כל מה שחשוב ויפה
זוס, כריכת הספר יתומי הסערה

יתומי הסערה של זוס חושפים את עצביו המרוטים של הישראלי

רצועות הקומיקס ״יתומי הסערה״ של רון זיסנבך (זוס), שהלך לעולמו ב־2018, מוצגות בתערוכה במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. ״אחד הקריקטוריסטים ואמני הקומיקס המיוחדים שפעלו כאן״ אומר צחי פרבר, אוצר התערוכה

השנה היא 1983; העיר פתח תקוה חרבה ברעידת אדמה קטלנית. ארבעה חברים בשלהי שנות ה־20 לחייהם שאיבדו את הוריהם נאלצים לעבור לגור בתל אביב. הרפתקאותיהם – המופרעות / גרוטסקיות / הומוריסטיות / ציניות / גסות (בחרו בעצמכם) – של הארבעה, עמדו במרכז סדרת הקומיקס ״יתומי הסערה״, שפורסמה בשנים 2001-2000 על בסיס שבועי במוסף ״גלריה״ של עיתון ״הארץ״. היוצר שעמד מאחורי כתיבת וציור רצועות הקומיקס היה ״זוס״.

שנה וחצי לאחר שהלך לעולמו ״זוס״, הלוא הוא רון זיסנבך, ממחלת הפרקינסון בהיותו בן 48 בלבד, נפתחה במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון התערוכה ״יתום הסערה״, שאצר צחי פרבר. התערוכה מתמקדת בפרקים מתוך קומיקס ״יתומי הסערה״, אך לא רק: מוצגים בה כעשרה פרקים מתוך הקומיקס שהוגדלו, לצד כ־20 קריקטורות פוליטיות, רישומים ועבודות מקור.

רון זיסנבך (זוס). צילום: מ״ל

בנוסף מוצגים בתערוכה מספר תצלומים של רון, תמונות מחייו ועבודות – כל אלה מתחלפים על מסך טלוויזיה בקיר. ״כוונתי הייתה להציג את הדברים המיוחדים שיצר רון זיסנבך לאנשים שלא הכירו מספיק את עבודתו״, מספר פרבר, ״בידיעה ברורה שכעת, לאחר מותו, הכול עלול חלילה וחס להתפוגג, להישכח ולהיעלם״.

חתול בשם צ׳רצ׳יל שדומה להיטלר

זיסנבך, שנהג לחתום על עבודותיו בשם זוס, נולד בשנת 1970. בשנים 1994-1992 למד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ובשנים 1998-1994 בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. לאורך השנים פירסם קריקטורות בעיתון מעריב ואת טור הקומיקס שלו בעיתון הארץ. בשל מחלת הפרקינסון שממנה סבל, שהחלה כשהיה בן 28, תקופת היצירה שלו הייתה קצרה למדי, ומרבית פרסומיו נוצרו בשנים 2000-2010, כשהיה בשנות ה־30 לחייו. זוס מת ב־29 בספטמבר 2018 מדום לב, לאחר מאבק ממושך במחלת הפרקינסון.

את התערוכה מלווה ספר בשם ״יתומי הסערה״. אולי יותר נכון לומר כי התערוכה היא זו שמלווה את הספר, שקדם לה. הספר, שאותו ערך פרבר, מומן על ידי משפחתו של זיסנבך ויצא לאור בהוצאה עצמית. הוא מכיל את כל 48 פרקי יתומי הסערה שכתב וצייר זיסנבך, בתוספת טקסטים שכתבו פרבר וד״ר בן ברוך בליך.

״למי שכותב את יתומי הסערה, אתה מלך. ואם אומרים לך לפעמים שאתה לא מובן, גס, מוגזם וכו׳, אז בגלל זה שווה להמשיך. אני גר בהולנד וחוץ מגראס אתה הדבר היחיד שמצחיק אותי. תמשיך ושלא תעז להפסיק״

 על כריכתו האחורית של הספר מודפסות תגובות לקומיקס שהתקבלו בזמן אמת, שאותן קיבץ פרבר. בין התגובות, זו של מתן מרוטרדם: ״למי שכותב את יתומי הסערה, אתה מלך. ואם אומרים לך לפעמים שאתה לא מובן, גס, מוגזם וכו׳, אז בגלל זה שווה להמשיך. אני גר בהולנד וחוץ מגראס אתה הדבר היחיד שמצחיק אותי. תמשיך ושלא תעז להפסיק. נ.ב. הסטריפ על הקורונה ענק״.

מנגד, זו כלשונה תגובתה של משפחת צור: ״כמנוי על העיתון המודפס, ברצוני להתלונן על הגסות ההולכת וגוברת, גם בסדרת ׳תאומי…׳ וגם במוסף השבועי. ביום שישי האחרון זה עבר כל גבול. אפשר להסתדר עם השמאליות ועם האנטי דתיות, אבל הפורנוגרפיה תגרום לי להפסיק את המנוי, תודה״. מופרע / גרוטסקי / הומוריסטי / ציני / גס… כבר אמרנו? 

כריכת הספר

גיבורי ״יתומי הסערה״ היו ארבעה: נועה אפשטיין, דדש, שק״מ (ראשי תיבות: שחור, קטן, מניאק) ולוקסמבורג (לוקס). הדמויות ועלילותיהן היו מומצאות, אך הן היו מבוססות על אנשים אמיתיים. לוקסמבורג היה זוס עצמו, שק״מ היה בן דמותו של עמיר חדד, דדש בן דמותו של רונן בש, ונועה אפשטיין נשארה בשמה המקורי.

אפשטיין, כיום עיתונאית, נזכרת: ״לכאורה זו אני, אבל אני לא באמת נראית כפי שרון צייר אותי, ואי אפשר לזהות אותי מהקומיקס. לדוגמה, מעולם לא היה לי שיער אדום״. לדבריה של אפשטיין הקומיקס עוסק בחבורה של ארבעה אנשים, אבל החיבור ביניהם הוא חיבור שזיסנבך יצר. ״אין בקומיקס הזה אלמנט ביוגרפי. רון ושני הבנים האחרים היו חברים, אבל אני לא הייתי חלק מהחבורה הזאת. לא היה בינינו קשר ישיר. אני לא בגיל שלהם, ואת אחד מהם מעולם לא פגשתי. רון פשוט איחד בינינו לטובת הקומיקס שלו. מה גם שאני בכלל לא מפתח תקוה, אלא מאבן יהודה״.

נועה אפשטיין: ״רון היה מעין אמן עירוני. הוא פיתח איזו גרוטסקיות או היפסטריות שהייתה בזמנו בתחילת דרכה. זה היה יכול להגיע למחוזות יותר פרועים, כי היה בו משהו מאוד פרוע ומשוחרר״

ובכלל, אפשטיין וזוס היו זוג. בתחילה ידידים, ובהמשך החלו לצאת, והזוגיות נמשכה מספר חודשים. ״רון היה מעין אמן עירוני. היה בקומיקס שלו משהו מאוד תל אביבי, אולי שנקינאי. משהו מאוד סרקסטי״, מספרת אפשטיין. ״אני חושבת שיתומי הסערה היה התחלה של משהו, ואם רון היה ממשיך ליצור הוא בטח היה מפתח את זה לעוד המון כיוונים. הוא פיתח איזו גרוטסקיות או היפסטריות שהייתה בזמנו בתחילת דרכה. זה היה יכול להגיע למחוזות יותר פרועים, כי היה בו משהו מאוד פרוע ומשוחרר״.

פרוע ומשוחרר הם בהחלט מונחים שאפשר להדביק לרצועות הקומיקס של יתומי הסערה. לדוגמה, בפרק ״ציפורה נחמדת״ מופיעה פתאום לצידו של לוקס על הספה רוח רפאים בשם ציפורה. גרתי בדירה הזו פעם, היא מספרת. חתכתי את הוורידים שלי בבית הכיסא כי אלכסנדר פן לא החזיר לי טלפון.

בפרק ״צ׳רצ׳יל״ נבהלת בחורה במיטתו של לוקס מהחתול שלו. שיער ראשו של החתול, שמככב במספר פרקים, מסורק על הצד ומתחת לאפו שפם צר. זה לא סתם חתול, זה חתול שדומה להיטלר, שבאופן אירוני שמו צ׳רצ׳יל. אני דור שלישי, מספרת הבחורה בעודה מתלבשת ועוזבת את הדירה. דברים כאלה לא מצחיקים אותי, היא מוסיפה, ומבקשת שלא יתקשר אליה יותר בחיים.

אזרח שהאושר הוא ממנו והלאה

אוצר התערוכה, צחי פרבר – מאייר ואמן קומיקס – סבור שאפשר למצוא בעבודתו של זיסנבך, הן באיפיוני הדמויות והן בעיצוב ובסגנון, השפעות של קומיקס ואנימציה אמריקאים, בעיקר של האנימטור, אמן הקומיקס, התסריטאי והמפיק האמריקני מאט גריינינג, מי שיצר את משפחת סימפסון ופיוצ׳רמה. ואכן, גם הדמויות של זוס היו מעוותות וגסות, וגם אצלו הצבעוניות הייתה עזה ומודגשת. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כשהדמויות של זיסנבך מחפשות את עצמן ואת תוחלת חייהם לאחר רעידת האדמה, ד״ר בן ברוך בליך כותב בספר: ״זיסנבך מציע לראות את הישראלי כאדם אבוד, יצור לא ממוקד, חסר אוריינטציה, ומעל הכל אזרח שהאושר הוא ממנו והלאה. רעידת האדמה לא התחוללה במקרה בפתח תקוה, אותה מושבה שנושאת על גבה את ׳התקוה׳ – או יותר נכון את הפתח לתקוה – שעל פי מורשתו של זיסנבך לא רק שהייתה אשליה ואחיזת עיניים, אלא היא המקום שבו החלה רעידת האדמה שאנחנו חווים כעת חיה בכל אחד ממישורי חיינו.

בן ברוך בליך: ״זיסנבך מציע לראות את הישראלי כאדם אבוד, יצור לא ממוקד, חסר אוריינטציה, ומעל הכל אזרח שהאושר הוא ממנו והלאה. הוא מצליח לחשוף את עצביו המרוטים של הישראלי ולהעמיד מולו מראה ממש כמו יוסף הפקיד של גבע, חבורת זבנג של פינק ואפילו שושקה של אנגלמאיר״

״הסיפורים הם לכאורה סתמיים״, מוסיף בליך, ״מעין הגחכות, לפעמים אולי חסרות טעם, בעיקר בקטעים העוסקים בנוזלי הגוף, ולמרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, זיסנבך מצליח לחשוף את עצביו המרוטים של הישראלי ולהעמיד מולו מראה ממש כמו יוסף הפקיד של גבע, חבורת זבנג של פינק ואפילו שושקה של אנגלמאיר, המבטאים את השחיקה היומיומית המלוּוה בעצב מתמיד, בסתמיות שאין לה פתרון, במלנכוליות שאיננה נותנת מנוח״.

זיסנבך דעך אט אט ממחלת הפרקינסון האיומה, מספר פרבר. ראשו נותר צלול לגמרי אבל גופו הלך והשתתק: הוא ניסה למצוא פתרונות שיאפשרו לו להמשיך לעבוד. תחילה הפסיק לצייר ביד ימין ועבר לצייר ביד שמאל, ולאחר מכן, כשיד שמאל נחלשה גם היא, עבר להשתמש בגזרי נייר לצורך הכנת הקריקטורות, והכל בייסורים ובעמל רב, עד שלא יכול היה להמשיך עוד. משפחתו הקרובה טיפלה בו במסירות ובאהבה רבה עד יומו האחרון.

באשר למיקום שלו בהיסטוריה של הקומיקס הישראלי, כותב בליך: ״זיסנבך לא יצר יש מאין. הוא חוליה חשובה בשרשרת לא ארוכה של תולדות הקומיקס הישראלי, גם אם גבול יצירתו המצומצם לא הבשיל לידי קאנון מוכר״.

ופרבר מוסיף: ״זיסנבך היה אחד הקריקטוריסטים ואמני הקומיקס המיוחדים שפעלו כאן. הוא הצטיין בקו נקי ומדויק, בראיית מציאות בהירה וחדה ובהומור נפלא. עבודתו תיכלל בתוכנית הלימודים במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל, בקורס הדן בתולדות הקריקטורה והקומיקס העברי. דורות חדשים של סטודנטים ילמדו עליו ויכירו את עבודתו״.


יתומי הסערה, לזכרו של רון זיסנבך (זוס)
אוצר: צחי פרבר
המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, ויצמן 61, חולון
נעילה: 31.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden