש חדש ואנחנו מנסים להתאים את קצב הייצור וההיצע בהתאם. מקומות כאלה קונים בפעימות ולא אחת לעונה, והעונתיות בכל מקרה פחות רלוונטית לנו בגלל שאלו בגדי ערב ואירועים.

האתגר כרגע הוא להשאר ולהיטמע אצל המפיצים הללו, ולמצוא פתרונות יצירתיים לפערים שלנו מול חו״ל – לדוגמה, המותג טבעוני לחלוטין, אנחנו לא עושים שימוש בעורות וסיבים מן החי, וזה תחום לא מאד מפותח באופנה בחו״ל. לשמחתנו המפיצים הללו חוזרים שוב ושוב וקונים קולקציות רחבות יותר. זה מעיד על כך שהביקוש גדל והלקוחות אוהבות את הבגדים, וזה הפידבק הכי חשוב.

אמא משקיענית

היו כמה שנים שהעבודה הייתה הכל, והיה לזה גם מחיר: ויתרתי על חיי חברה, דרינקים, טיסות לחו״ל – ואני לא חושבת שזה מחיר שכולם רוצים לשלם. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי איך אהיה אמא טובה יותר: אם אעזוב את העבודה ואשאר בבית, או אם אמשיך ״לתת בראש״ – ובכל פעם אני חוזרת לדוגמה אישית. אין לי דרך טובה יותר לחנך את הילדים שלי לנחישות והתמדה מבלי להמשיך לעשות את מה שאני עושה.
אני אוהבת לארח ולבשל אוכל טבעוני, זו דרך נוספת לבטא את עצמי וזה גם משתלב עם חיי המשפחה. כשזה לא רק בעבור עצמי זה הופך להיות קל יותר, ובבישול יש משהו הרבה יותר זורם מאשר בתחביב השני שלי.

מבאקו לפריפריה

באופן אישי לא חוויתי את קשיי העליה באופן קיצוני, והנונשלנטיות הישראלית נטמעה בי ובאופן שבו אני מעצבת, אבל אני כן זוכרת שהבאנו משם כל מיני דברים שלא היו רלוונטיים כאן, כמו מעילי פרווה שאבי הכין לאמי. כאן לא היו חוקים וקודי לבוש, ובטח לא היתה הקישוטיות שיש שם: פסיפסים, ערבסקות, חלונות ויטראז׳, מה שכאן נקרא ״ערבי״. כנראה שהנטיה לקישוטיות בבדים שלנו כן קשורה לזכרונות הילדות בבאקו.

המשפחה שלי עסקה בטקסטיל: סבתא סוחרת שטיחים, שבזכותה יש גם בי קצת מן הסוחרת; סבא ואבא חייטים; כנראה שככה קיבלתי את החיבה שלי לטקסטיל, שהיום ברור שזו החוזקה שלי כמעצבת, וככל שהמותג גדל יש לנו אפשרות לפתח את הבדים והצביעות בעצמנו.

כל מה שנראה לנו כמו חסרון תלוי בבחירה שלנו ויכול להפוך למקפצה. כילדת פריפריה ועולה חדשה לא כל־כך התחברתי לסביבה שלי או למקום מסוים, וכל מה שנשאר לי היה לחלום רחוק וגדול. במערכת החינוך הייתי כישלון חרוץ, וזה רק גרם לי לרצות להצליח כנגד כל הסיכויים, אז זו בכלל מפלצת שהם יצרו.

עתידות

תמיד רציתי לעשות קמפיין של נשים יוצרות במקום דוגמניות. מוזיקאיות, כותבות, אמניות, כי נשים כאלה מתלבשות עם אופי, ומעניין אותי איך נשים דומיננטיות חזותית יתאימו את הפריטים למלתחה ולסגנון שלהן.

כרגע אנחנו עובדים על קיץ 2021, בקרוב ייצא שיתוף פעולה עם סטורי עם בדים שפיתחנו בעצמנו, והשמים הם הגבול – הייתי שמחה שהדברים ימשיכו להתקדם בדיוק בקצב שבו הם מתקדמים כרגע.

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden