הרוח החדשה של יגאל עוזרי

אישה צעירה בלבוש חושפני בוחנת בעיון מפות רקומות בשוק ומעומק החנות מציץ בה אדם מבוגר עוטה תפילין; דמות ישובה בקרון רכבת תחתית, חובשת ראש דובי עצום, לידה שקית זבל שחורה קשורה; איש מבוגר יושב על ספסל בפארק ומדבר בטלפון בעת שאישה לבושה היטב המתקדמת עם הליכון מביטה בו. אלה רק כמה מהציורים של יגאל עוזרי שמוצגים בתערוכת היחיד החדשה שלו שנתפחה אתמול בגלריה זימאק, ״בחזרה למציאות״. רחוק מעוזרי שהורגלנו לו, זה שמצייר נשים צעירות ויפות על רקע נופי טבע בעת ששיערן מתבדר ברוח.

באופן טבעי, השיחה עם עוזרי נסובה סביב הדיסוננס הזה. ״זה שינוי עצום כי לפני זה התעסקתי ביופי הטהור ועכשיו אני עוסק ביופי של הכיעור, של היום־יום״, הוא אומר. ״הרבה אמנים מחפשים לעסוק במצבי קיצון, במשברים, במקומות רחוקים. אני מתרכז במחזוריות היום־יומית של החיים, מה שסובב אותנו כל הזמן. זו התבוננות כנה במציאות שמתחת לאף שלנו. זה רגע בסאבווי, הרגע שאת יוצאת לקנות אוכל, זו הבנאליות של היום־יום ואני רואה בה הרבה יופי. יש בה הרבה מתח ועניין גם״.

״אני לא מחפש פרובוקציה, אני לא רוצה לזעזע. אני מראה את המציאות שסובבת אותנו, גם אם היא כואבת. מבחינתי גם ההומלס שהולך ברחוב עטוף בשמיכה עבה כאילו היתה גלימת מלכות, יש בזה יופי, אני לא רואה בזה כאב״.

ומה מותר הציור על הצילום?

״אין מה להשוות בכלל. בפוטו־ריאליזם יש סגידה לצילום, חיקוי שלו. מה שאני עושה הוא מחיקה של הצילום: אני מעביר את הצילום לבד ואז מעבד אותו בחמישה־שישה שלבים עד למחיקה שלו מהבד. זה כבר לא מה שהיה קודם. הדיגיטל שינה את הפרספקטיבה של הפוטו־ריאליזם ובזה אני מתבלט. במקום להעתיק את הצילום הדו־ממדי שמביא את כל האוביקטים לאותו מישור ובאותה רמת חדות, אני נופח בעבודות חיים. הציור שלי חי, הוא נושם, הוא לא שטוח. אני נותן לו את התלת־ממדיות והעומק, הפער בין הקרוב לרחוק״.

בפוטו־ריאליזם יש סגידה לצילום, חיקוי שלו. מה שאני עושה הוא מחיקה של הצילום: במקום להעתיק את הצילום הדו־ממדי שמביא את כל האוביקטים לאותו מישור ובאותה רמת חדות, אני נופח בעבודות חיים. הציור שלי חי, הוא נושם, הוא לא שטוח. אני נותן לו את התלת־ממדיות והעומק, הפער בין הקרוב לרחוק

אוצרת התערוכה, שיר עוזרי, ביתו של הצייר, מוסיפה ומציינת שציוריו של עוזרי משלבים בין ריאליזם ואבסטרקט: ״בעוד שמרחוק הציור נראה ריאליסטי לחלוטין הרי שמקרוב אפשר להבחין במקטעים מופשטים לגמרי, שמהדהדים את תחילת הקריירה של עוזרי כאמן מופשט״.

תל אביב – ניו יורק

עוזרי גדל בישראל והחל את דרכו כצייר בתל אביב, אולם בשלושת העשורים האחרונים מרכז חייו בניו יורק. בתערוכה זו ביקש עוזרי לחבר את שני הקצוות של הזהות שלו – תל אביב וניו יורק. ״גדלתי פה אבל חצי מהחיים שלי חייתי בניו יורק. אומרים על תל אביב שהיא מאוד דומה לניו יורק, אבל בשבילי יש פה תחושה אחרת: בניו יורק יש תחושה של קוצר זמן, הליכה מהירה והימנעות מאינטראקציה אישית. בתל אביב יש תחושה נינוחה יותר בעיניי, הוויה של ׳מניאנה׳. יש לאדם שמניח תפילין זמן להסתכל על בחורה יפה, יש את האיש שמוכר את הכנאפה ומסתכל לך בעיניים, האנשים שיושבים כל היום בקפה ומקשקשים. זה אחרת. אומרים שישראל מקום מחוספס, וזה נכון, אבל אני מרגיש שזה השתנה, שמשהו כאן התעדן״. 

ואמנם, ההבדלים בין תל אביב לניו יורק ניכרים בעבודותיו של עוזרי שמוצגות בתערוכה, גם בצבעוניות ובעיקר בניגוד בין אינטימיות לניכור. עוזרי ממשיך לעבוד על הסדרה הזו ורוצה להרחיב אותה גם לערים נוספות. במקביל הוא ממשיך לצייר את ציורי הנשים הצעירות והיפות שכל כך מזוהים איתו.

התפנית הסגנונית חלה לפני כשנתיים בעידודה של ביתו. זה לא היה פשוט, היא משתפת: ״יש סיכון לא מבוטל ביצירת עבודות שונות באופן מהותי מאלה שהקהל הורגל לאהוב ולאסוף. יחד עם זאת לאמן יש צורך לשנות ולהתפתח. נראה שההימור השתלם – עד כה הסדרה של סיפורי ניו יורק הוצגה באמסטרדם, במינכן ובניו יורק, וזכתה להערכה והצלחה מסחרית. הציורים המתארים את סיפורי תל אביב הם תוספת ייחודית לתערוכה בזימאק״.

לעוזרי סטודיו גדול בניו יורק עם אסיסטנטים רבים שעובדים בשבילו. הוא משווה זאת לעבודתו של מנצח על תזמורת: ״כשלאונרד ברנשטיין מנצח על הפילהרמונית של ניו יורק הוא מפיק מוזיקה אחרת מזו שהיה מפיק מנצח אחר עם אותה תזמורת. בכל האמנויות היצירה היא עבודת צוות. הרעיון הוא שלי, הבחירה של הדימוי היא שלי, הגישה היא שלי, הם רק מבצעים. הם צובעים משטחים, מציירים את הרקע. אני מצייר בעיקר את הדמויות.

כשלאונרד ברנשטיין מנצח על הפילהרמונית של ניו יורק הוא מפיק מוזיקה אחרת מזו שהיה מפיק מנצח אחר עם אותה תזמורת. בכל האמנויות היצירה היא עבודת צוות. הרעיון הוא שלי, הבחירה של הדימוי היא שלי, הגישה היא שלי, הם רק מבצעים. הם צובעים משטחים, מציירים את הרקע. אני מצייר בעיקר את הדמויות

״ג׳ף קונס הוא האמן הראשון, אחרי אנדי וורהול, שהביא לעולם את התופעה של ביזנסמן בעולם האמנות. היום כמעט כל האמנים הם כאלה. מי שלא כזה פשוט לא מצליח. קונס לוקח את זה לקיצון וממש לא נוגע בציור. זה לא מוריד מערכו לדעתי, כבודו במקומו מונח. אני מצייר. אני רוצה קודם כל לגעת בציור. שתי הגישות טובות בעיניי״.

האם אתה מרגיש שמפרגנים לך בארץ? 

״כיום ישראל מאוד מפותחת גם עסקית וגם תרבותית. יש הרבה אנשים חדשים שהתחילו לרכוש בארץ אמנות. יש כאן אספנים גדולים שמאוד מבינים וקונים בכל העולם והם גם מוכנים לשלם על יצירות אמנות. אני מרגיש שיש פירגון בכל העולם. הפירגון הוא בקנייה: כשאדם משקיע כסף וקונה ציור זה מבחינתי פירגון. הקושי הוא שיש אמנים שפחות מצליחים ומתקשים למכור ואז יש קצת בעיה, אבל זה בשוליים״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העבודות החדשות שלו מדברות בשפת האינסטגרם והדבר ניכר גם במספרים – אחרי שלוש שנים ששיר ניסתה לשכנע את עוזרי לפתוח חשבון אינסטגרם, הוא סוף־סוף התרצה וכעת הפרופיל שלו צובר תאוצה במהירות. עוזרי מגדיר את עצמו כ״אולד סקול״, מתרחק מהטכנולוגיה: ״אני צריך רק לצייר. את הדברים האלה אני משאיר לשיר ולאחרים. יש בציור שלי גם את הציור הקלאסי, אבל גם יש בו את הצד האינסטגרמי. יש בו את כל האלמנטים. הוא ציור מחדש״.

מה השלב הבא?

״אני כל הזמן מנסה לחדש. מי שלא מתקדם, שוקע״, הוא מצטט את פיקסו לאורך כל השיחה ומזכיר את היכולת שלו להמציא את עצמו כל הזמן מחדש. הוא כרגע מצפה לתערוכת יחיד גדולה ב־Flint Institute בדטרויט שתנדוד בעשרה מוזיאונים בארצות הברית ומאוד מתרגש לקראתה. מבחינתו זוהי אות להכרה משמעותית בתרומה שלו לעולם האמנות. למרות זאת, הוא אומר, הוא מתרגש יותר לפגוש את בני הדור הצעיר שאוהבים את העבודות שלו ומספרים לו שהוא נתן להם השראה לפנות לקריירה אמנותית. ״הציור מקרב את האנשים בכל העולם והופך את העולם שלנו לעולם קטן אחד. זה הכי מרגש: אני מרגיש שהסדרה החדשה של סיפורי ניו יורק ותל אביב מחברת אותי יותר לחיים״.

יגאל עוזרי, ״בחזרה למציאות״. אוצרת: שיר עוזרי
גלריה זימאק לאמנות עכשווית, ה׳ באייר 68, תל אביב
נעילה: 27.12