כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

התערוכה ״אנדרטה״ של יובל דניאלי בגלריה זוזו. צילומים: דפנה גזית

מגלים אוצרות // יוסי וסיד

יוסי וסיד, אדריכל ואמן, למד מזהא חדיד והגוגנהיים איך תערוכה צריכה להיראות. אחרי שאצר בגלריה זוזו בעמק חפר תערוכת יחיד ליאיר גרבוז וליובל דניאלי, הוא חולם להציג את דנציגר וליליאן קלאפיש

הפעם הראשונה

בשנת 2003, בזמן ששימשתי כמרצה במחלקה לארכיטקטורה במכון הטכנולוגי בחולון, פנה אלי הדיקן דאז, האמן בועז טל ז״ל, והציע לי לאצור את ״גלריית פוטוסינתזה״. הגלריה שנפתחה בחלל קטן בשכונת פלורנטין יועדה בחלקה להציג לקהל הרחב את יצירות בוגרי המכון הטכנולוגי ובחלקה להוות במה לאמנים צעירים נוספים בתחילת דרכם.

בחודש מאי של אותה השנה הוזמנו להציג בברלין תערוכת בוגרים מטעם הגלריה במסגרת פסטיבל עיצוב ואמנות שהתקיים בעיר. נחתנו אל מלון קודאם, מלון בוטיק עכשווי וחדש שזה אך נחנך במרכזה של העיר. בבואנו, הוביל אותנו מנהל המקום המעונב אל שני חדרי אירוח ריקים וקטנטנים, שיועדו מטעם המלון לתערוכה, ויכלו בקושי רב להכיל את נפח הרהיטים והאביזרים שהמתינו עדיין בארגזי עץ גדולים להיפתח.

בדיעבד מסתבר שזו הייתה דילמת־האוצר הראשונה שנתקלתי בה וחייבה פתרון מהיר. בישירות ישראלית שאלתי את האיש אם יש במלון מקום נוסף ומתאים יותר לתצוגה. לאחר היסוס קל הוא סיפר בזהירות על המחסן של המלון – חלל הנמצא במרתף, וסייג מיד את דבריו במילים (ציטוט מהזיכרון) ״ממש לא כדאי לכם לרדת לשם!״

יוסי וסיד (צילומים מ״ל)

מתוך התערוכה ״אנדרטה״ של יובל דניאלי בגלריה זוזו. צילומים: דפנה גזית

השאר היסטוריה… יום שלם בילינו בפינוי וניקוי המקום, שהתגלה כמופלא. החלל היה רחב ידיים, מוקף בקירות בטון חשוף ומשורג במערכת צינורות מסועפת ששירתה את המלון שמעל. תקרתו הייתה בגובה של כארבעה מטרים והוא הפנה חזית זכוכית מפתיעה ישירות לרחוב, שהייתה מוסתרת עד לאותו הרגע על ידי כרזות ענק שהתריעו על סכנת אתר בנייה. למדתי הרבה בזכות השיעור הקטן והמיוחד הזה על כוחן של סקרנות, חקרנות וחוצפה, וגם התערוכה זכתה להצלחה גדולה.

התערוכה האחרונה

מזה שנה וחצי אני משמש כאוצר של זוּזוּ – גלריה להנעה תרבותית בעמק חפר. את משימת האוצרות אני חולק עם האמנית והאדריכלית רותם ריטוב, וכל אחד מאיתנו אוצר בתורו תערוכה שנמשכת חודש וחצי. הגלריה היא פרי יוזמה והשקעה של תמי סואץ, צלמת מוכשרת בזכות עצמה, שהגשימה חלום רב־שנים והקימה מפעל תרבותי משמעותי. הגלריה נמצאת באזור תעשייה, במבנה של חברה לציוד מכני כבד (ששייך למשפחתה של תמי), והיא מהווה נקודת השקה מיוחדת בין תעשייה לאמנות. בכניסה חונים טרקטורים גדולים והפועלים מגיעים לגלריה מדי פעם בזמנם הפנוי. הגלריה מנגישה את החוויה האמנותית העירונית לפריפריה ומזמינה אורחים חובבי אמנות מכל הארץ.  עד היום הייתה לי הזכות לאצור ב״זוּזוּ״ מספר תערוכות קבוצתיות, וגם תערוכת יחיד גדולה של האמן יאיר גרבוז.

התערוכה הנוכחית – ״אנדרטה״ של האמן יובל דניאלי – היא מעין תערוכה ביתית עבורי. את יובל אני מכיר שנים רבות, שנינו חברי קיבוץ המעפיל שבעמק חפר, ולמרות הבדלי הגילים (יובל מבוגר ממני בעשרים שנה), אנחנו משתפים פעולה אמנותית ומקצועית כבר תקופה ארוכה, ויצירתו מוכרת לי באופן אישי וקרוב. התערוכה אינה מתיימרת להיות רטרוספקטיבה, אך היא משקפת לטעמי באופן ברור תחנות ונושאים מרכזיים בדרכו של יובל כאמן.

מחסן הפסלים של יובל דניאלי. צילום: תמי סואץ

התערוכה מאירה רגע מכונן בעברו של יובל, כאשר בשנת 1973 הוא נשלח למספר חדשים לניו יורק, נטמע בתוך שאונה הקסום והדרמטי ומחליט באופן נחוש למקד את יצירתו בנקודה בה נולד, בקיבוץ. התערוכה סוקרת ארבעה מושגי יסוד ביצירתו: בית עלמין, א.ד. גורדון, פרש ודרכים – שהיוו חלק חשוב ממילון מושגים אישי, מקומי ואוניברסלי שפיתח, ושמתוכם שאל מוטיבים רבים לעבודותיו.

מחסן הגלריה פונה במיוחד לצורך התערוכה והוקדש כמחווה אפלולית למדף הפסלים, שנמצא חבוי בסטודיו של יובל בקיבוץ. הפסלים המיוחדים שיצר, ואשר מאזכרים בצורתם מופע טקסי של אלילים ועשתורות, משקפים השפעות ״כנעניות״ ביצירתו, שאינן מובנות מאליהן.    

פסל נוסף תוכנן במיוחד לחלל הגלריה: ״זיכרון ברושים״ הוא מיצב הבנוי מקרשי בניין שנלקחו מאתרי בנייה, ומאזכר את נוכחותן והיעדרן של שדרות הברושים, שסימנו דרכים וגבולות שאינם עוד. בשלט על אחד הקירות כתוב: ״סכנה! כאן בונים״. השלט המוכר והתמים מכיל בתוכו את האופטימי: ה״כאן״ וה״בניין״, יחד עם אזהרה מפני הסכנה בבנייה נדל״נית ובלתי מרוסנת המאפיינת חלק מההרחבות בקיבוצים, זו המוחקת לעיתים ביד גסה ערכי נוף יקר ערך, שרידיו של הקיבוץ השיתופי.

יאיר גרבוז ויוסי וסיד בתערוכת יחיד לגרבוז בגלריה זוזו. צילומים: דפנה גזית

מכל מלמדיי השכלתי

בשנת 2006 ביקרתי במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, שהקדיש את חלליו לזהא חדיד – האדריכלית הראשונה שזכתה בפרס פריצקר לאדריכלות (ב־2004). חדיד עיצבה בעצמה את התערוכה וחתימת ידה הייתה דומיננטית מעל ומעבר להשפעתם של האוצרים מצוות המוזיאון. ההצבה החכמה ניצלה באופן מושלם את מבנה הגלריה הספיראלי של הגוגנהיים, שהדגיש את הממד הוורטיקלי והאמורפי ביצירתה הייחודית של חדיד.

כאדריכל ואמן בעצמי, התוודעתי עוד שנים רבות לפני התערוכה ההיא ליכולותיה האמנותיות הנדירות של חדיד, והתפלאתי כיצד ״כל העולם״ אינו מבחין בכך. התערוכה בגוגנהיים הגדילה לעשות וקשרה לראשונה ובפומבי את שתי הנשמות המוכשרות ששכנו באשה המיוחדת הזו. ציורי הענק המפורטים והאקספרסיביים שלה הוצבו יחד עם שלל מודלים תלת ממדיים של בנייניה. חלק מהציורים היו מתווי הכנה רעיוניים לארכיטקטורה, וחלקם נוצרו כאמנות טהורה. גישתה לצורה, צבע וקומפוזיציה, יכולתה התיאורית של גובה נוף או מעמקים, דרכה הפיוטית והמדויקת לנסח רעיונות ותוכן, כל אלו ועוד, מיקמו אותה בתודעתי כאמנית מיוחדת במינה.

בתערוכה ״סביבת עבודה״, אורי חופי, עתר גבע, נועה שיזף. צילום: דפנה גזית

בתערוכה "גורם אנושי", בועז טל, פבל וולברג, רלי אברהמי, תמיר קרתא. צילום: דפנה גזית

תערוכת החלומות

אותה תערוכה בגוגנהיים היא אידיאל אוצרותי בעיני – שכבר הוגשם על־ידי אחרים. חלום אחר שלי, ומקומי יותר, הוא להציג את יצחק דנציגר ולנסות לפענח את סיפור יצירתו וחייו המרתקים. תערוכה מיצירותיו דוחפת אותי לפרוץ את גבולות הגלריה ולהיטמע בנוף. אמנית ותיקה נוספת שהייתי מאד שמח להציג היא ליליאן קלאפיש, שבגילה המבוגר מפליאה ליצור ברעננות סוחפת שמבוססת על מנות גדושות של ידע וניסיון חיים, ומסקרן אותי לאצור לה תערוכת־חתך רטרוספקטיבית.

ה״ניצוח״ על תזמורת המכלולים האין סופית מהן בנויה תערוכה סיקרן אותי כצופה־אמנות נאמן במשך שנים. החוויה הזו התחדדה כאשר הצגתי את אמנותי בהזדמנויות שונות ועמדתי על האופן בו התייחסו אוצרים אליי. אוצר, לתפיסתי, צריך להשכיל להניח את האגו בצד בתחילת יצירת הקשר האישי עם האמן ולהתמסר למשנתו של זה כמה שאפשר. לאחר שלמד באופן עמוק ומספק, עליו להפיח חיים במהות האמן שבו עצמו. בשלב זה חלל הגלריה הופך להיות הסטודיו של האוצר ולא של האמן המציג. ״הפתיחה״ הינה הרגע בו על האוצר לפנות את מקומו באופן מלא לאמן. ה״אוצר הנכון״ צריך לשאוף ולהגיע למצב בו התערוכה לאחר השלמתה אינה זקוקה לו כלל. כשיגיע היום בו לא אתייצב לפתיחה, אדע סוף סוף שהצלחתי.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שעליה אני עובד בימים אלה תעסוק בתנועה ובצליל. היא תורכב ממהלכים מניפולטיביים על חלל ונפש, ותהווה סוג של מיצב מתגלגל לאורך כל מהלכה. צמד האמנים, שחר דור ואלעד שניידרמן, יציבו בחלל הגלריה חמישה מארזים עטופים היטב וחתומים, שייפתחו כל אחד במועדו למופע/אירוע מול הקהל ובהשתתפותו. בחלל חדש שנחנך לאחרונה בגלריה תציג האמנית שרון פזנר (שגם היא מגיעה מאדריכלות) תערוכת יחיד של תבליטי בטון קטנים, העוסקים בדימויים מושגיים ואדריכליים.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden