Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
בין פופ אפ לסטארט אפ: הזוג אייפו עושים את תל אביב
יום אחרי שנסגר מוזיאון הפופ אפ בקצנלסון, שבו הספיקו לבקר 24 אלף איש בשישה ימים, אלינה וסטפה (פ׳ דגושה) אייפו בדרך לעבוד על קיר חדש. הפעם הוא מתוכנן להישאר הרבה יותר משישה ימים – זוהי עבודה מוזמנת (בשכר) למשרדי Sapienship, החברה החדשה שהקימו יובל נח הררי ואיציק יהב, שעוסקת במחקרים חוצי יבשות ושיתופי פעולה בקהילה הגלובלית.
כשאמנות אורבנית נכנסת לבתים ולחברות היא משתנה, מתרחקת במקצת מהגרסאות שלה ברחוב או אפילו במיזמים אורבניים, כמו הבית המיועד להריסה. גם הפעם מדובר בתוצר של התקופה: כמו שקורה לא מעט בשנים האחרונות, ההזמנה הגיעה דרך הרשתות החברתיות, שהפכו לכלי מרכזי להיכרות ולצפייה בעבודות. כמי שנמצאים בארץ תקופה קצרה, השניים הגיעו למקום שרק אמנים מעטים מצליחים להיאחז בו, וזה קשור לשליטה בכלים של התרשתות, לא פחות מהאיכות האמנותית.
״זה סיפור מעולה״, צוחקת אלינה. ״בדיוק חזרנו מנסיעה ארוכה, שהסתיימה בפסטיבל ציורי רחוב במוסקבה, ונשארו די הרבה סקיצות של דברים שלא יצאו לפועל. לפעמים יש הרגשה שמשהו ששוכב במגירה ולא מוצא את מקומו מתיישן וכאילו מאבד את ה׳טריות׳ שלו. אז רגע לפני שהחומרים כבר לא יהיו רלבנטיים בעינינו החלטתי להעלות אותם לפייסבוק.
״הצגתי את הסקיצות ב׳סיקרט תל אביב׳ ומישהו מהחברה ראה את זה ומיד יצרו איתנו קשר. הסתבר שהם כבר הרבה זמן חשבו להזמין עבודה של אמן רחוב והם מחפשים בין גלריות וקירות בעיר ולא מצליחים למצוא משהו שהם רוצים. בסופו של דבר זה בכלל לא מהסקיצות ההן. אנחנו עושים שם עבודה ספציפית, שמותאמת לאופי החברה ומבוססת על הערכים שלה והספרים רבי המכר של הררי״.
אייפו, מסדרת הטוטמים בסאגה
אייפו, מסדרת הטוטמים בתערוכה בסאגה
החשיפה ליותר מ־45 אלף איש בשני אירועי מוזיאון הפופ אפ הייתה כרטיס כניסה חשוב לבני הזוג אייפו (AIFO). שניהם בני 31, עולים חדשים מיקטרינבורג שברוסיה, שם היו שחקנים מרכזיים בסצינת אמנות הרחוב. הם עובדים כצוות וחתומים יחד על הקירות שהם יוצרים, ברחובות ובהזמנה. בימים אלה הם מציגים בגלריה סאגה ביפו תערוכת יחיד ראשונה בארץ, ״עשרה טוטמים של תל אביב״, ובה עשרה ציורי שמן על קנבסים מאורכים בגובה 2 מטרים על 50 ס״מ, שכל אחד מהם מוקדש לאזור או שכונה כלשהי בעיר.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
סגנון הציור שלהם מזוהה ומובהק: צבעוניות נועזת, קונטורים עבים תוחמים שטחי צבע וצורה, גודש ויזואלי כמעט פסיכדלי, אך גם מאוד מדוייק ורווי הברקות והומור, בעלי חיים קריקטוריים, צמחייה בהשראת ארט נובו, שילובי גרידים ודוגמאות, אסוציאציות אורבניות.
״התערוכה בסאגה הגיעה בעקבות מוזיאון הפופ אפ הראשון, שהתקיים באפריל. הקיר שלנו שם עסק בהבחנות שלנו על העיר תל אביב. זה היה בדיוק שנה אחרי שהגענו לארץ, ואולי בגלל שאנחנו באים מבחוץ, ההסתכלות שלנו על תופעות בעיר ומאפיינים של מקומות מתחדדות. יוסי וליאור, בעלי הגלריה, נדלקו על זה והזמינו אותנו להציג וכך פיתחנו את הנושא לסדרת הטוטמים״.
״זה חוק הרחוב. אנחנו מציירים משהו בלילה ומצלמים אותו על הבוקר – וזהו. אני לא יודעת אם הוא יהיה שם מחר, אם לא ימחקו אותו, יהרסו אותו, אין לי שליטה על זה וזה בסדר גמור״.
איך הגעתם לכאן?
״לסטפה יש שורשים יהודיים. לפני קצת פחות משנתיים הגענו הנה בתוכנית ׳מסע׳, שמזמינה צעירים בין גילאי 18 ל־30, להכיר את הארץ. באים לארבעה או שמונה חודשים במסגרת התוכנית, וזה נתן לנו איזה מושג ותחושה של המקום. בהתחלה לא ידענו אם נצליח למצוא את עצמנו כאן. אבל כשהתחלנו לעשות את העבודות שלנו ברחוב (קודם כל באופן לא חוקי כמובן) גילינו שיש פה התעניינות ופרגון אדיר לסטריט ארט. אנשים פה ממש אוהבים את זה. חוץ מזה, אנחנו אוהבים לעבוד בחוץ, ופה אפשר לעבוד כל השנה כמעט, לעומת רוסיה, ששם 10 חודשים בשנה קר״.
יקטרינבורג? מקום שאני לא יודעת עליו דבר (וברור שזה אומר יותר עליי מעל המקום).
אלינה: ״זו עיר מדהימה. אפשר לומר שזו בירת הסטריט ארט של רוסיה. יש שם סצנה מעולה, ואנחנו הקמנו וניהלנו את הגלריה הראשונה ברוסיה לאמנות רחוב. זו לא הייתה גלריה מסחרית, אלא יותר כמו מוזיאון קטן, אבל בניגוד לפופ אפ של כמה ימים, התערוכות עמדו חודש וחצי ואז נמחקו כדי לפנות מקום לתערוכה הבאה.
״יש כמובן הבדלים בקנה המידה: רוסיה ענקית, המרחקים ממקום למקום, אבל גם כמות האנשים ואפילו הגודל של הקירות ברחובות, קירות ענקיים. אבל שם הרבה יותר קשה לבלוט, אם עושים משהו קטן אף אחד לא יראה אותך. לעומת ישראל, שכאן גם עבודה קטנה יכולה למשוך תשומת לב. יש גם הבדל סגנוני בולט, ברוסיה יותר אמנים עובדים בגרפיטי, פחות צבע, הרבה יותר טקסט, אלו יכולים להיות טקסטים פילוסופיים או פוליטיים, אבל הדגש הוא על הכתב והעיקר שיבינו את המסר שלך. כאן יש הרבה יותר ציור וצבע, יש פה התפוצצות של צבעים, של מגוון אנושי, תרבויות שונות, וזה גם נותן השראה״.
איך אתם מרגישים עם העובדה שהקיר המהמם שעשיתם בפופ אפ בקצנלסון ייהרס תיכף?
״זה חוק הרחוב. אנחנו מציירים משהו בלילה ומצלמים אותו על הבוקר – וזהו. אני לא יודעת אם הוא יהיה שם מחר, אם לא ימחקו אותו, יהרסו אותו, אין לי שליטה על זה וזה בסדר גמור״.
אייפו במוזיאון פופ אפ
הטוטם ברחוב
מה מושך אתכם החוצה, לרחוב?
״יש לנו רעיונות שאנחנו לא רוצים לשמור אותם לעצמנו. יש איזה דחף לשתף, להראות, וזה לא משנה אם רק 100 איש יראו, זה בסדר״. היא אומרת.
אלינה למדה תקשורת ועיתונות וסטפן למד ארכיטקטורה וניהול מוסדות תרבות. ״כך נכנסנו לתחום. הקדשנו הרבה מקום בפעילות של הגלריה למפגשים עם הקהל, האמנים היו מגיעים ועשינו סיורים והרצאות, אירועי פופ אפ וכל מיני יוזמות. הפקנו פסטיבלים ואירועים, אבל אחרי שנתיים וחצי הרגשנו שהניהול בא על חשבון היצירה האישית שלנו. ואז גם הבשילה התוכנית לעבור לכאן, וזהו, עשינו את השינוי. היום אנחנו גרים בבת ים, מצאנו דירה גדולה שיש בה גם מקום לצייר (ולארח את כל הקרובים והחברים שמגיעים אלינו) והיא חמש דקות מהים, קרוב ליפו ופלורנטין, ככה שאנחנו מחוברים לסצנה של סטריט ארט בארץ״.
אז אתם מרגישים שייכים? כבר יש לכם כאן קהילה?
״זו שאלה מדהימה. זה פשוט קורה. בכל מקום בעולם שאנחנו מגיעים אליו, ברגע שאנחנו מתחילים לעבוד, או אפילו רק מסתובבים, אנחנו פוגשים אמנים כמונו. אנחנו מזהים אחד את השני. כשהגענו הנה, אני חושבת שדי מהר פגשנו אנשים, זו זירת האמנות הכי פעילה. בפסטיבלים ובמוזיאון פופ אפ לדוגמה, פוגשים אנשים, וזה מרגיש טוב לפגוש אנשים עם תחומי עניין דומים לשלנו, כי ביום יום כל אחד עובד לבד״.
הטוטמים בתערוכה בסאגה הם סדרה חד פעמית (one of a kind) שניתן גם לראותה כיחידות נפרדות, וכל אחת מהן מוקדשת לשכונה או אזור בתל אביב. ״בפופ אפ הראשון העבודה שלנו, וכל הקומה, היו בנושא תל אביב, ואנחנו אז היינו בדיוק שנה בתל אביב (לפני כן ביקרנו פה כמה פעמים). כשאנחנו מגיעים למקום חדש מסתובבים בה בכל מקום, וככה אנחנו מכירים את העיר. ואנחנו מרגישים שיש ממש הבדלים ניכרים בין אזורים שונים בעיר, לפעמים אפשר לעבור רחוב אחד והצבעוניות משתנה, הריחות, לפעמים זה הטיפוסים ברחוב, החיות.
״אנחנו גם מתעניינים במיסטיקה ונושאים רוחניים והרעיון של חיות הטוטם מלווה באופן טבעי את הסביבה העירונית. אז בציורים מוטמעים בעלי חיים, בדימוי שבין ריאליסטי למיתולוגי. וחוץ מזה, יש שימוש באותיות, לפעמים זה יותר ברור ולפעמים נראה כחלק מהקו של הציור, ולוקח זמן לפענח. היה נחמד לגלות שהשם שלנו ׳אייפו׳ דומה ל׳איפה׳ בעברית, וזה התחבר טוב. ובאיזה אופן גם השילוב של אותיות בתוך הציור, בכתב קירילי, עברי וערבי, אנחנו רואים את זה כתוספת שמוסיפה עוד רובד לעבודה״.
לכל אחד מהטוטמים בסדרה הם מתכננים להציג ״תאום״ במרחב הציבורי. ״כבר ציירנו שניים ביפו, ואנחנו מתכוונים להמשיך את הסדרה כשנמצא קירות מתאימים״.
