מה שהיד זוכרת: דיאנה קוגן ב״מעבר לשדה הראייה״

הדסה: התערוכה מתחילה ברגע שבו היד נוגעת בטבע, עוד לפני שהעין מבינה מה עומד מולה. דיאנה קוגן משרטטת אבן, לשה עיסת נייר, מטביעה ענף במכבש דפוס ולוחצת עיפרון על משטח מחוספס. מה שנשאר על הנייר, על הקיר או על הרצפה הוא סימן לכך שדבר־מה היה שם והשיב ליד נגיעה.

בלב התערוכה עומד יער שנבנה כדי שיחוו אותו לאט, כמו היערות שבהם דיאנה משוטטת. הוא עשוי כמעט כולו בשחור ולבן, ורק פה ושם מבליח בו כתם צבע דהוי. יש בו הד של יערות רחוקים, ובכל זאת מפעפעת בו תחושה מקומית של אובדן המבקש עיבוד.

דיאנה, נתחיל מהיער עצמו. מאיפה מגיע החיבור שלך אליו?

דיאנה: גדלתי באזור מיוער מאוד ליד מוסקבה, והטבע נצרב בתוכי. הוא חלק מהדי.אן.איי שלי. כבר בגיל חמש הייתי יוצאת החוצה לרשום עצים מהתבוננות, והיום אני עושה בדיוק אותו דבר. כנראה שמה שנרשם בנו כמהותי לא משתנה.

היער הוא בשבילי מקום של איפוס. אני מגיעה אליו כדי להיטען, ושם אני יכולה להיות בעולם בלי להסביר את עצמי במילים. זה המקום היחיד שיש בו עבורי היגיון ושקט, גם כשהוא עצמו כאוטי, סבוך ומפחיד.

עם הזמן הוא הפך ממקום שאני מתבוננת בו למקום שאני מנהלת איתו מערכת יחסים דרך העבודה. אני אוספת, רושמת, מוציאה דברים מההקשר שלהם, ולומדת גם עליו וגם על עצמי. ביער אני מוצאת את עצמי מתעכבת על ענף שנפל או על קליפת עץ, הרבה יותר מאשר על הנוף כולו. יש בהם משהו חי מאוד, גם כשהאובייקט כבר מת. הוא ממשיך להשתנות, להתפרק, להזין משהו אחר

הדסה: בתערוכה יש תחושה מקומית, אבל אי אפשר להצביע על המקום. מאיפה מגיע היער הזה, והאם הוא קשור לתקופה שאנחנו חיים בה כאן?

דיאנה: היער בתערוכה מורכב מהמון מקומות, זיכרונות ומפגשים. הוא לא יער ספציפי, ואני לא מנסה לתאר מקום שאפשר לזהות על המפה. אני אוספת מהטבע צורות, מרקמים ומצבים, ובסטודיו הם עוברים פירוק והרכבה מחדש. כשמוציאים ענף מההקשר שלו, הוא כבר לא רק ענף. הוא יכול להפוך למשהו גופני, כמעט אנטומי, או למשהו שמזכיר חורבה, פצע או מעבר.

אני לא מנסה לייצר דימוי ישיר של המציאות או של אירוע מסוים, אבל אי אפשר להפריד את העבודה מהזמן ומהמקום שבו אני חיה. השאלות של חיים ומוות, של מה נשאר אחרי הרס ומה אפשר להצמיח מתוך משהו שקרס, מקבלות כאן משמעות נוספת. אני משאירה אותן בתוך החומר, בלי לתת להן תשובה אחת.

דווקא בגלל שאי אפשר למקם את הנוף, הוא יכול להכיל יותר ממקום אחד: יער ממשי, מרחב פנימי, מרחב של זיכרון, או מקום שיש בו אובדן ומשהו שמנסה להמשיך לצמוח

את היער אני לא חווה רק בעיניים, אלא דרך התנועה שלי בתוכו, המרחק, האור. לכן חשוב לי כל כך להיות נוכחת פיזית במקומות שאני רושמת אחר כך. אני רוצה שהנוף ייחקק בי ויעבור דרכי הלאה

הדסה: אחד הרעיונות שמלווים את התערוכה הוא שרישום מהתבוננות כולל בתוכו רגעים של עיוורון זמני. בכל פעם שהמבט שלך עוזב את הגזע או את האבן ויורד אל הדף, הדבר נעלם לרגע, והיד ממשיכה מתוך זיכרון ואמון. מה קורה בפער הזה, בין מה שהעין קלטה לבין מה שהיד משאירה?

דיאנה: נתקלתי לאחרונה בספר של ז’אק דרידה, Memoirs of the Blind, שעוסק בדיוק בזה – גבולות הראייה כחלק מפעולת הרישום עצמה. התחברתי למחשבה שרישום הוא לא העתקה של מה שהעין רואה. תמיד יש בו משהו שאנחנו לא רואים וצריכים להשלים מתוך זיכרון, אמון או דמיון.

אני לא יכולה להסתכל ברציפות גם על האובייקט וגם על הדף. אני לוקחת משהו מהמפגש ומעבירה אותו דרך הגוף, דרך היד, דרך הזיכרון. גם את היער אני לא חווה רק בעיניים, אלא דרך התנועה שלי בתוכו, המרחק, האור. לכן חשוב לי כל כך להיות נוכחת פיזית במקומות שאני רושמת אחר כך. אני רוצה שהנוף ייחקק בי ויעבור דרכי הלאה.

בשלב מסוים אני כבר לא מנסה להעתיק את הגזע או את האבן, אלא מבינה אותם דרך הרישום. את המבנה, את המשקל, את האופן שבו אור פוגש חומר. יש בזה ויתור על שליטה. אני לא יכולה להבטיח שהדימוי יהיה נאמן למה שראיתי, אבל אולי אני יכולה להיות נאמנה לתחושת המפגש ולקצב שלו. זו אחת הסיבות שאני נמשכת לרישום. בעיניי זו הפעולה הכי חשופה באמנות הפלסטית. אי אפשר לשקר או לזייף ברישום, הקו מגלה הכול

הדסה: התערוכה נפתחת בארבעה רישומי פחם גדולים, בלי אופק ובלי מקום לעין לנוח. למה להעמיד את הצופה על הסף?

דיאנה: הרישומים מתארים סבכים, מעבר דרך צמחייה צפופה. בסבך יש משהו כפול: הוא מושך אותך להיכנס, כי נדמה שמאחוריו יש משהו לגלות, ובאותו זמן חוסם אותך. את לא רואה מה בצד השני, ולפעמים אפילו לא יודעת אם יש דרך לעבור. לכן אין ברישומים אופק או נקודת מבט שמארגנת את הנוף. אני רוצה שהמבט ייכנס לצפיפות וירגיש את הקושי להתמצא בה.

אנחנו רגילים לחשוב שככל שאנחנו רואים יותר, אנחנו מבינים יותר. אבל לפעמים דווקא כשמתקרבים מאוד, מאבדים את התמונה כולה. אני רוצה שהצופה יישאר לרגע עם האפשרות של המעבר, בלי לדעת מה מחכה מעבר לו

איך פוגשים את מה שאבד

הדסה: בעבודה ״מאוזוליאום״, בתוך קופסת עץ, יש רישום של גדם לצד ציפור דרור מתה, ומעליהם יציקת אלומיניום של ענף. יש שם מוות, ובכל זאת את מחפשת את מה שיבוא אחר כך. איך את מחזיקה את שני הדברים יחד?

דיאנה: אי אפשר לעסוק במוות, בהיעדר ובהנצחה בלי לגעת גם באבל. אבל אני לא רוצה לצמצם את העבודה לאירוע מסוים, או לקרוא כל אובייקט בתערוכה כסמל של שכול. מעניין אותי איך אנחנו פוגשים את מה שאבד, ואיך ממשיכים לחיות לצד ההיעדר שלו.

הציפור מתה, אבל יש בה משהו שליו ופואטי. גדם העץ הכרות נראה כמו איבר, חלק מגוף. הענף שמעליהם הוא יציקה של ענף חי. ורישום הפרוטאז’ של אבן בקצה העבודה מהדהד את האבנים הפיסוליות שלצדו, וגם משהו חללי, כמעט ירחי. כך מתכנסים באותו מרחב כמה מצבים: חיים ומוות, חומר ומחזוריות.

אני נמשכת לרגעים בטבע שבהם משהו מת, אבל המוות אינו סוף התהליך. גזע שנפל מתפרק, חומר חוזר לאדמה, דברים אחרים צומחים ממה שנותר. ועדיין, הצמיחה לא מבטלת את המוות. המחזוריות בטבע היא לא בהכרח נחמה. היא יכולה להיות יפה, אבל גם אכזרית ואדישה. העבודה מחזיקה את המתח הזה בלי להכריע אם היא קינה, טקס זיכרון או הכנה למשהו שעוד יגיע

הדסה: הזכרת את האבנים שליד ״המוזוליאום״. הן חוזרות בכמה מקומות בתערוכה ונראות כבדות ומוצקות, אבל מקורב נגלה שהן חלולות. מה תפקידן בתערוכה?

דיאנה: התחלתי מאבנים אמיתיות שפגשתי בשיטוטים הקבועים שלי. עטפתי אותן ברשת לולים, ועל הרשת בניתי קליפה מעיסת נייר. בסוף נשארתי עם מעטפת. האבן המקורית כבר לא שם, אבל הצורה שלה נשארה. הדבר הזה ממשיך את מה שאני עושה בפרוטאז’ ובהטבעה, לקחת את העקבה של הדבר ולא את הדבר עצמו. אנחנו מזהים אבן מיד ומייחסים לה משקל, יציבות, משהו כמעט נצחי.

בתערוכה היא חוזרת כמה פעמים, ומאובייקט בודד היא הופכת למשהו שמארגן את התנועה בחלל ומחבר בין חלקיו. היא יכולה להיות סימן דרך, אבל גם דבר שמונח שם בלי להסביר לאן ללכת. היא משען, אבל גם מעטפת חלולה. יש בה יציבות וגם היעדר

הסינוור בעיניי הוא לא רק אפקט חזותי. הוא גורם לצופה להיות מודע לפעולת הראייה עצמה, לרגע שבו הוא מנסה לראות, לרגע שבו הוא מאבד את האחיזה בדימוי, ולמה שנשאר איתו אחר כך

הדסה: לצד ההתבוננות האיטית, התערוכה עוסקת גם בסינוור, ברגע שבו הראייה מגיעה לקצה שלה. איפה את פוגשת את הרגע הזה בעבודות, ומה מעניין אותך בו?

דיאנה: אני פוגשת אותו בכל מיני גרסאות, לדוגמה בצילום האנלוגי של הענף. בצילום הזה יש היפוך: הענף מופיע על רקע שחור ונראה כמעט כמו ברק שהכה בנוף, הבזק שמסנוור לרגע. הוא כבר לא רק ענף שאנחנו מזהים בטבע, אלא אירוע, משהו שקרה, רגע של אור או של פגיעה. אני אוהבת את הרגע שבו אפשר לדמיין משהו אחר דרך מה שרואים.

אנחנו רגילים לחשוב שראייה היא פעולה של גילוי, שככל שרואים יותר, מבינים יותר. אבל לפעמים דווקא עודף אור, או צפיפות גדולה מדי, הם שמסנוורים אותנו. מעניין אותי המתח הזה בין הרצון לראות לבין גבול הראייה.

הסינוור בעיניי הוא לא רק אפקט חזותי. הוא גורם לצופה להיות מודע לפעולת הראייה עצמה, לרגע שבו הוא מנסה לראות, לרגע שבו הוא מאבד את האחיזה בדימוי, ולמה שנשאר איתו אחר כך. כמו להביט בשמש מבעד לצמרות העצים: מה וכמה אפשר לראות דרך הסינוור, דרך היעלמות המידע. זה מה שמעניין אותי, לא רק מה שראינו, אלא מה שהראייה השאירה בנו

הדסה: צלליות האנטוטייפ, שנמרחו בפיגמנט של סלק והודפסו באור השמש, דוהות לאורך ימי התערוכה. איך זה ליצור עבודה שהולכת ונעלמת מול הקהל? ומה את מקווה שהצופה ייקח איתו?

דיאנה: אנטוטייפ היא טכניקת צילום מהמאה ה־19, שבה מדפיסים באור השמש עם פיגמנט צמחי. החומר לא מתקבע וממשיך להשתנות. אותו אור שיוצר את הדימוי הוא גם זה שמעלים אותו עם הזמן. יש משהו יפה וחמקמק בהתבוננות בצללים, דימוי שנוצר מהיטל אור ומשתנה לנגד עינינו.

זה מהדהד גם את השוטטות שלי ביער כשאני לא יכולה לקחת איתי את המקום כולו, אלא רק רגעים, פרטים, עקבות. אני לא מנסה לשמר את הדימוי מפני הזמן. אני נותנת לזמן להיות חלק ממנו.

אני אוהבת את זה, כי זה לא מאפשר לי להתייחס לעבודה כאובייקט סגור שהסתיים ברגע שיצא מהסטודיו. התהליך נמשך בתוך התערוכה, מול הקהל. כשהדימוי נעלם, מה שנשאר הוא המפגש של הצופה איתו. הוא כבר לא יוכל לחזור ולראות את אותו הדבר, אבל הוא נושא איתו את הזיכרון

---

דיאנה קוגן | מעבר לשדה הראייה
אוצרת: הדסה כהן
הגלריה העירונית כפר סבא, גאולה 12, כפר סבא
נעילה: 29.12