ענת פרופר גולדנברג לא מחכה לאף אחד

ענת פרופר גולדנברג רואה את עבודת האמנות כאלכימיה, ובהתאם לכך היא מערבת ומשלבת תחומי עשייה וחומרים ללא מגבלה וללא חשש. ״אני אמנית רב תחומית במלוא מובן המילה״, היא מעידה על עצמה, ובכך מסבירה את העירוב בין ציור ומיצג, וידאו ומיצב, רקמה ועבודת יד עמלנית, קונספט וביצוע. כשהיא מחליטה על פרויקט – היא קופצת ראש ומתכננת אותו לפרטיו – מהחלק הרעיוני ועד לרהיטים ומתקני התצוגה שמשלימים את התמונה.

בתערוכה/אירוע חד פעמי, שכותרתו שיר הנשים המחכות, שתציג בסטודיו שלה בבית פנורמה בתל אביב בימים חמישי ושישי (20-21.2), היא טווה סיפור שתחילתו בשהות אמן באתונה לפני כשנה והמשכו במיצג ומיצב שהיא מעלה מול קהל בסטודיו. שתי הערים משמשות כציר למסע אישי בין נקודות ציון גיאוגרפיות, אך בה בעת יש בהן גם מהות סימבולית – כל עיר היא אורגניזם חי, ישות שחובקת אינספור סיפורי חיים ומגלמת בתוכה מערכת של תרבות וסגנון מקומי, היסטוריה ואחרית.

״ראיתי חיבור מובהק בין אתונה לתל אביב (וגם לחיפה וירושלים), מבחינה אדריכלית, אורבנית וסביבתית, בשילובים של ישן וחדש. בשתי הארצות הללו יש ברקע עולם עתיק. בחרתי בנחושת כחומר מאחד בין העולם העתיק כאן, של מכרות שלמה בתמנע, לבין יוון, שבתקופה מסויימת הייתה יצואנית נחושת מובילה, דרך קפריסין״, היא אומרת.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בעת השהות באתונה יצרה בנחושת שתיים מהעבודות שיוצגו גם בתל אביב: סדרת ירחי נחושת בתצריב וסינר נחושת מרוקע, שעל גביו רקמה ברקמה מסורתית. את הסינר היא עוטה על גופה בעת המיצג, באופן המזכיר שריון מגן (אך גם חגורת צניעות).

עבורה העיר היא גם עוגן ובית, מקום שממנו ניתן לצאת לדרך ולשוב אליו, או לצפות החוצה בציפייה, בהשתוקקות ובהמתנה דרוכה. את כותרת הערב ״שיר הנשים המחכות״ היא מאמצת מ״שיר אהובת הספן״ (יאיר לפיד), שמצליח ללכוד את המהות של ציפייה נשית באשר היא, באופן פשוט ולא מתיימר.

יש גם אלמנט של עשייה והבשלה בהמתנה. נהוג לחשוב על המתנה כמשהו פסיבי, אבל בפועל, בכל תקופה של המתנה יש גם פעילות ועשייה, הבשלה וצמיחה

לדבריה: ״מימד ההמתנה אצל אישה בא לידי ביטוי בסייקלים שונים במעגלי החיים. המחזור החודשי, ההריון, ויש גם אלמנט של עשייה והבשלה בהמתנה. נהוג לחשוב על המתנה כמשהו פסיבי, אבל בפועל, בכל תקופה של המתנה יש גם פעילות ועשייה, הבשלה וצמיחה.

״עניין אותי האופי המזוהה של אגן הים התיכון והדימוי של אשת הספן, שעומדת וממתינה לסירות שיחזרו, לאהובה הרחוק. מתוך זה עלתה המילה היותר גדולה ומופשטת – ציפייה, המתנה. באתונה לקחתי את המושג הזה לתוך העבודה, מכמה אספקטים. התנסיתי בטכניקת צריבת נחושת, אך ללא הדפס בתוצר הסופי. רציתי להשאיר את החומר עם מימד הזמן שטבוע בו״.

התוצאה היא סדרת דיסקאות עגולות בגדלים שונים, שמשקפות מופעי ירח שונים. ״הירח מייצג בתרבויות רבות אלמנט נשי, פריון, ואצל הימאים (מושא ההמתנה בשיר) כוחו משמעותי במיוחד – הוא האחראי על גאות ושפל״. עבודות אלה משתלבות כחלק מההצבה בתערוכה והמיצג שהיא מעלה כעת בתל אביב. 

בעוד שבאתונה הסתפקה בתפאורה הטבעית של המקום שבו עבדה, בסטודיו בתל אביב היא יוצרת אווירה מכוננת, שמובילה את הצופים אסוציאטיבית, כאילו פסעו לתוך דירה תל אביבית טיפוסית משנות ה־50־60. היא עושה זאת באופן מרומז, באמצעות ריהוט המזכיר את הנגרות האופיינית לדירות העולים, שגם בתקופה של מחסור וצנע ניסו לשוות לביתם מראה מבוסס ויציב.

את ההשראה לכך היא שואבת מסבתה ז״ל, שורדת השואה, שבילדותה הייתה ענת קרובה אליה במיוחד, וחוותה את סיפורי זיכרונותיה הקשים כסיפורי גבורה והתגברות, תוך התפעלות והזדהות עמוקה. בית הסבתא כמקום של זכרון ראשוני, מתעורר לתחיה ומשמש רקע למיצג ולעבודות המשולבות בו. הביתיות העולה מן הקירות המטופלים, ממסכי הטלוויזיה ומארוניות הבר המוארות, נחווית כעוגן המעניק בטחון ותחושת שייכות ובה בעת מאפשר לצאת לדרכים ולהתנסות בעולמות רחוקים.

בעת המיצג TEMPERED BREATH היא סובבת בחלל ומסובבת בידיה דיסקאות ירח המתחככות זו בזו. דמותה – לבושה בשמלה כחולה עם סינר נחושת צרוב ורקום, שאף הוא תוצר של שהות האמן באתונה – מעלה דימוי שכמו יצא מהתיאטרון היווני, מעין פנלופה ממתינה לאודיסאוס שישוב.

בכניסתם לחלל הסטודיו, הצופים הופכים בעצמם לחלק מהאמנות. הם ממלאים את החלל ונעים בו, בין חלקי המיצב, בתנועה טבעית. ניצבים סביב או מלווים בעיניהם את ענת בעת הפרפורמנס TEMPERED BREATH, כך שהתנועה המדיטטיבית שלה הופכת לרחש ומניעה את הצופים כמשב רוח.

העובדה שמדובר בפרפורמנס חד פעמי מוסיפה לתחושת הדחיפות והציפייה הדרוכה. היא מחושבת ומתוכננת היטב, אך את התוצאה תראה גם היא רק בסיום התהליך. ״מעניין אותי האירוע החולף – החד פעמיות, תחושת ההמתנה, התסכול שבהחמצה״. מי שיראו את התערוכה ללא המיצג יוכלו להבין את ההקשר ולחוש את החסר.

---

שיר הנשים המחכות, ענת פרופר גולדנברג
בית פנורמה, דרך בן צבי 84 תל אביב, קומה 6, חלל 612
חמישי, 20.2 בשעה 20:00; שישי, 21.2 בשעה 11:00