כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

חשומה בבית האמנים. צילום: גיא יחיאלי

מגלים אוצרות // שרון תובל

שרון תובל חושב ששדה האמנות המקומי מתקשה לקבל אוצרות מחקרית ״קלאסית״ בחללים לבנים יחד עם תערוכות נושא המוצגות בבתי מלון. לאחרונה פתח בחסות רשת ישרוטל את המעבדה בהרצל 119, חלל לאמנות ניסיונית

הפעם הראשונה

מאז שאני זוכר את עצמי ציירתי. תמיד ציירתי על מחברות, ספרים, בראשי, בדרך לבית הספר עם גיר על קירות הבתים. כמו כן, תמיד נדדתי: עם הוריי ולאחר מכן גם לבדי. מעברי מגורים בין שתי מדינות, צרפת וישראל, טמנו תחושה של אי־מקום (non place), של ״אוהל מועד״ תמידי. רק שכאן החלק הקדוש הוא האמנות.

גדלתי בעיר טולוז שבדרום מערב צרפת. זכור לי היום הראשון בבית ספר אליטיסטי צרפתי, בכיתה ד׳, לא מבין מילה, אך משום מה נהנה מכל רגע של גילוי, של אי הבנה, של תרבות חדשה לגמרי. בראייה לאחור, אותה הגירה בנתה את אישיותי הסתגלנית, יצירתית, בין־לאומית, פתוחה, אך בו בזמן גם לא מתפשרת. כשנשאלתי על מקצועי לעתיד, השבתי ללא היסוס: ״רופא״. כבר כילד רציתי לעשות טוב ולהציל את האנושות. והנה אני כאן, ״מרפא״ נפשות מבעד ליצירתם של אחרים.

שרון תובל. צילום: גיא יחיאלי

את שני התארים הראשונים שלי למדתי כדי לרצות את הוריי, תואר ראשון בטכניון בהנדסת תעשייה וניהול, תואר שני במנהל עסקים בבית ספר גבוה למסחר בפריז. את התואר השני שני שלי במדיניות ותיאוריה של האמנות, בצלאל, למדתי מתוך בחירה שלי ותחושה עמוקה של שייכות. במהלכו התחברו להם נחילי מימוש עצמי מהולים בתחומי עניין שפתחו בולעני ידע שסוחפים אותי עד היום.

מהיצירה עברתי ללימודי שימור והערכת אמנות למכירות פומביות, משם, יחד עם בן זוגי, המשכנו לרכוש ולאסוף אמנות. אך כל זה לא הספיק. בחודש יוני לפני עשור, לפני תערוכות הבוגרים, החלטתי להקים קבוצת אמנים צעירים, בוגרים טריים, ו״ללוות״ אותם במהלך השנתיים הראשונות לחייהם האמנותיים, חינם, ללא שום התחייבות מצידם. כך אצרתי את התערוכה הראשונה שלי בגלריה של בית הספר לאספנות ומכירות פומביות ״שורשים״ לשעבר בכיכר הבימה, תל אביב.

משם המשכתי באופן טבעי ואצרתי תערוכות בחללית בירקון 70, באמסטרדם, בלונדון, במכון לאמנות בבת ים יחד עם הילה כהן שניידרמן לתערוכה שלא אשכח, ״משחקים באש״ (בעקבות אסון הכרמל), ותוך שנתיים הזמינו אותי לאצור תערוכה לאמנים ישראלים צעירים ביריד ארט רוטרדם ושלוש תערוכות קטנות במוזיאון חיפה תחת מהלך אוצרותי של האוצרת רותי דירקטור.

התחנה האחרונה

עשייתי האוצרותית מחולקת לשני תחומים שאותם אני מיטיב להפריד. אני האוצר של רשת ישרוטל מזה שמונה שנים, ואני מרגיש שעדיין קשה בשדה האמנות המקומי המקובע, לחשוב על אוצרות מחקרית ״קלאסית״ בחללים לבנים יחד עם תערוכות נושא המוצגות בחללים ציבוריים של בתי מלון. בראייה לאחור אני חושב שאפשר להתרשם מהדרך שעשיתי יחד עם מנכ״ל הרשת, ליאור רביב.

בזכות פתיחותו לעולמות חדשים, הוא מאפשר לבנות במות תוכן חדשות המונגשות לקהל הרחב בישראל. דוגמה טובה לכך הן תוכניות הרזידנסי במלון יערות הכרמל (AFAR) והתוכנית החדשה במלון בראשית מצפה רמון (MARP). בשנה שעברה הוזמנתי להנחות פאנלים ביריד LOOP לווידאו ארט ברצלונה, והבנתי עד כמה תוכניות הרזידנסי שיצרנו יחד עם הרשת, ייחודיות בעולם.

עבודתה של אורלי הומל בתערוכה מעברים, בית הנסן. צילום: מ״ל

גדעון לוין, 21 22 23, גלריה BASE LEVEL. צילום: גדעון לוין

להיות יותר מסלע, גלריה P8. צילום: שחר אפק

הבייבי האחרון שלי בחסותה של רשת ישרוטל, היא המעבדה בהרצל 119 (תל אביב), חלל לאמנות ניסיונית שמתקיימים בו פרויקטים ותערוכות, כולל שהות לצורך האקספרימנט. כשמדברים על ניסוי, ללא הבט כספי, האמנות משתחררת מקונבנציות ומקבלת משמעויות אחרות מתצוגה קבוצתית או יחיד הממשטרת את החשיבה, ובסופו של דבר את האסתטיקה.

התערוכה המחקרית המשמעותית האחרונה שאצרתי היא ״חשומה״ בבית האמנים, תל אביב. התערוכה מהווה התחלה במחקרי אודות עצמי, שורשיי המעורפלים, ונותנת במה לאמנים ישראלים ממוצא ערבי (המילה מזרחי פסולה בעיניי). התערוכה רק החלה דרכה אל העולם הגדול: היא תוצג במוזיאון MACT בדרום שוויץ בספטמבר הקרוב, ולאחר מכן תנדוד לגלריה CIRCLE ONE בברלין, ומשם העולם גדול. העיסוק בשורשים החל בתוכנית שהות האמן שלי במרוקו לפני שלוש שנים, שהות שפתחה לי צהר למחקר אודות פוליטיזציה של נרטיבים היסטוריוגרפיים.

מכל מלמדיי השכלתי

לפני מספר שנים הדרכתי סדרת סיורי אמנות בעולם. אחד הסיורים המוצלחים התקיים ב־2015 בביאנלה בוונציה שאצר אוקווי אנווזור (Okwui Enwezor) שנפטר בחודש מרץ האחרון. בביתן האנגלי הציגה שרה לוקאס את התערוכה ״I Scream Daddio״ (אני צועקת אבהל׳ה), באוצרותו של ריצ׳ארד ריילי. לוקאס, אמנית פוסט־פמיניסטית מרתקת, עשויה מדי.אן.איי של לוחמת גרילה, חדה, מהודקת, מעין אמא שנייה שלי. היא מכונה ״הילדה הפרועה של האמנות הבריטית״, ועוסקת במיניות, במגדר, בפורנוגרפיה, בסאדיזם.

אף על פי שהתכוננתי וחקרתי רבות אודות הביאנלה, הדמויות המרכזיות המציגות והאוצרות, זכור לי הרגע שבו הגעתי אל הביתן האנגלי ומולי ניצב הפסל הענק ״Deep Cream Maradona״, פאלי, צואתי, חלמוני, אורגני. אבדו כל מילותיי. כל דבריי התמוססו אל מול היופי וההתרגשות שחשתי. הטוטליות שלה כבשה אותי בן רגע. מעין חיבור עמוק בין הנפש, לאיבר המין ולאמנות. המשולש הקדוש.

שרה לוקאס בביאנלה בוונציה. צילומים״ מ״ל

התערוכה הותירה בי שתי תובנות חשובות בתחום האוצרות: חשיבות תהליכי היצירה ואופני תצוגתם, ויחסי הכוחות בין אוצר לאמן. גדולתו של אוצר טוב היא להבין את המינון הנכון של אמירתו ביחס לרצונותיו ועבודותיו של האמן. כשישנו איזון, התערוכה מנצחת. החל מאותה ביאנלה שבה אנווזור הציג בפעם הראשונה אמנים אפריקאים רבים שטרם הציגו במערב, חלחל בי הרצון לחקור ולהציג אמנים שבאו מהרקע האתני שלי, משם גם נולד רצוני לחזור למרוקו בפעם השנייה. רק מחקר עצמי עמוק מאפשר לחדור לעומקי נפשם של הצופים. ועובדה, ״חשומה״ היא הצלחה שכבר מוצגת באקדמיה כחלק מקאנון על אמנות ו״מזרחיות״ (על פי תפיסתי, שמו של הקורס דורש שינוי).

תערוכת החלומות

הווייתי באופן כללי מחברת בין הנפש למחשבות ושואפת ליישומן במציאות. מזה מספר חודשים אני לומד אצל ד״ר נדין שנקר את עשרת הטקסטים היפים בזוהר. בתורת הקבלה גוף האדם מחולק לספירות שונות, החל ״מהכתר״ למעלה שהוא הווייתנו, רצונותינו, דרך ״החוכמה״ שהיא אסופת רעיונותינו בצורתם המופשטת, ״הבינה״ המתרגמת אותם מהפשטה למילים, וכך יורדים עד לספירת המלכות שהיא היישום עצמו, כלי הקיבול של כל השפע.

אני מרגיש שהזרימה בין הכתר למלכות בהווייתי שוטפת ויותר רציפה עם חלוף הזמן. באמצעות מחקר עצמי עמוק אני מבין שהכל משחק ושכל מה שאחפוץ בו באמת מתגשם. שיא הפסגה באוצרות היא לאצור ביאנלה חשובה בעולם: לנצח על התזמורת, לדעת להרכיב תמהיל נכון של תערוכות, ועדיין לשלוט ברמת הפרט הכי מדויקת. הצעד הבא שלי הוא הגשמת החלום הראשון ולאצור במוזיאון חשוב בדרום שוויץ. אם ארצה להגיע לפסגה, אגיע ללא ספק, וכל סביבתי תהיה שותפה למהלך.

בקרוב אצלך

אני עובד על כתיבה מחודשת של קטלוג התערוכה ״חשומה״ שיופק כספר באנגלית לקראת התערוכה במוזיאון MACT/CACT ובמקביל עובד על מספר ניסויים שהתקיימו במעבדה בחצי שנה הקרובה, כמו תערוכת בוגרות של הקורס לאמנות ו״מזרחיות״ בסמינר הקיבוצים בראשותה של ד״ר זמירה פורן, מעבדת מחול ציורי של איתן דור שב לכבוד שבוע האיור הקרוב, ועוד. בנוסף לכל זאת אני ממונה על רכישת אוספי אמנות לפרויקטים חדשים בארץ ובחו״ל. כן ירבו.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של ״מגלים אוצרות״ לחצו כאן

חשומה, בית האמנים, תל אביב. צילום: אלה אורגד

טליה מוקמל, Terra Cotta #2.2, מתוך קראפטולוגיה. צילום: רמי זרנגר

x סגירה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אנטון בידרמן

    ראוי ומכובד… ישר כח והמשך הצלחה…

  2. אינגה פונר קוקוס

    דרך יפה ומעמיקה שרון. אני מאמינה שכל מה שאנחנו חווים ולומדים באופן ישיר ובאופן עקיף מתכנס לתוך האישיות, ואתה מצאת דרך ייחודית ומענינת לבטא זאת. יישר כוח!

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden