כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

נירית לבב פקר עם דובי ענק עשוי מגלגלי שיניים של מכונות. צילום: תמר בן מימון

נירית לבב־פקר: צעצוע של סיפור

בובות, מכוניות, קוביות לגו, חיות פרווה, דמויות משחק מפלסטיק ועוד שימשו את האמנית נירית לבב־פקר כדי ליצור את פסל פניה של נטע ברזילי, שמתנשא לגובה 4 מטרים והוצב בכניסה לכפר האירוויזיון בתל אביב

זה יקרה בסוף השבוע: תחרות האירוויזיון, שתתקיים ב־19 למאי בתל אביב, מתקרבת בצעדי ענק, וכל הגורמים הרבים שנוטלים חלק בהפקת המגה־אירוע כבר מצויים בישורת האחרונה. לאמנית נירית לבב־פקר אמנם אין שום קשר רשמי למתרחש,  אבל בחודשים האחרונים גם היא הייתה עסוקה בו עד מעל הראש, וליתר דיוק במי שגרמה לו לקרות: נטע ברזילי.

״נטע מדהימה, וכשהיא זכתה בתחרות הרגשתי שאני רוצה להקדיש פסל לדמות שלה״, מספרת לבב־פקר. ״היא כל כך מדברת אלי בעוצמה שלה: באמירה העצמאית והמשוחררת שהיא משדרת ובאופן שבו היא הולכת בדרך שלה״.

נירית לבב־פקר, TOY. צילום: עומר פקר

אתמול הוצב בכניסה לכפר האירוויזיון של תל אביב פסל פניה של ברזילי שיצרה לבב־פקר, בממדים מרשימים של ארבעה מטרים גובה, שישה מטרים רוחב ושני מטרים עומק. וכמו TOY, שם השיר שזיכה את ברזילי בפרס הנחשק, הוא מורכב מאלפי חלקים של צעצועים מפורקים: בובות, מכוניות, קוביות לגו, חיות פרווה, דמויות משחק מפלסטיק ועוד ועוד – כל מה שלבב־פקר אגרה מאז גמלה בלבה ההחלטה על המחווה, שנועדה להביע את הערכתה לאישיות של ברזילי באמצעות האמנות שלה.

העמלנות הנשית של אימא עם העשייה ״הכבדה״ של אבא

לבב־פקר מפסלת מחלקי מתכת, שאריות פלסטיק וחומרים מהטבע. כך, אם לכל אדם מן היישוב שרשראות אופניים שיצאו מכלל שימוש, ברגים, מסבים וגלגלי שיניים, מפתחות שכבר לא פותחים שום דלת, או אוספים ישנים שבעליהם איבדו בהם עניין, כמו מטבעות לדוגמה, הם בבחינת פסולת שמקומה בפח, בעבורה הם שמחה גדולה. כל ג׳אנק מסוג זה הוא בשבילה אוצרות של ממש, חומרי גלם שמשמשים אותה לפסלים שהיא יוצרת.

שנים אחורה ״עשו לה את זה״ גלילי בד ואריגים רכים, וכבוגרת המחלקה לאופנה בבית הספר לעיצוב פרסונס, בניו יורק, היא עשתה מהם קריירה, כמעצבת שמלות כלות שהחזיקה בבעלותה רשת חנויות. ״היום אני מבינה שהאופנה לא היטיבה איתי, אלא רק הגבילה אותי.

״החומר, בד לבן, היה ידוע מראש, ולמעט התקופה של עיצוב קולקציה חדשה הכול הפך להיות טכני והתרחק מהאקט היצירתי. זה היה בעיקר התנהלות מול כל היועצות של הכלה, התאמה למידה, קיצור פה או הצרה שם, ואני הרגשתי שיושב לי בבטן גוש יצירה שמבקש לפרוץ ומה שאני עושה לא נותן לו לצאת״. 

גלריית נירית לבב־פקר בשוק הפשפשים, יפו. צילומים: סיוון אסקיו

תחושת חוסר המיצוי הוליכה אותה לחיפוש עצמי, ואולם עד הניתוק הסופי מעולם האופנה עבר זמן. ״במסגרת החיפוש בחנתי כיוונים שונים: השתתפתי בקורסים של צורפות, קדרות, נגעתי בפיסול בברזל ועשיתי עבודות קיר, עד שהרגשתי שמצאתי את עצמי עם הפיסול שנשען על פסולת״. המעבר מהחוט והמחט לכלי עבודה כבדים כמו פטיש, מסור או אזמל, ולפעולות כמו ריתוך וחיתוך חומרים קשים, לא היה דרמטי, מסתבר, בעבור מי שמשיכתה ליצירה ידנית מעוגנת בבית בו גדלה ובמטען גנטי שקיבלה מהוריה.

״אמא שלי היא מורה למלאכה, וכילדה אני זוכרת שהידיים שלה כל הזמן היו עסוקות ברקמה, בתפירה או בסריגה. אבא שלי זכרונו לברכה היה בעל בית מלאכה לעיצוב תפאורות, וכשהצגה עמדה לעלות והדדליין לסיום התפאורה נשף בעורף הייתי עוזרת לו, לפעמים אפילו על חשבון ימי לימודים בבית ספר. הוא טען שההפסד לא נורא, כי העבודה בבית המלאכה היא בית ספר של החיים.

״היום אני חושבת שהיצירה שלי משלבת את שני העולמות, את העמלנות הנשית של אימא עם העשייה ׳הכבדה׳ והגברית יותר של אבא״. המטען הגנטי, אגב, לא נעצר אצלה, ובגלריה שהשיקה לפני כשנה במבנה ששימש בעברו כאורווה של חאן עותומני ביפו, מוצגות גם עבודות עץ ו־ויז׳ואל ארט של שניים (מתוך ארבעה) מבניה; ״נראה שהתורשה ממשיכה וזה משמח אותי״.

שמלות מהבטן

לבב־פקר אוהבת לחקור חומרים ולשחק איתם. תוך כדי כך היא מחליטה מה תעשה איתם וגם מפתחת טכניקות עבודה בהתאם. למרות שמדובר במיחזור של אוביקטים קיימים, הממד המקיים הוא לא מה שעומד בבסיס בחירתה בשאריות ובחומרי פסולת. ״הממד המקיים חשוב לי והוא בהחלט ערך מוסף שמתלווה ליצירות, אבל מה שמרתק אותי הוא בעיקר לחבר עולמות תוכן שונים באמצעות אלמנטים שלא שייכים אליהם״. כשהיא יוצרת היא מסתגרת בחלל שהיה פעם מוסך, בקרבת ביתה, ניזונה ״מהלבד״ ומהשקט, ומנהלת עם עצמה דיאלוג פנימי, שלדבריה הוא הבסיס לאמנות שלה. בשכפולים של עבודות היא לא נוגעת, ולצורך זה יש לה בית מלאכה עם צוות עובדים נאמן.

״כשהתחלתי לפסל כל מה שהיה כלוא אצלי התפרץ. ב־2007 הצגתי תערוכה שהייתה מגוונת מאוד מבחינת נושאי העבודות והחומרים שהשתמשתי בהם, ובדיעבד אני יודעת שהיא גרמה לי להבין שאני צריכה להתכנס יותר. להתרכז כל פעם בחומר ובנושא״. תובנה זו הוליכה אותה לכיוון של עבודה בסדרות, כשלכל יצירה ויצירה מעבודות הסדרה היא מעניקה שם ש״מאניש״ אותה ומשמר את הייחוד שלה, כמו גם את תהליך היווצרותה.

הסדרה הראשונה שיצרה היא סדרת כלבים, שהסנונית הראשונה שלה הייתה רוטוויילר. אחריו הגיע כלב רוח אפגני, והסדרה התפתחה למנעד גזעים נוספים. ״אני אוהבת כלבים, אבל זו לא הייתה הסיבה שהולידה את הרעיון לפסל אותם. את העבודות אני תמיד מתחילה מהחומרים, וגם כאן הפסלים נולדו מתוך משחק עם החומר; שרשראות של אופניים, שהתגלו כבסיס מצוין לעבודה. הן גם רכות וגם ניתנות להקשחה, וטיפלתי בהן בטכניקות מגוונות״.

צ׳ו צ׳ו מסדרת הכלבים. צילום: יניב דרוקר

שורשים מזרדים וענפים. צילום: רן ארדה

צילום: תמר בן מימון

אחרי סדרת הכלבים הגיעה סדרת שמלות, שנרקמה מחומרים כשעונים, נורות וברגים, ובהמשך התרחבה לסדרת ״גברת עם כלבלב״ – שמלה וכלב. מהות נשית ככלל היא מהתמות שמעסיקות אותה, וסדרה נוספת שמיטיבה לגלם זאת היא ״שמלות מהבטן״- פסלי נשים בהיריון שעשויים מקולבים שנותרו ברשותה מימי עיצוב שמלות הכלה, לצד חוטי נחושת, שסתומים, קפיצים וכדומה.

״היריון הוא תוכן שמייחד ומחבר את המין הנשי. זהו מערך רגשי עוצמתי שמקפל בתוכו המון רגשות, חרדות, תקוות וציפייה לשינוי שעתיד להתחולל בחיים. הסדרה נולדה אינטואיטיבית ׳מהבטן שלי׳, וככלל אני מאמינה בתהליך היצירה עצמו, בראשוניות שלו וברגשות שמניעים אותו, ורק אחר כך מתפנה לפרשנות. מילים הן לא הצד החזק שלי, אבל אם אני מנסה לפרש את תמת הסדרה אני חושבת שרציתי להאיר את חוויית האימהות כחוויה נשית אוניברסלית״.

 כמי שחייה מתנהלים במשוואה של תשוקה־יצירה, אחרי שהשלימה את ״פרויקט נטע״, היא כבר מבשלת סדרה חדשה של פנים, שממלאת אותה בהתלהבות ועניין. ״הרבה שנים חייתי ׳על יד׳, ולקח לי זמן להגיע למקום הזה ולהרגיש שלמה איתו. אני רוצה שיהיה לי שמח ומעניין, ועל הדרך יוצאת מזה אמנות״. בה בעת היא לא מתחייבת שזה סוף פסוק. פה ושם היא מעצבת לעצמה בגדים, ולפעמים, היא אומרת, כשיוצא לה דגם מיוחד, עולים בה הרהורי חטא על אופנה. ״אני לא יודעת לאן יוליך אותי הזמן, אבל הדבר שאני כן יודעת וחותמת עליו בוודאות הוא שאמשיך ליצור ולשאוף לחדש. יצירה היא החיים שלי״. 

x סגירה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. תמר

    הפסל של נטע מהממם .נראה לי שדמותך משתקפת מתוך הפסל ,אמרת שזו נטע אבל לא ולא זו את במלוא הדרך ,זה משהו שסבלת כל חייך והיום את מוציאה זואת .
    בהצלחה
    עשית פסל יפה ומושקע \
    הייתי שמחה לעזור לך אילו ידעתי

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden