כל מה שחשוב ויפה
חלל התערוכה יד ראשונה מנביא. צילומים: סמדר צוק

מגלים אוצרות // רואי רביצקי

הדרך של רואי רביצקי לאוצרות התחילה ברכבת התחתית בניו־יורק ובידידות מפתיעה עם השוער; בגלריה של מכללת הדסה בירושלים הוא אוצר תערוכה שמשלבת אמנות, היסטוריה, התגלות ונבואה

הפעם הראשונה

בשנת 2010 גרתי תקופה בניו יורק ובכל בוקר ירדתי עם פסנתר חשמלי לנגן בתחנת סאבווי קטנה. עם הזמן התחברתי לקווין, איש בן 60 וקצת שהיה השוער בבניין שבו גרתי. יום אחד קווין הראה לי בפרצוף מבויש מה הוא שומר בחדר אחורי – ארגזים על גבי ארגזים של רישומים שעשה במשך עשרות שנים של העוברים והשבים בבניין.

בהתרגשות גדולה ישבתי, נברתי, בחרתי, וגנבתי למסגור. רציתי לערוך תערוכה לכבודו בלובי של הבניין, אבל זה לא הצליח. לא הסכימו להקצות לזה חלל. בסוף הצלחתי להעמיד תערוכה מעבודותיו בחלל חנות של חסיד בברוקלין ששימשה בסופי שבוע כבית כנסת לעת מצוא ומרכז קהילתי קטן. במשך שבוע כל מי ששם את העודף שלו בתיק הפסנתר שלי קיבל בחזרה הזמנה באנגלית הקלוקלת שלי, שבגבה צילום של אחד הרישומים. כמעט 20 איש הגיעו. אני הייתי מאוכזב. הוא זרח מאושר.

לא היה שם הגיון נרטיבי או קריטריון מארגן של ממש. אבל זו הייתה התנסות נהדרת בתפקיד הראשוני של אוצר – לצלול לתוך אוֹצַר, בלי המשקעים של היוצר, ולמצוא בו את הידיים והרגליים מספיק כדי להוציא ממנו משהו לכיד.

לי־אור עצמון פרואין, תרגיל בהתעוררות. מתוך תערוכת מאיירים שירה 2018

נטעלי רון רז, נצח זה שקר. מתוך תערוכה מאיירים שירה 2019

רואי רביצקי. צילום: סומיו איטו

התחנה האחרונה

בימים אלו (ועד 2.1.2010) מוצגת במסגרת פסטיבל מנופים התערוכה יד ראשונה מנביא, שאצרתי יחד עם טל שוורץ בגלריה עזריאלי של המכללה האקדמית הדסה בירושלים. רצינו לנצל את חוש ההומור של שר ההיסטוריה, או של פקידי המנדט הבריטי – הרחוב שבצל דרך המלך של ירושלים, זה שמציב לרחוב הראשי חלופה מאתגרת, קיבל את השם ההולם רחוב הנביאים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התערוכה עוסקת באופן שבו המתח הגיאוגרפי הזה מהדהד את המתח העתיק והעדכני בין דמות הנביא לבין השלטון והמלוכה. בתערוכה משתתפים אסי משולם וזוהר גוטסמן בפיסול, רחל פרומקין בחיתוך נייר, כנרת נעם בבדים מאוירים, אדווה מטר בדגם אדריכלי, מידד אליהו בציורי דיו, עבודות של מיכאל סגן כהן בהצגה דיגיטלית, ותצוגה סימבולית של רחוב הנביאים בעזרת חומרי ארכיון. התגבשה תערוכה מעניינת, שאמנות רב־תחומית, היסטוריה והתגלות משמשות בה בכתר צפוף אחד.

בנוסף, ביולי אצרתי בפעם השלישית את מאיירים שירה, תערוכת הפתיחה של פסטיבל ״אאוטליין – איור ומילים בירושלים״. התערוכה היא משחק ממושך של איור ואקפרסיס, משל ונמשל, בין מאיירים שנדרשים לשיר לבין משוררים ומוזיקאים שיוצרים פואטיקה פרשנית בשולי האיור. ב־2017 וב־2019 התקיימו התערוכות בבית הנסן, וב־2018 בימק״א, כשבכל שנה התנסינו ביחסי גומלין אחרים בין מילים וכתמים.

מכל מלמדיי השכלתי

הפעם הראשונה שאני זוכר שהתהלכתי בתערוכה ושמתי לב לא רק לעבודות בודדות אלא גם לחלל כולו ולמה שהוא מספר למבקר, הייתה בארט פוקוס 4, שאצרו סוזן לנדאו ויגאל צלמונה ב־2003 במוזיאון אסירי המחתרות. תערוכה משמעותית אחרת שהשפיעה על האופן שבו אני מדמיין את הקהל ואת המבט שלו הוצגה במרכז עמיעד ביפו ב־2013 לזכרה של האמנית דנה מאור, בהשתתפות אמנים צעירים מישראל ומאנגולה.

תערוכות שאני לומד הרבה כשאני מבקר בהן כיום הן אלו שהאוצרוּת שלהן מנוגדת לאינסטינקטים שלי ולנטיה שלי לעסוק בתמה ובקונטקסט, ומתמקדת בתנועה בין העבודות ובפיצוח של אסתטיקה ייחודית למרחב התצוגה.

תערוכת החלומות

שאלה מצוינת שאני מפחד לענות עליה, כי ברגע שאעז אתחיל לכעוס על עצמי שאני לא מוציא אותה לפועל. אני משתדל לדבר על חלומות גדולים רק כשאני בשל להכריח את עצמי להתחיל ולממש על ידי כך שאומר את זה בקול. אבל על חללים מותר לחלום, בעיקר חלומות שלא מתגשמים – הייתי שמח לאצור תערוכות רחוב במתחמי המגורים החרדיים הקטנים של ירושלים, כמו בתי ורשה ובתי אונגרין.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden