כל מה שחשוב ויפה
יעל חובב. צילום: מ״ל

יעל חובב // יותר מדי אינפורמציה

הסגר שירד על בריטניה בעקבות הקורונה מזכיר ליעל חובב, סטודנטית לתואר שני באמנות בגלזגו, שהרגע שבו ציור מסתיים הוא שרירותי בכל מקרה

את הסטודיו שלי בבית הספר לאמנות בגלזגו, שבו אני לומדת לתואר שני, סגרה מגפת הקורונה בדיוק כשהתלבטתי אם זו הפעם משיכת המכחול האחרונה. תמיד אני מתלבטת: בדרך כלל, כשציור מגיע לגיל חודשיים או שלושה, הוא אינו עוד אתר בנייה – ואז מצב הביניים שהוא ״עבודה בתהליך״ מתחלף במצב גבולי אחר – אולי הציור עוד מבקש נגיעה אדומה בצד שמאל? תיקון קטן, אחד ודי?

לפעמים הוא מתחנן שאניח לו, רגע לפני שתאבד לו הטריות (והציירת שומעת, אבל לא תמיד קל לה להבחין אם קול הציור הוא, או שככה נשמעת עצלות). משונה לחשוב שאת סדרת הציורים שליוותה אותי בחודשים האחרונים עצרו נגיף ומנעול. משונה, אבל מה חדש – הסגר שירד פתאום על בריטניה מזכיר לי שהרגע שבו ציור מסתיים הוא שרירותי בכל מקרה, ולהפתעתי אני מוכנה לקבל את הסימן לסיים ולעבור לפרויקט הבא.

על סדרת הציורים הנעולה בסטודיו עבדתי מאז ספטמבר, במטרה להציג אותה ממש בימים אלה בשתי תערוכות, ששתיהן התבטלו, מוותרות על תפקיד נקודת העצירה האקראית, שיועד במקור להן. לפני כן (ולפני עוד כמה משיכות מכחול אחרונות) הספקתי להציג אותה לחברים – וכך לפגוש אותה על קיר לבן ולתעד. מרכיבים אותה ציורי שמן על בד, שמתאפיינים בשימוש רב בטכניקה המבוססת על פיגמנטים במדיום מאד נוזלי, לצד כמה קולאז׳ים על קרטון.

יעל חובב. צילומים: דלני טש

מצאתי את עצמי בגלזגו בסתיו האחרון, אולי מהר מדי – חודשיים אחרי שסיימתי את לימודי התואר הראשון בבצלאל. את הלימודים בבצלאל סיימתי כשאני מרגישה שאני רודפת אחרי הסקרנות של עצמי, בעיקר סביב ההבטים הפורמליסטיים של היצירה: ניסוי בצבע מוביל לגילוי בקומפוזיציה, קומפוזיציה ממורכזת מובילה לאחת מפוזרת, קו עבה מוליד ניסיונות בקו דק.

התהליך הפורמליסטי שלי משך אותי קדימה באופן לינארי, כשיצירה גוררת יצירה. יצרתי סדרות של ציורים, אם ״סדרות״, כמו במתמטיקה, הולכות לאנשהו – אבל רציתי דווקא לייצר קבוצות, של ציורים שחולקים עקרון, רעיון או שפה מרכזיים, כאלה שאפשר לחזור אליהם.

מכיוון שהשאלה התמטית (״במה עוסק הציור הזה?״) תמיד היתה מאתגרת עבורי לעומת השאלה הפורמליסטית (״איך עושים את הציור הזה?״), בחרתי דווקא שורה של תמות – שהחלטתי לחייב את הציורים הבאים שלי להתייחס אליהן: מהגוף הפרטי, דרך זכרונות של נוף, ועד שיחות חולין עם יצירות של המאסטרים הגדולים. את התהליך הפורמליסטי ניסיתי להאט, ולחשוב דרכו גם על יצירת קשרים בין העבודות. וכך, חמושה בשורת כללים ורעיונות, כאלה שעוד מפרידים בין צורה לתוכן – יצאתי לדרך.

בשלבים מאוחרים יותר של התהליך התחלתי לזהות עולם ציורי אוטונומי, עם שפה פנימית משלו, גדל מתוך חומרי הגלם האלה, נוצר בתוך הקנבסים וביניהם. זיהיתי גם עקבות של סיפור – אבל לא התרה: מעניין אותי לחשוב שלמרות שבציור פיגורטיבי קל ומתבקש לחפש נרטיב – בקלות מאוד מופיע על הקנבס נרטיב בלתי אפשרי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כשהתחלתי את הציור האחרון, ״מה אם מדוזה גירשה את אדם וחווה מהגן ההוא, כי היא רצתה את הנחש רק לעצמה?״, כבר התמסרתי למחשבה הזו, דרך שאלת ה״מה אם״ המטופשת ומפגש הסיפורים הלא סביר.

 

כשאני מתבוננת בתוצר הסופי, אני מזהה בעולם הציורי שיצרתי מאבקים בין סגנונות ושכבות שונות של אינפורמציה, וחושבת על הרגע שבו יותר מדי אינפורמציה נעשית לדה־פורמציה. אני מזהה בעולמות הרוויים על הקנבס את הניסיון שלי ליישב התנגשויות בין מקורות שונים, ואת הסימנים שחורץ בציור עודף מחשבה. אני חושבת על האקלקטיות הסגנונית שמאפיינת אותם כתכונה שמקורה בקושי להתחייב, אבל לשמחתי גם בתור כר פורה למשחקים ולניסיונות, ליצירתיות ולמוזרויות. במובן הזה – על הבד מתאפשרת ״(רה)־פורמציה״, לאותה ״דה־פורמציה״ מחשבתית, שנוצרה, בכלל, מתוך עודף אינפורמציה.


*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden