כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
It's Nice That מסכמים את 2018

אלכס בק: זה נחמד ש...

מבלוג של שני אנשים למגזין של מיליון וחצי קוראים מדי חודש. אלכס בק, שיגיע לארץ כאורח של פסטיבל OFFF תל אביב, מספר על הדרך שעבר עם it's nice that ועל המוטו שמוביל אותו, ״לאפשר ליצירתיות לשגשג״

בשנת 2007 קיבלו וויל הדסון ואלכס בק תרגיל במסגרת לימודי העיצוב הגרפי באוניברסיטת ברייטון: לפרסם משהו שיגרום לאנשים להרגיש טוב יותר עם עצמם. כעבור שבוע הדסון שחרר לאוויר העולם את it's nice that, בלוג אישי קטן וצנוע שיציג מעצבים מעניינים ומוכשרים. לאט לאט הבלוג תפס תאוצה, ובשנת 2009, עם 80 אלף קוראים, החליטו הדסון ובק – שהפכו בינתיים לחברים טובים ושותפים לדירה – לעזוב את הפרויקטים האישיים האחרים שלהם ואת עבודתם כשכירים, ולהפוך את הבלוג לעסק לכל דבר.

עשר שנים מאוחר יותר its nice that הוא כבר מזמן לא בלוג אישי: מגזין העיצוב והאמנות שנחשב לאחד הפופולריים והאיכותיים בסוגו, מושך מיליון וחצי מבקרים מדי חודש, ומועסקים בו 20 עובדים. בנוסף, נוספו אליו עסקים משלימים נוספים שמרכיבים את קבוצת האדסון־בק, הכוללים בין השאר סוכנות קריאייטיב (anyways), לוח דרושים (if you could jobs), סדרת הרצאות חודשית (nicer tuesdays) ועוד. ומכל כולם מוטו אחד: ״לאפשר ליצירתיות לשגשג״.

״כשפתחנו את הבלוג כתיבה על עיצוב הייתה משהו כבד ואנחנו לא אנשים כבדים״, מספר בק בעודנו יושבים בחדר הישיבות של המשרדים שלו במזרח לונדון. ״רצינו לשתף פעולה, להיות בקשר עם אנשים. ‬יותר מכל דבר אחר זה היה ׳ספר אנשי הקשר׳ שלנו".

אלכס בק. צילום: it's nice that

״ב־2009 האתר כבר היה פופולרי הרבה יותר מפרויקטים אחרים שלנו. החלטנו לעזוב הכל ולהיות שותפים חצי חצי. היינו ילדים, בני 23־24, לא היה לנו מה להפסיד. מאז, עשר שנים אחרי, הצמיחה היא אורגנית, מדודה. מעולם לא השקענו כספים בעסק, עשינו את זה כי היה לנו כיף. העבודה שזה הפך לעסק היא בונוס נחמד אבל זה לא מה שהניע אותנו. לא חשבנו שתהיה לנו קבוצה ושהשם שלנו יהיה על השלט.

״ב־12 שנה להגיע לעסק של 40 אנשים זה מאוד איטי. אם אתה חושב כמה מהר עסקים אחרים צומחים, פינטרסט מוסיפים 40 אנשים בשבוע… אנחנו אולי עושים רושם של עסק גדול אבל יחסית אנחנו די קטנים״.

הדברים המוזרים שבין לבין 

בעוד שלושה שבועות יגיע בק לישראל כאורח של פסטיבל Offf TLV, שיתקיים זו השנה השלישית במשך יומיים במוזיאון תל אביב. הפסטיבל, שנוסד לפני 19 שנים בברצלונה, הוא פסטיבל עיצוב חזותי בין־לאומי מהמובילים בעולם, המרכז עשייה עכשווית של מעצבים, יוצרים ואמנים.

הקהל הבין־לאומי לא זר לבק. לדבריו, מיליון וחצי הקוראים של המגזין נחלקים באופן שווה, פחות או יותר, בין אנגליה, ארצות הברית ואירופה (30 אחוזים כל אחת), ועשרה אחוזים נופסים משאר העולם. ״לראשונה יש לנו יותר קוראים מאצרות הברית מאשר מאנגליה״, הוא אומר.

באמת? מעניין.

״כן, יש שם פשוט הרבה יותר אנשים…״, הוא צוחק. ״הקהל שלנו נמצא במרכזי הקריאייטיב של העולם: לונדון, ניו יורק, סן פרנסיסקו, לוס אנג׳לס וגם ברלין ופריז. הקוראים שלנו עובדים בתעשייה, ואפשר לראות את זה בנתוני הגלישה באתר: יש לנו שיא בסביבות תשע בבוקר, כשאנשים בלונדון מגיעים לעבודה. הקפיצה הבאה מתרחשת בזמן ארוחת הצהרים שלהם, ואחרי זה בשעות אחר הצהרים כשהאנשים בלוס אנג׳לס וססן פרנסיסקו מגיעים לעבודה ופותחים את המחשב״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ואיך הם מגיעים אליכם? הם נכנסים לעמוד הבית?

״יש לנו 700 אלף עוקבים באינסטגרם, ויש גם הרבה קוראים שפשוט הכניסו אותנו לאתרים המועדפים עליהם בדפדפן. למזלנו אף פעם לא בנינו את הקהל שלנו על הרשתות החברתיות כי הן פשוט לא היו קיימות כשהתחלנו. באותה תקופה אסטרטגיית הסושיאל הייתה להוסיף חברים במייספייס..״. 

מתוך שיתוף הפעולה עם The Conran Shop

איך אתם מחליטים על מה לכתוב? יש איזון בין התחומים או שאתפ פשוט כותבים על כל מה שמענין אתכם?

״מתחילת הדרך, גם כסטודנט לעיצוב גרפי לא אהבתי לקרוא רק על עיצוב גרפי; היה לי מספיק מזה. רציתי לקרוא על מה שקורה מסביב, שהיה הרבה יותר מענין: איור, אדריכלות, קולנוע ועוד. היום איור, עיצוב גרפי וצילום הם הבסיס של התוכן שלנו, אבל אני חושב ש־its nice that מוגדר על ידי כל שאר הדברים המוזרים שבין לבין.

״אני אוהב את חוסר ההיררכיה: אייטם על מישהו שרק סיים ללמוד יכול להופיע בצמוד לאחד המעצבים הכי חשובים. שני קריטריונים הופכים משהו ראוי לפרסום: רעיונות ממש מבריקים וביצוע ממש טוב״

״אני אוהב שאנשים נכנסים לעמוד הבית שלנו והם מגלים שם דברים שהם לא בהכרח ציפו למצוא שם. אני לא חושב שיש לנו מכסה של אייטמים על עיצוב גרפי או איור או צילום; הדיסציפילינה פחות מעניינת כפקטור להחלטה על מה לכתוב. אנחנו אוהבים את חוסר ההיררכיה, שאייטם על מישהו שרק סיים את הלימודים יכול להופיע בצמוד לאחד המעצבים הכי חשובים כמו נוויל ברודי. אנחנו אוהבים למחות את הגבולות״.

ובכל זאת? 

״שני קריטריונים הופכים משהו ראוי לפרסום אצלנו: רעיונות ממש מבריקים, קונספט מעולה, וזה לא משנה מה התחום או מי חשב עליו; וביצוע ממש טוב של הרעיון. רעיון וביצוע; ואם הם הולכים ביחד זה אידיאלי. אנחנו גם לא לוקחים את עצמנו יותר מדי ברצינות, אין איזשהו מדריך שאומר לכתבים שלנו על מה לכתוב. ואנחנו אוהבים להיות נגישים: אנחנו לא רוצים שמי שקורא אותנו לא יבין על מה אנחנו מדברים״. 

בהחלט. גם אותי לא מעניין לפנות רק לאוצרים ולאנשי מקצוע. אם אני כותב אני רוצה שאנשים יבינו מה אני אומר.

״לגמרי״.

לא מעניין את הקוראים שלנו אם מישהו שילם על זה

אחת ההחלטות יוצאות דופן של בק והדסון הייתה להרחיב את המגזין לפעילויות נוספות, או במילותיו הוא, ״לא לשים את כל הביצים בסל אחד״, סוכנות הקריאייטיב שהם עומדים בראשה, anyways, עבדה עד כה עם כמה מהחברות הגדולות והמשפיעות בעולם, ביניהן גוגל, נייקי, יוניקלו והבי־בי־סי. בק מספר שההחלטה צמחה בין השאר כתוצאה מביקוש, והוא מודע לבעייה האתית שמצד אחד הוא עומד בראש מגזין שמחוייב לאתיקה עיתונאית, ומצד שני הוא עוזה עסקים עם חלק מהחברות שעליהם המגזין כותב. 

״הבנו את הבעייה הזו מזמן״, הוא אומר, ״ולכן סוכנות הקריאייטיב היא לא it's nice that אלא נקראת anyways. אלה שני עסקים שונים שעובדים בצורה עצמאית, ואם anyways רוצים שהעבודה שלהם תתפרסם ב־ it's nice that הם צריכים לפנות לצוות העורכים כמו כל אחד אחר. אין טובות. במגזין אנחנו שופטים כמה הרעיון טוב, לא כמה המעצב גדול, לא בן כמה הוא, ולא כמה כסף זה יכול להכניס לנו.

״ברור שאנחנו לוקחים כסף ממפרסמים, ואם מותג שכתבנו עליו רוצים לפרסם במגזין, זו שיחה אחרת. לכל צוות יש את האג׳נדה והקריטריונים שלו, וכבר יצא שבעבר הרגזנו כמה לקוחות״.

JP Bonino, מתוך שיתוף הפעולה עם דרופבוקס

דבריו של בק מקבלים משנה תוקף בשעה שבה ההוצאה לאור הדיגיטלית עדיין מתפתחת, אבל נדמה שאף אחד לא יודע באמת לעשות מזה כסף. אם עד לפני כמה שנים כשבלוגים הכניסו פרסום זה נראה מוזר, כיום נדמה שקהל הקוראים מבין שאם הם רוצים לקרוא תכנים טובים מבלי לשלם מי שמייצר את התוכן צריך להתפרנס איכשהו.

אתה חושב שהלקוחות וקהל הקוראים התבגרו במובן של להבין את הנקודה הזו?

״לגמרי. חלק מהתוכן שזכה להכי הרבה מעורבות גולשים היה תוכן ששילמו עליו. אנחנו עובדים היום עם וויקס, ובעבר לקוח כמו וויקס היו קונים באנרים ו׳הורסים׳ את האתר. לא הייתה דרך אחרת להרוויח כסף.

״עכשיו, תודות לאתרים כמו Vice ובאזפיד, הרעיון של תוכן ממומן – sponsored, advetorial, partnered – מאפשר לנהל שיחות הרבה יותר בונות עם המפרסמים. זה כבר לא כמה באנרים אתם רוצים אלא מה אתם רוצים לעשות, איך אתם רוצים לפנות אל הקהל, ואנחנו יכולים לחשוב מה הכי מעניין את הקוראים שלנו. בעבר הכל הלך בכיוון של הלקוח, מה הם רוצים. בשיתוף הפעולה שלנו עם וויקס אנחנו מציגים היום את העיצוב הדיגיטלי הטוב ביותר. זה משהו שתמיד רצינו לעשות אבל אפילו לא היה לנו כסף לשלם על התחקיר. והנה וויקס אומרים, גם אנחנו רוצים לעשות את זה.

״מה שמנחה אותנו זה תמיד הערך לקוראים שלנו. אם וויקס ירצו לעשות איתנו שיתוף פעולה של תוכן ולא נחשוב שיש בו ערך לקוראים שלנו, לא נעשה את זה. אנחנו עסק עצמאי קטן, אנחנו לא אומרים כן להכל, דחינו הרבה הצעות. אבל, אם יש רעיון טוב והם רוצים לעבוד איתנו, בכיף. ולכן הבגרות של לקוחות ושל הקהל זה משהו מדהים בשבילנו. לוויקס לא אכפת בהכרח גודל הקהל, את זה הם יכולים לקבל בגרדיאן או בהרבה מקומות אחרים. אכפת להם התוכן והקהל שהם מחפשים. העבודה שהתעשייה עברה ממספר חשיפות לכמה טוב התוכן שלך היא ברכה בשבילנו״. 

״לקוראים אכפת רק אם אנחנו מקבלים החלטות גרועות לגבי התוכן או מי השותף שלנו. לא מעניין אותם אם מישהו שילם על זה, אכפת להם אם זה חרא״

ולקוראים אכפת אם מישהו שילם על התוכן הזה?

״אכפת להם רק אם אנחנו מקבלים החלטות גרועות לגבי התוכן או מי השותף שלנו. מי שמחליט זה צוות העורכים, לא אני. אני כבר לא כותב במגזין ואני לא מחליט איזה שיתופי פעולה של תוכן נעשה. הם מחליטים על בסיס מה שמתאים לפלטפורמה: אם יש בשיתוף הפעולה ערכים טובים, מטרות טובות, הבנה טובה של מה זה it's nice that. היה ב־vice מי שאמר משהו מבריק על תוכן ממומן: ׳את הקוראים שלנו לא מעניין אם מישהו שילם על זה, אכפת להם אם זה חרא׳״. 

כן.

״ואני הרבה יותר מתעניין בזה. כשיוניקלו מאפשרים לנו לעבוד עם צלם מדהים, לא היה לנו את הכסף הזה אחרת. ואם אנחנו מצליחים להעביר חלק מהכסף לקהל שלנו, זו ממש כלכלה מעגלית. אם ניקח את כל הכסף ונעשה עבודה גרועה, אז זו בעיה״.

לשנות את הפנים של התעשייה

החברות הנוספות בקבוצה, איך הן משתלבות בחזון שלכם? זה נותן לכם עוד קהל? זה מביא לקהל שכבר יש לכם עוד ערך?

״זה הכל קשור לתוכן. מגזין מודפס הוא לא המדיום האידיאלי לכתוב על סרט שאי אפשר לראות; המקום לכתוב על צילום מדהים הוא לא תמיד אונליין, כי התמונות יחסית קטנות; לשמוע או לראות מישהו כמו נומה בר מדבר על העבודות שלו על במה זה עוד יותר מדהים מלקרוא עליו. אלו פלטפורמות שונות שמאפשרות לנו לגוון ולהרחיב את המודל העסקי שלנו.

״אנחנו לא מסתמכים על מקור הכנסה אחד. חשוב שנהיה גמישים ונוכל להתאים את עצמנו לתעשייה שמשתנה, לדרישות של הלקוחות שלנו, ולא לחשוב באופן יהיר שאנחנו יודעים מה טוב בשבילם. אז זה גם תוכן וגם עסק: יש לי 40 פיות להאכיל, אני לא רוצה להתבסס רק על מקור אחד״.

וחייב להיות לזה מודל עסקי?

בסופו של דבר כן, אנחנו לא פילנתרופים; אולי יום אחד. אנחנו לא מספיק גדולים בשביל שיהיו לנו פרויקטי־צד. מצד שני, אנחנו לא עושים משהו כדי להרוויח ממנו הרבה כסף וישר למכור אותו. אנחנו משקיעים במה שאנחנו חושבים שהתעשייה צריכה לעתיד שלה, בעוד 20, 30, 40 או 50 שנה. אנחנו מנסים לעשות משהו שיימשך לנצח״.

באמת? לנצח?

״כן. ולכן אני לא מוטרד אם נעשה הרבה כסף תוך שנתיים, אני מכוון רחוק יותר״.

זה מאוד מרשים. אין לי מושג מה יקרה בעוד עשר שנים. גם לא שנה.

״אני מאמין שאם נישאר פתוחים מספיק, נשאיר את העיניים והאוזניים שלנו פקוחות כל הזמן, ונישאר גמישים ולא יותר מידי גדולים, נוכל תמיד להיות רלוונטיים לקהל שלנו. אני לא מאמין שתהיה פחות דרישה לאנשים יצירתיים… אני שמח שאנחנו לא עובדים בתעשייה של המוניות או ראיית החשבון, תעשיות שאני לא חושב שיש להן עתיד בעולם המתפתח. יש עתיד מרגש בתחום.

״אנשים שכותבים בלוגים חושבים אחרת מה זו הצלחה. תגיד אתה מה זה הצלחה בשבילך. אנשים מבחוץ יגידו שאנחנו לא מצליחים כי אנחנו לא עושים מיליון פאונד בשנה. ואני אומר בסדר, רק אנחנו נחליט מה זו הצלחה בשבילנו: והצלחה שלנו היא ליצור אפשרויות לאנשים יצירתיים. הדבר הכי רע זה למדוד הצלחה לפי מה שאחרים חושבים. לפייסבוק הצלחה זה משהו אחר, זה מה שהם רוצים – השפעה גלובלית. זו לא הסיבה למה אני קם בבוקר.

״אף פעם לא היינו האנשים האלה עם התכניות הגדולות. עשינו מה שאנחנו, וכשהגיעו הצעות שאהבנו והתרגשנו מהן אמרנו כן, זה יהיה כיף. בוא ננסה את זה. זה מגיע ממקום של אהבה ותשוקה. גם היום כשאתה מגיע מתל אביב ללונדון לראיין אותי, זה מחמיא״. 

לפעמים אני חושב אולי להתרכז במשהו אחד, לעשות תכנית עסקית מסודרת, ובכל פעם שאני חושב על זה אני אומר לא, זה לא בשבילי.

״אתה צריך להיות נאמן לעצמך. אתה יכול שהיה לך עסק גדול, אבל זה לא יהפוך אותה בהכרח למאושר״. 

Alva Skog

Sara Andreasson

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש או עשרה שנים?

״אנחנו לגמרי יודעים מה הכיוון שלנו, בזכות המטרה של הקבוצה שלנו: לאפשר לאנשים יצירתיים לשגשג. אנחנו מציגים כ־2,000 איש בכל שנה באתר. אנחנו עוזרים לאנשים למצוא עבודה. כל מה שאנחנו עושים צריך להישאר בלתת אפשרויות לאחרים. ברגע שנעשה משהו שייטיב רק איתנו, נפסיק.

״אנחנו רוצים לפתוח עוד חברות, לא רק אחת, ואשמח לתמוך בעוד חברות שכבר קיימות שיהיו חלק מהקבוצה שלנו. אנחנו רוצים לפתוח חלל למידה ציבורי, שתוכל לבוא ולקבל השראה. ויש לנו את החובה לתת מקום לעוד קולות. ב־2030 אני מקווה שהיוצרים שנציג יהיו יותר מגוונים מבחינת היחס של גברים־נשים, יותר שחורים, אסייתים ומיעוטים. יותר יוצרים מרקע סוציו־אקונומי אחר.

״אני גבר לבן צעיר מהמעמד הבינוני, שום דבר רע לא קרה לי. אני אולי נראה צעיר מגילי מה שהצריך מאמץ מסוים, אבל לא באמת נתקלתי במחסומים. כמיעוט הפריוויליגי אנחנו צריכים להגדיל את היצוג האחר. יש לנו הרבה עבודה, אנחנו צריכים להיות מודעים לזה, וזו המטרה הגדולה: לשנות את הפנים של התעשייה״. 

בהצלחה.

״תודה. אנחנו צריכים את זה. יש הרבה רעש ואנרגיה מסביב, אני מקווה להיות חלק גדול משינוי הרבה יותר גדול״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden