כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
טל גולני. צילום: לי ברבו

דלת הקסמים של טל גולני בהרצליה

בתערוכה ״דלת הזזה״ טל גולני מציגה ציור יחיד באורך 19 מטר, שעוטף את קירות משכן האמנים בהרצליה מבפנים, ומשרה תחושת זרות ומוזרות על החלל המוכר

ממגרשי משחקים חסרי חיים ואולמות תיאטרון נטושים ועד לקתדרלה של רותקו ביוסטון, טקסס, טל גולני מציירת חללים של מבני תרבות, בתהליך של הפשטה וזיכוך. את המבנים שהיא מרוקנת מאנשים, מקישוטים ומרהיטים, היא מעבירה לחללי התערוכה שלה, בקנה מידה מדוייק וקרוב למדי למקור. בתערוכה החדשה ״דלת הזזה״, שאצר רן קסמי אילן, היא מציירת את מבנה הגלריה של משכן האמנים בהרצליה, ומחזירה לתוכו את הציור, כך שהחלל מכפיל את עצמו מבפנים, כמו במראה מכושפת.

Hagit:

בוקר טוב טל, ברכות על התערוכה, נראה מ ה מ ם!

Tal:

תודה רבה, מאוד מאוד מרגש!

Hagit:

איך את מרגישה אחרי הפתיחה? יש איזו עייפות או שההיי מחזיק?

Tal:

עדיין בהיי מטורף, והתגובות עדיין ממשיכות, שזה משמח כל כך. באמת שגם הפתיחה עלתה על כל הציפיות שלי

טל גולני, צילומי הצבה בתערוכה דלת הזזה. צילום: דור אבן חן

צילום בתערוכה: רן קסמי אילן

Hagit:

זו שאלה שמטרידה אותי תמיד: את עובדת בסטודיו על פרויקט ענק, שתלוי כל כולו בהצבה בחלל הנתון. את לא חוששת שזה ישתבש? שהתוצאה לא תהיה מה שצפית?

Tal:

וואוו, ברור שיש חששות, בלי סוף, כל הזמן המחשבה שאם זה לא יעבוד כמו שדמיינתי, האם ההסתובבות בחלל תהיה כמו שאני רוצה. הסטודיו שלי גם כל כך קטן לעומת הציורים שאני מציירת, כל פעם עובדת על חלק די קטן ואין לי את התמונה הכללית. כמובן שעשיתי הדמיית מחשב לפי הפרופורציות של החלל ושל הציורים, להבין איך זה יעבוד בחלל, ובזכות צוות הקמה ממש ממש משובח זה יצא בדיוק כמו בהדמיה

Hagit:

כמה מטרים הציור?

Tal:

19 מטר

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

Hagit:

למה את מציירת מעטפת של חלל לחלל קיים? שאלת את עצמך פעם?

Tal:

אני חושבת שהבחירה בעיסוק במשכן היתה לי טבעית, גם בגלל שכל הפרויקטים שלי בשנים האחרונות היו בהשראת מבנים שנבנו באמצע המאה ה־20, וגם בגלל הארכיטקטורה המיוחדת שיש למשכן. המוטיבציה הראשונה שלי בפרויקט היא תחושת הצופה בהליכה בתוך המיצב, אני חושבת שהרצון שלי לגרום לו תחושת שוטטות לצד תחושת בלבול.

בחרתי במשכן כי חשבתי שיהיה מעניין ליצור דיאלוג כפול בתחושת פנים וחוץ, אם מצד הפנים של הציור לעומת הפנים של המבנה, וגם הדיאלוג שהציור בעצמו יוצר. לדוגמה, בהצבת ציור דלת המשכן מבפנים ובחוץ, בציור עצמו הן מוצבות אחת מול השניה. אני חושבת שהעיסוק בזה יוצר נדבך נוסף לכל המיצב

Hagit:

באופן כללי את עוסקת במבנים, בעיקר מבני תרבות, ומותירה אותם מרוקנים. מה המשמעות של כניסה למשכן וציור שלו, מבחינתך, לעומת האפשרות להציג ציורים רבים ושונים בתערוכה?

Tal:

אני חושבת שההזדמנות ליצור מיצב שלם, מעביר מסר הרבה יותר חזק, ובנוסף הבחירה לבחור במקום שהוא מוסד להצגת אמנות, פנינה אלוהית וקדושה בעיני, ולבחור לצייר את הרגעים הפחות רלוונטים להצגת ציור, כמו דלת הכניסה לגינה, המעברים בין החדרים, הפינה הנסתרת בגינה – זה מהלך הוצאת התוכן מהמקום עצמו; לתת לו מקום אחר, התבוננות על דברים אחרים בחלל

Hagit:

את קוראת לתערוכה ״דלת הזזה״ אבל זו מעין דלת סתרים, כניסה לנרניה שבתוך הראש שלך. לאן את רוצה שהצופים יגיעו?

Tal:

לכל מה שהיום־יום לא מאפשר להם, הרצון שהצופה יטייל בציור, וישהה מולו… שמעתי את זה הרבה וזה גם מאוד מאוד ברור שאני מושפעת מרותקו, וגם בחירת צורת הציור שלי קשורה אליו, בניית הציור שהקירות והעמודים מצויירים ברמה כמעט מופשטת, מאוד מאוד דקה, לעומת הרצפה שמדמה פרקט עץ שמבחינה חומרית חשובה לי. נראה לי שאני רוצה שהציור יהיה מקום של מפלט והתבוננות

Hagit:

מה שמביא אותנו לאור – את פותחת תערוכה בשלהי יולי, שיא החום והשמש הישראלית נותנת בראש, והאור בציור שלך – סקנדינביה. מאיפה זה?

Tal:

ראשית היה לי חשוב לקרר את כל מי שמגיע 🙂

Hagit:

יפה מצידך. את ואולפור אליאסון בטייט מודרן, משחקים לנו בראש עם מזג האוויר… נראה לי שזה עובד יותר טוב ממזגן

Tal:

בהחלט!

בחירת הצבעוניות שלי זהה במהלך השנים האחרונות, אין לי דרך להסביר את זה, אבל אני משתמשת בחמישה פיגמנטים לכל הציורים, במינונים שונים, וזה פותח לי עולם שלם. בנוסף הצבע שיוצא בערבוב מרגש אותי, ולכן ממשיכה

Hagit:

נראה שהלכת וויתרת על צבעים בפאלטה – בעיקר חמים. ואחרי שוויתרת על דמויות בציור, יש משהו מסתורי, כמו רוח רפאים בציור או רוח של הציור עצמו שיוצאת אל החלל שהוא מקיף (מבינים מה אני אומרת בכלל?)

Tal:

אני מאוד מבינה! ואני חושבת שהעברתי תהליך של ניקוי משמעותי, אם מבחינת הצבעוניות, מבחינת כמות הצבע וכמובן הדמויות שהיו המרכז בתחילת הדרך… אני חושבת שאני בוחנת את הסבלנות שלי וגם של הצופה להתרכז במשהו מאוד מינימלי בציור, אם אפשר להגדיר את זה ככה.

וגם, הציור מדבר על מה שלא קיים בו: מה המהות של המקום? האם יש לו אפשרות קיום בלעדיה? האם חלל תצוגה בלי אמנות עדיין מפעיל אותנו?

Hagit:

אפשר לשאול שאלה מעצבנת? זה מאוד לא פרקטי – ציורים של 10־20 מטר. מי יכול להכיל אותם? לאן הם מיועדים בעיני רוחך?

Tal:

לאוסף מוזיאון כמובן! לא פרקטי אבל אני מאוד אופטימית:) אני מאוד בהתכווננות להעביר את הפרויקט הלאה לבית חדש, גם בשלמותו וגם ביחידות נפרדות, מה שיבוא

Hagit:

ברור. אני בעד. ובעיקר אני מעריכה את זה שאת עובדת לפי הראש שלך, ולא מחפשת לעשות קל ונוח לצופה או לאספנים פוטנציאליים. כמה זמן את עובדת על כל ציור?

Tal:

תודה! אני מאוד מאמינה ללכת אחרי האני האמיתי. על הפרויקט הזה לקח לי חמישה חודשים של תכנון סקיצות והדמיות ושמונה חודשי ציור מאוד אינטנסיביים

Hagit:

ותוך כדי את לא נמלטת למשהו קל מדי פעם? פה ושם ציורים קטנים?

Tal:

כן בטח, אבל הם בדרך כלל יהיו קשורים לפרויקט עצמו. נגיד יש לי רעיון לציור הבא, אז אני אבדוק את זה בציור קטן יותר ואתמסר לו, נגיד בגודל 100X90, ויותר ״אשחק״ איתו ואראה לאן זה לוקח אותי לפני שאני מתחילה את הציור הגדול. גם לפעמים, שבא לי לצאת מהפרויקט לרגע, אני יוצאת החוצה ומצלמת את קריית המלאכה ואז מציירת את זה: זה נותן לי אפשרות לצייר באופן יותר משוחרר מחשבתית. לדוגמה:

טל גולני, בעקבות צילום מחלון הסטודיו

Hagit:

לייק

Tal:

תודה 🙂 מרשה לעצמי שם יותר צבע 🙂

Hagit:

תארי לך מה היה קורה אם הסטודיו שלך היה משקיף על שדות ופסטורליה… לא היית מזהה את עצמך 🙂

Tal:

מאמצת… חחחח, בטוח. אני תמיד חייבת להיות בשליטה, ואת כל הדברים שלי מסביבי 🤦‍

Hagit:

כשמסיימים פרויקט ענק כזה יש אחר כך איזו התרוקנות? צריך זמן הבשלה לדבר הגדול הבא?

Tal:

למזלי אני כבר עובדת על הפרויקט הבא אז אין מקום להתרוקנות, שזה מושלם בשבילי. בנובמבר אציג תערוכת יחיד בגלריה בגליל שבעכו, שתעסוק במלון אליזבט בטבריה שעומד נטוש כבר 60 שנה. הוא היה הפנינה האדריכלית של הצפון בזמנו, הסתובבתי בהריסות כארבע שעות והיה מרתק!!! בסופו של דבר אני מתרכזת בתערוכה בחדר האוכל שלו, אשתף שהציור יהיה יותר גדול מ־19 מטר

Hagit:

זה מעניין – כל השיחה רציתי לשאול אותך אם היעד הבא שלך זה חדרי האוכל הנטושים בקיבוצים או משהו דומה, והנה – חדר האוכל של המלון הנטוש

Tal:

באמת?! מדהים

Hagit:

ובמקום כזה – את לא מתפתה להבליט גם את הפרטים המצועצעים? שנדליר? שטיח?

Tal:

פחות.. מרגישים לי כמו הסחות דעת בציור… חלונות ומעברים מפעילים אותי

Hagit:

זה כמו לכתוב שירה, פערים בחלל. ומצד שני זה ריאליסטי (כמעט) לגמרי. כשאת עובדת על ציור אחד שמותאם לחלל, מה התפקיד של האוצרים – איפה רן קסמי אילן (בהרצליה) או הגר בריל (בעכו) נכנסו לתמונה?

Tal:

האוצר.ת שותפה בדיאלוג, בעיקר ברמה הרעיונית של מהות הציור והמהלך, ובמיוחד בשלב הסקיצות ואיך החיבור יראה בחלל. בכלל חשוב לי דיאלוג בסטודיו

Hagit:

אז נאחל בהצלחה, גם בהרצליה וגם בעכו


טל גולני, דלת הזזה. אוצר: רן קסמי אילן
משכן האמנים הרצליה, רחוב יודפת 7, הרצליה. נעילה: 7.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. יעל

    תודה שחשפתם

  2. גילה שטיין

    נראית תערוכה מעניינת ומרתקת.
    רצה לראות!!!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden